דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי ציברסקי בלהה ז"ל

בת מינה וצבי
נולדה ברוסיה
בי"ב אלול תרפ"ז, 8/8/1927
יחידות: גדוד מוריה
בהכשרת מכבי צעיר, גרעין ב' 1944
תפקיד: אלחוטאית
נפלה בקרב
בכ"ט אדר ב תש"ח, 9/4/1948
מקום נפילה: דרך לירושלים
נקברה בירושלים - הר הרצל
בת 21 בנפלה

קורות חיים

בת צבי ומינה. נולדה בשמיני לאוגוסט 1927 (י"ב אלול תרפ"ז) בעיירה לופץ שבבלורוסיה.
בשנת 1934 עלתה ארצה עם משפחתה. למדה בבית הספר העממי בראשון לציון ואחר כך בגמנסיה "הרצליה" בתל אביב. באותן השנים היתה פעילה בגדנ"ע.
בגמר הלימודים הצטרפה לגרעין הכשרת ה"מכבי הצעיר" ברמת דוד, במסגרת הפלמ"ח. כח הרצון והמסירות למשימה הגיעו אצלה לשיא כשהשתתפה במסע רגלי בן חמישה ימים, בהרי הגליל, והיתה בין המעטים, ואחת משתי הבנות שהחזיקו מעמד עד סוף המסע.
ב-9.10.45 השתתפה בלהה בשחרור המעפילים מעתלית, במבצע של הפלמ"ח. כשהגרעין, שאליו בלהה השתייכה, עלה להתיישבות, החליטה לפרוש ממנו על מנת ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, את הנושאים המעניינים אותה - פדגוגיה ופסיכולוגיה, ולהמשיך בעבודה חינוכית לעזרת נוער במצוקה ונוער עולה. כסטודנטית יצרה מזיגה של שקדנות בלימודים עם אהבת חיי חברה. רבים חיבבו והוקירו אותה.
במסגרת לימודיה כתבה מספר עבודות מחקר על נוער עזוב, ובימי החופש יצאה לעבודה מעשית בענף פדגוגי-סוציאלי זה.
עם פרוץ מלחמת העצמאות, בתחילת שנת לימודיה השלישית באוניברסיטה, התייצבה בלהה לשירות המולדת ותפקדה כאלחוטאית במספר מוקדים בירושלים. כשהחמיר המצב בעיר העתיקה בקשה לעבור לשם, אך בהעדר קשר נבצר ממנה להצטרף ללוחמי העיר העתיקה.
התנדבה לשרת במחצבת "צובה", פעלה שם כקשרית, לוחמת וחובשת.
יוסף שיפמן מפקד המחצבה מתאר את הימים האחרונים במחצבה: "מיום בואה של המחלקה ב-1.3.48 הורע המצב. יריות הערבים לא פסקו וחיי החיילים היו בסכנה מתמדת. ב-1.4.48 תקפו הערבים את כוח המחצבה באש חזקה. היריות נמשכו ללא הפסקה ביום ובלילה. באחד הימים הצליחו הערבים להתקרב למחצבה למרחק מטרים ספורים ודרשו מהלוחמים להיכנע. ב-5.4.48, לאחר חמשה ימי קרבות ללא מזון וללא שינה, וכשהמצב הלך והחמיר, פקד יוסף שיפמן על החיילים למקש את המגדל והשטח הקרוב סביבו ולסגת בהסתננות יחידים אל בית ההחלמה "ארזה". המחלקה עזבה את המחצבה. המוקשים שהטמינו בה, גרמו להרג רב בקרב הערבים שהשתלטו על המחצבה".
בספר "בכל מאודם" מאת בן-יוסף נכתב התיאור הבא: "המגינים שבמחצבת צובא היו נצורים בתוך מגדל ומרותקים אליו בשל האש שהוטחה סביבם בלי הרף. חדר האוכל נמצא בצריף במרחק 20 מטר מן המגדל, אך המעבר לשם היה כרוך בסכנת נפשות ודאית, ועד רדת הלילה לא יכלו להגיע לשם כדי להביא משהו להשתיק רעבונם. לפתע נעלמה האלחוטאית האמיצה בלהה ציברסקי מן החדר. יום לפני כן בא משוריין להוציאה מן המקום והיא סרבה. הפעם לא ידעו האנשים מה קרה לה לנערה. כעבור חצי שעה חזרה בלהה וחבילה גדולה של סנדויצ'ים מוכנים בידה. היא זחלה על דעת עצמה לחדר האוכל, וכיון שהצריף היה מנוקב בכדורים נאלצה גם שם לזחול על הרצפה וכך הכינה באורך רוח סנדויצ'ים לכל האנשים, וחזרה והביאה אותם לחבריה".
בארזה הצטופפו משפחות וילדים מ"מוצא עילית" ו"ארזה" וכן חיילים פצועים, עייפים ותשושים לאחר ימי קרבות, ימים ולילות ללא שינה ומזון. לאחר כיבוש הכפר "קולוניה" (כיום מבשרת ציון הנמצאת בצד המקביל למוצא עילית) שחסם את הדרך לירושלים הוחלט להעביר את החיילים והאזרחים, וביניהם בלהה, לירושלים. בתאריך 6.4.48 בשעה 6 בבוקר יצאה השיירה לירושלים, וכבר בתחילת דרכה נתקלה במחסומים רבים שהיו פזורים על הכביש, ובאש עזה מן המוצבים הערבים שעל הגבעות. למרות האש העזה והמחסומים בדרך, השיירה המשיכה בדרכה.
כשלושה ק"מ לפני ירושלים עלה המשורין, שבו נסעה בלהה, על מוקש והידרדר לתהום בעומק של 100 מ'. מרבית האנשים במשורין נפגעו, חלקם נהרגו במקום, בלהה נפצעה. האנשים נשארו בואדי ללא אפשרות להוציאם. האש הבלתי פוסקת של הערבים מסביב מנעה מכל עזרה להתקרב. מאחר שהגישה אל הפצועים היתה קשה, עלתה בלהה בכוחות עצמה במעלה ההר.
בלהה הובאה לבית החולים "שערי צדק" בין הפצועים קשה. גם שם היתה דאגתה נתונה לשלום חבריה והיתה מעודדת את הוריה, שחשו לבקרה: "אמא, אל תדאגי לי, אני רק רעבה מאוד ועייפה, לא אכלתי חמישה ימים וחמישה לילות, רק אוכל ואנוח ואבוא הביתה. אל תדאגו לי".
אחותה של בלהה, מרים ציברסקי-ראב"ד סיפרה: "כשבאתי לבית החולים, לבקר את בלהה, היא ספרה לי כי חמישה ימים ולילות שלחה נשיקות למשפחה, כי היתה בטוחה שלא נתראה יותר".
לפי דעת הרופאים שטפלו בבלהה בבית החולים העייפות והרעב שמהם סבלה, קירבו את קיצה.
בלהה נפטרה כעבור יומיים, ביום כ"ט באדר ב' תש"ה, 9.4.1948. נקברה בסנהדריה בירושלים. ב-6.9.1951 הועברה להר הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרה

על בלהה

מעט הכרתי את בלהה. מעט מכדי שאוכל להסביר לאחרים מה אומר שם זה לי.
"בלהה" - שם שאותיותיו מעטות... שם קצר... לכאורה רגיל למדי... ובכל זאת מיוחד! מה שייחד אותו הייתה העובדה שהוא שייך לבלהה שלנו!
כשאתה מחטט בדמותם של אלה שנפלו, מתגלה לעיניך רקמה נהדרת של מעלות השזורות "בסיטונות" בדמותו של הדור החדש.
ובלהה הנה אב טיפוס לבת הארץ. (עלתה ארצה כילדה) על כן בלהה הנה כה רגילה וכה מיוחדת, כה פשוטה וכה נהדרת. כה מלאת מחשבה ןכה מלאת מרץ. כה בעלת רצון וכה מחושלת. בלהה הנה יצירה ישראלית במלוא מובן המילה. אם ירצה מאן דהו לתאר את דמות הנערה הישראלית הטיפוסית בהכרח שיהיה מתאר את בלהה.
אותו חיוך נהדר, אותו צחוק בלתי מרוסן, טבעי, מלא כוח נעורים, מלא גאווה, מלא בטחון, מלא ייעוד ומלא מעשה - אותו צחוק עדיין מהדהד באוזני.
אותו רצון ברזל, רצון מלא הגיון, רצון המבוסס על הייעוד הגדול העומד לפנינו ועל אפשרויות המעשה שלנו, אותו רצון שאין בינו לבין המעשה כל חיץ, אותו רצון כנה ללא סייג, וטהור ללא גבול - אותו רצון העומד לנגד עיני.
צחוקה, רצונה, פשטותה, ומחשבותיה הם הם שהיו נר לרגלי דמותה הישראלית הנהדרת: נר למעשיה, נר לחייה ונר למותה, חייה הקצרים אומרים זאת: חיי מושבה בתחילה, חיי עבודה ולימודים, חיי אהבה אין קץ להוריה, חיי דבקות בל תנותק לערכי האומה, חיי מסירות ללא גבול לחבריה.
מספסל הלימודים ומהעבודה במושבה לפעילות תנועתית, להגשמה חלוצית, להצטרפות לגרעין הכשרה, לחברות בפלמ"ח, ללימודים באוניברסיטה, לגיוס בצבא, לעמידה ללא חת יחידה עם קומץ בחורים קטן בעמדה מוקפת ערבים רבים ולמות גיבורים. דור של טרומפלדורים!
היש לבכות בלהה כזו או אם יש להתגאות בה? חייכם שרשאים הם חבריה להתגאות בה, אך הרשו לי גם לבכות את בלהה שלנו!
הרשו לבכות על זו שמעולם היה רק הצחוק על שפתיה, על זו שמעולם לא בכתה...
משה (היה חברה ואחר כך בעלה של חברתה הטובה, טובה סוקולוב)

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרה

קוים לדמותה

אינני יודע מה הביאה לגרעין ההכשרה המגויס שלנו, כאחד ממשקי עמק יזרעאל, הייתה זו דחיפה נפשית לשירות לאומי, או קסמם הרומנטי של חיי הפלמ"ח והכשרה, או הרצון להכיר צורת חיים חדשה - יתכן שהכל יחד הביאה מספסל הלימודים אלינו. היה זה בסוף קיץ 1944, באחד מימי החמסין הלוהטים.
ישבנו בחדר האוכל של הקבוצה בהפסקת הצהרים שבין תקופת אימונים אחת למשניה. היא נכנסה ובפשטות שאלה על חברי הגרעין, הציגה את עצמה, התיישבה בינינו וכעבור רגעים מספר הייתה כאחת מאתנו.
היינו בתחילת צעדינו העצמאיים, עזבנו את בית הספר, והורים, זנחנו "תכלית" של אוניברסיטה וטכניון כאשר משהו אחר היה חשוב יותר. "שנת שירות". "פלמ"ח", "הכשרה", "קיבוץ", היו מילים שרחפו בחלל עולמנו. מעטים היו אלה שעשו צעד נועז זה, והיא הייתה בין המועטים.
בחיי שיתוף ישנו קנה מידה שלפיו נמדדים חברים ובעיקר - חדשים בהצטרפותם והוא: באיזו מידה מתערים בבעיות הקבוצה, באיזו מידה הבעיות מעסיקות אותך, באיזו מידה בעיות אשר ניצבות בפניהם כראשונות במעלה כחשובות יותר מבעיות אישיות, אגואיסטיות. עד מהרה גילינו בה קו אופי והוא למערכת אימונים קשה שמתפקידה היה לחשל את הגוף והרוח, גולת הכותרת היתה - מסע בן חמישה ימים בלב הגליל, בלי לפגוש באף נקודת ישוב עברית, מסע בלב אזור ערבי עוין, דרך מקומות שרגל יהודי לא דרכה שם, ליד כפרים שאילו רוע מזלנו היה מלוונו היו אולי שרידי גופותינו מתגלים כעבור שנים. היתה זו מחלקת צעירים הטילה עצמה למבצע נועז שעתיד היה לשמש אות לממונים עלינו אם ראויים אנו לחטיבה לה השתייכנו והיו ה"נופלים" בדרך - הנסוגים כמובן, המתעלפים, הנפצעים וחבורתנו הצטמצמה, ומבין מספר הבנות שהמשיכו נשארו שתיים ובלהה הייתה אחת מהן, צועדת כל הזמן מאחורי המ"מ בהתמדה ובחריקת שיניים.
חלפה שנה. הגרעין הפך לקיבוץ אך בלהה לא יכלה להסתגל לחיים אלה, הייתה בה דינמיות רבה, והיא המשיכה באוניברסיטה בירושלים.
ולאו דווקא הוראה סתם אלא הוראה לילדים עזובים, לילדים דפקטיביים.
אחד הרשמים האחרונים שהיו לי ממנה בימים האחרונים לפני פרוץ המלחמה היה כשפגשתיה אחרי שחזרה משליחות האוניברסיטה לעבודה בבית ספר לילדים מפגרים ועזובים. כמה אושר קרן ממנה - היא הרגישה שהיה לה יעוד. היא הרגישה שוב בכוחה לתת ולגמול לזקוקים לכך, ולא היה קץ לאושרה כשקבלה מכתב מילדים אלה, כתוב בשגיאות ובפרימיטביות רבה, אך הרגש שבו והבעת התודה של ילדים חסרי הבית היו בו חזקים לאין ערוך.
וכך עברו הימים. הלהבה בארץ פרצה ובחדר האוכל שבקבוצה גדל מספר התמונות שעל הקיר ולפעמים היינו שואלים את עצמנו האם זה טוב, נכון, צודק - שהתרגלנו לשמוע על נפילת חברים במין השלמה שכזו, במין קשיות כזו? דבר אחד ברור: אלה שנפלו עליהם להמשיך, מוכרחים להוכיח קשיות כי נפילת חבריהם היתה כדי שאנו נמשיך לחיות.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטה

מצרור מכתביה

14.2.1946
אני לומדת כי אני רוצה ללמוד, אני רוצה לרכוש לי מקצוע. לדעתי אין בזה הבדל בין בחור לבחורה. אדם באשר הוא אדם, צריך שיהיה לו משלח יד, שיוכל להסתדר בו בעת הצורך. ובארץ ביחוד אין אדם לעולם בטוח מה ילד יום. נוסף לזה, איני חושבת שאפשר למצוא סיפוק מלא מסידור בית, בישול ורחיצת כלים. זה מהווה רק חלק ביום, ואין צורך שזה יגזול את כל היום....

14.7.1947
...קצת חבל לי שהילדים נוסעים... התקשרתי אליהם מאוד. יש לי שמונה בנים, וארבע בנות, כולם עולים לכיתה ו'. כולם מקרים סוציאליים קשים, הם כה התקשרו אלי אוהבים אותי מאוד ופשוט רבים עלי זה עם זה.
אהבה זו שהם אוהבים אותי, עוזרת לי מאוד, כי על ידי כך קל לי יותר להשפיע עליהם, כי הם באמת ילדים קשים מאוד - ילדי רחוב ממש... 21.7.1947
אמא ואבא יקרים,
מה שמחתי לקבל את מכתבה שלמרים, הקצר אמנם, אך בכל אופן נתן לי משהו מהבית. יש רצון לדעת יותר, יש רצון לדעת הכל, אך זה באמת קשה, כשנמצאים רחוק. אנו שומעים את החדשות שלוש פעמים ביום והמצב בירושלים באמת מדאיג אותי. מצד אחד, אני דואגת לשלומכם ומצד שני, הריני שמחה שאני נמצאת מחוץ לכל האוירה המתוחה הזו, ביחוד שיש עכשיו עוצר לילה והרי בירושלים הייתי צריכה לשבת בבית, ולכן מוטב שאני עובדת ומרויחה משהו. אני מקוה שמפעיה וביניסקה יש ידיעות משביעות רצון, אף שמאוד הייתי רוצה לדעת מה נעשה איתם ואיך הם מבלים בקבוצים. פעיה בטח צריכה כבר לחזור בקרוב. אני גומרת כאן את העבודה ביום חמישי. והרי למרות כל הסיפוק שהעבודה והענין בה, הרי אני שמחה שאני גומרת. אנ רק מקוה שהמצב בארץ יוטב ולא יקרה שום דבר שיעצרנו כאן....
אתם לא יכולים לתאר לכם איזה קשרים יפים קשרנו המדריכים, המנהל, האחראים על העבודה והילדים. אנו פה ממש חיים כמו בבית אחד שלנו, ומחנה זה ישאר תמיד בזכרוננו כתקופת עבודה משותפת נעימה, הוא ישאיר בינינו קשרים לעולם. היום קיבלתי את התמונות עם הילדים, יופי של תמונות. הילדים רוקדים עכשיו במעגל בחוץ ומפצירים בי לצאת ולרקוד איתם, סוחבים אותי מכל צד ועלי להענות להם - זוהי זכותם.
אני מקוה שמכתבי יפגשכם בקו הבריאות, שהכל בבית בסדר ושהמצב בירושלים ישופר. אני מקוה שאינכם מתנגדים שאשאר עוד קצת מחוץ לירושלים. אני עוד לא בזבזתי כל כסף ואני אשתדל להוציא את המינימום כדי שתשאר לי כל המשכורת.
מסרו דרישת שלום לכולם.
שלכם באהבה
בלהה

מתוך חוברת שהוצאה לזכרה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח