ונזכור את כולם

סגן עפגין (חורין) עזרא ז"ל

בן לאה ויששכר
נולד באפריקה
בכ"ו אלול תרפ"ה, 15/9/1925
יחידות: יחידת המסתערבים
נפל בפעילות מבצעית מעבר לקווי האוייב
בי"ז אב תש"ח, 22/8/1948
מקום נפילה: עזה
נקבר בירושלים - הר הרצל, חלקת נעדרים
בן 23 בנפלו

קורות חיים

בן יששכר ולאה, נולד בכ"ו באלול תרפ"ה באסמרה שבאריתריאה (אפריקה המזרחית). בתרפ"ז, בהיותו בן שנתים, עלה עם משפחתו לארץ. הוריו התישבו בזיכרון יעקב.
בעודו ילד נתיתם מאמו, הוכנס לבית-הספר בכפר-הילדים שפיה וסיים בו חוק-לימודיו. משם עבר עם קבוצת חבריו להכשרה באפיקים. הקבוצה התפזרה והוא נשאר והצטרף ל"גרעין הממשיכים" של הנוער באפיקים. היה רועה-צאן ועבד גם בטרקטור. בשנת תש"ב התגייס לפלמ"ח. מאז עשה כל ימיו בהכנות למלחמה ובמלחמה עצמה. השתתף בפעילות ובהעלאת המעפילים. לאחר תקופת-גיוס ממושכת בפלמ"ח חזר לאפיקים ועבד במשק. היה קשור לאפיקים, ואנשי המשק - וביחוד הילדים - חיבבוהו מאד.
בפרוץ מלחמת הקוממיות יצא שוב לפעלו - לחיפה, בה שררה מתיחות רבה והוא היה פעיל בעיקר ברחוב השומר, על גבול החלק הערבי שבחיפה. השתתף בפעולות נועזות - המיוחדות ליחיד או לשני אנשים, לכל היותר. משהוטל עליו תפקיד - ביצע אותו במלואו והיה אחר-כך גם אחד מעמודי-התווך בתחום פעולתו.
בעל עינים שחורות ועמומות. סיפוריו ששפעו פיקחות, הומור ודמיון, משכו את לב שומעיו. היה חובב מוסיקה וציור. היתה בדמותו מזיגה של "הנער משפיה" ההולך אחרי הצאן, יושב במורדות הירדן ומחלל בחלילו והבחור בעל מבע הפנים הרציני שהחיוך על שפתיו בא לרכך את הרצינות הקשה, שאסור היה עליו להבליטה יתר על המידה. בעלילותיו עלתה המציאות על כל דמיון. היה מביט בעצמו במראה ואומר: "אני לא אגיד" כאילו שהוא בחקירה לאחר שנתפס ומענים אותו ושואלים אותו: "איפה היית?, מה עשית? מי שלח אותך?" ואז הוא אומר: "אני לא אגיד, אני לא אגיד". "...לכשיסופר - לא ייאמן", סח פעם לידידה, "איש לא יאמין, אבל אמת היא ---".
נפל בפעולה מיוחדת ביום י"ז במנחם-אב תש"ח (22.8.1948). הוא הוחדר אל מעבר לקווי האויב, בכפרים שגובלים ברצועת עזה, לפעולות סיור ומודיעין. נתפס והוטחה נגדו העלילה, כי נשלח להרעיל את בארות המים של הצבא המצרי, יחד עם דוד מזרחי חבירו למשימה. יחד עם דוד הוצא להורג בעזה. לאחר מותו הוענק לו תואר "סגן".
מצבה לזכרו הוקמה בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים ובבית הקברות של קיבוץ אפיקים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

התנדבות

(מתוך קובץ הזכרון "עשרה" אפיקים 1948)

איני זוכרת מתי התחלנו לראות את עזרא כאחד מהחברה שלנו. החברה שלו התפזרה, עזרא לא חשב ללכת לעיר והיה ברור לו כי יוכל למצוא את ביתו אצלנו - ואנחנו חשבנו כמוהו. בקלות נכנס לחברה והתחבב מאוד על כולנו. רב היה כשרונו לרכז סביבו חברים בסיפורים שלו, בצ'יזבטים ובסיפורי אמת שדמו לצ'יזבטים שופעים פקחות והומור תמיד. נדמה היה שליד עזרא אי אפשר להיות עצוב, רציני. אבל כזה היה בחברה, כך ניסה להראות בחיי יום יום. אך מי שהכירו יותר טוב ידע שעם עזרא אפשר לשוחח רבות ויש לו חוש והבנה במוסיקה ובציור.
כשעלתה ברחוב סיסמת הגיוס לצבא הבריטי החליט להתגייס. בבית החליטו על הפלמ"ח. קיבל והלך לפלמ"ח ואפיקים נשארה לו הבית שבעורף. בימי חופשתו היה בא אלינו כשאתו אוסף ישן חדש של סיפורי מעשיות ונוכחנו שעזרא מקובל מאוד גם בסביבתו החדשה ומרוצה בפעילותו. אחרי תקופת גיוס ממושכת רצה להיות בבית. עלה בידו להשיג שחרור וחזר הביתה. היה מאושר בעבודה, בטרקטור, במילוי חובות של בן משק. והכריז: "יותר אינני הולך, רוצה קצת לחיות בשקט".
אך הנה פרצו מאורעות תש"ח ועזרא עזב שוב את הבית. נפגשתי אתו בחיפה אחרי שלא ראיתיו זמן רב. בעיר שררה מתיחות איומה ובעיקר ברחוב השומר, שנמצא בפתח העיר הערבית ואשר רוב תושביו מביני הערבית היו מאזינים ברדיו לתעמולת הערבים ולהכנות שלהם ל-15 במאי. אני עצמי הייתי מודאגת אבל ניסיתי להפיג את המתיחות ולעודד את גרי הרחוב שיישארו במקום. ואז פגשתי את עזרא ותיכף תקפתי אותו בשאלות: "האם אין לנו נשק, האמנם אין לנו כוח? הם יורים והורגים ואין תגובה של ממש מצדנו". עזרא עצמו, שהיה רציני שלא כרגיל, אמר לי. "אל תאמיני, יש לנו כוח ונשק. אני מכיר את הערבים, עוד נסדר אותם". למחרת עפו באויר מספר בתים ערביים בלב העיר הערבית ואז הבנתי מה עשה עזרא בעיר, לבוש חליפה אלגנטית ומתגורר במלון מפואר.
ושוב פגשתי אותו וזו היתה הפעם האחרונה. הוא ניסה להעמיד פנים של עזרא של תמיד - מתלוצץ ושמח, אבל לא עלה לו. מטובי חבריו נפלו ולא מכדור בקרב אלא בידי הערבים, בידיהם ממש, לאחר שנתפשו. עזרא סיפר קטעי דברים על פעולות, פעולות גדולות רבות היקף אבל של יחיד, של שנים, לא יותר. "כשיהיה מותר לספר - אמר - לא תאמיני, איש לא יאמין אבל זה אמת, ואת יודעת, מותר לנו לא ללכת, זו רק התנדבות, אין מחייבים אותי ללכת - והיה כמהרהר - אבל אני אלך, אנחנו מעטים מאוד, מעטים ומתמעטים. אני עד עתה ניצלתי, אבל בעבודה שלנו לא נשארים בחיים".
יותר לא ראינו אותו זמן רב ולא שמענו עליו, איש לא ידע איהו, כל פעולותיהם, עד הסוף, נעשו בשקט. כך גם נפלו - רחוקים, בלי שידעו עליהם זמן רב.

עמליה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

עזרא

(מתוך קובץ הזכרון "העשרה" אפיקים 1948)

פעם ראשונה ראיתי את עזרא ברמת רחל. היה ליל חורף ואנשי המחלקה הקשיבו לקול חלילו. האנשים ישבו על גבי המיטות, באותו בנין לא גמור אשר שימש מעון לאנשי הפלמ"ח. לפתע הפסיק ובשום אופן לא רצה להמשיך. הסתכלתי בו היטב. צנום ושחום, ועינים לו שחורות ועמומות.
לאחר זאת ראיתיו מקרוב במחלקה המיוחדת אשר הוקמה בפלמ"ח. במחלקה זו היה עזרא אחד האנשים המרכזיים. לכאורה פרחח ואוהב תעלולים, אך מתחת למסוה של קלות הדעת שכן אדם היודע את אשר לפניו.
רב כשרונות היה. את הלימודים והאימונים המיוחדים קלט בקלות ובטבעיות והיה לעזר רב לחבריו הנחשלים. היה בין הראשונים אשר הוטל עליהם תפקיד ומשהוטל עליו ביצע אותו במלואו. ועוד משהו מיוחד היה בו שהבדיל בינו ובין יתר אנשי המחלקה. חבר קיבוץ היה, חבר צעיר אשר הצטרף לנוער של משק ותיק. בגאוה היה מראה את מתנות החג אשר היה מקבל ממשקו.
ובגעגועים חלם על מועד שחרורו, על שובו למשק ולעבודה. בחורף של שנת 1946 התקיים קורס ארצי לחבלנים באפיקים וגם עזרא השתתף בו. אז ראינו את החיבה אשר רוחשים לו חברי המשק ובעיקר הילדים. הוא ידע לקחת אותם שבי.
לאחר קורס זה אשר גמר אותו בהצטיינות היה מדריך לחבלה במחלקתו והרבה מכשרונו היה משקיע בכדי להקנות תורה זו לאנשיו על בוריה.
עזרא עבר בפלמ"ח את שלבי המאבק. השתתף כמעט בכל המבצעים. על מחלקתו, בתור שכזו, הוטלו תמיד תפקידים חשובים. בכל עליות המעפילים השתתף ונתן את כוחו מרצו. יחד עם מחלקתו הבטיח מפני שליחיו של בוין את עלית השרידים לחוף מבטחים.
לפרק זמן השתחרר וחזר לביתו למשקו, אך לפני התחלת המלחמה חזר. ראיתיו יוצא וחוזר וכל יציאה שלו היתה כרוכה באי חזרה. במלחמת העצמאות שלנו נפלו הרבה אנשים אך מה רב ההבדל בין נפילתם ונפילתו.
קשה ואי אפשר לכתוב על עזרא דברי הספד. זהו חומר לסופר ולמשורר אשר ברבות הימים יעלו על גבי ספר את גבורת האיש, את צניעותו ואת גורלו.

חיים רוזן


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

דמותו

(מתוך קובץ הזכרון "העשרה" אפיקים 1948)

כשאני מהרהר בו לעתים, אני רואה בו לא דמות אחת כי אם שתים, שונות אחת מהשניה. רואה אני מחד - את הנער משפיה, ההולך אחרי הבקר בהרים, הנוהג את הצאן באפיקים ומשהו מקלילות אולי גם פזיזות דבק בו.
ומאידך - את החבר בעל המבט הרציני, כשחיוך קליל מסתתר מאחורי הרצינות, נוצץ ועולה, בכל זאת. ונדמה לך, כי החיוך בא רק לשם כיסוי על הרצינות, כדי לרככה, שלא להבליטה יתר על המידה.
אני רואה נער היושב על מורדות הירדן וחלילו בפיו, נטול כל דאגות, חפשי כצפרים המנתרות סביבו, קליל כמרבד הפרחים עליו הוא מתפרקד.
ומאידך - את הצעיר, אשר משימות כה כבדות הוטלו עליו. הוא מתגנב למלון המלך דוד הסגור ומסוגר בפני אזרחים ורוצה לגלות מה זוממים שם נגדנו האפיטרופסים שלנו לשעבר. הוא חודר יחד עם עוד כמה צעירים מהמחלקה הערבית מעבר לגבול, חוקר את צפונות הגולן יומים לפני הפלישה, כי הן יש לדעת מראש על התבערה שמכינים לנו השכנים בנקיקי סלעיו.
אך כל זה רק לכאורה, על פני השטח. כי בסקרי את כל עברו, בהעבירי לנגד עיני הכל, הכל ובתשומת לב, אז ראה אראה, כי לא שתים הנה, לא שתי דמויות נפרדות, כי אם שתים שהן אחת.
אירע לו מה שאירע להרבה מהאורי'ם והעוזי'ם שלנו כשנקראו פתאום לדגל. הנערים הללו תפשו כהרף עין את משמעות הדבר. הם שמעו את הקול הבוקע ועולה מנבכי הארץ ובין רגע בגרו. הם פשטו את מחלצות הילדות והנוער, לבשו מדים אפורים, העמיסו על כתפם את נטל המשימה ויצאו. ובצאתם ידעו כי מדרך זו יתכן וגם לא ישובו.
ראיתי את תמונתו מתוך העתון המצרי שנשאר במשטרת פלוג'ה. לא אשכח מבטו זה כשהוא עומד ויודע לפני מה ולפני מי הוא עומד ולידו חברו למשימה וגורל. גם אחרי זה קשה להאמין לידיעה הרשמית שנתקבלה רק עכשיו בחלוף שנה תמימה. כי הרי קשה להאמין שאותו הנער, שהערים על האנגלים במפקדה שלהם, עת שינה טעמו לפניהם ויגרשוהו וילך, אותו עזרא שידע לעבור את מכשולי הגבול, לחמוק ולעבור על פני משמרות סוריים - קשה להאמין שאותו נער ייכשל. הן עשה יעשה משהו גם למצרים. ימציא המצאה, מעשה ערמה יתחמק וייחלץ.
כשראוהו פעם מופיע אצלנו בלוית עוד שנים לבושים מזרחית ומראיהם כמראה ה"שכנים", ענה בתשובה להערות החברים: אם ניפול, אז (בטעות) על ידי יהודים, אך לא בידי הערבים. שוב נשוב משם לאחר ביצוע כל משימה.
ועכשיו - האמנם כבר לא ישוב? האמנם זהו הסוף? סוף המשימות וסוף החיים? האמנם?

י.פ.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח