דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט צייטלין אורי ז"ל

בן ציליה ואהרן
נולד בירושלים
בי"ד כסלו תר"צ, 16/12/1929
יחידות: הגדוד השלישי
בהכשרת כפר בלום, התנועה המאוחדת
נפל בקרב
בד' אלול תש"ח, 8/9/1948
מקום נפילה: תל קוניטרה
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן אהרון וציליה. נולד ב-16 בדצמבר 1929 בירושלים. למד בבית החינוך על שם ארלוזורוב בירושלים והיה חבר ועד התלמידים. בוגר בית החינוך התיכון בירושלים. חבר "המחנות העולים", ואחר כך - חבר "התנועה המאוחדת" ומדריך בה. השרה רוח טובה על חניכיו. היה בהכשרת "התנועה המאוחדת" בכפר בלום ונשלח משם להדרכה בתנועה, אך חזר להכשרה משום שלא יכול היה להשלים עם אי היותו בתפקיד לוחם. בהכשרה היה אהוב על כל חבריו. עלה לדרגת מ"כ. היה חובב ספורט. זכה שנתים בזו אחר זו בגביע של מועצת פועלי ירושלים על ריצה למרחקים.
בהיותו בגדוד השלישי של הפלמ"ח, חטיבת "יפתח", השתתף בכל הפעולות של הגדוד. לחם בגליל, בלוד, בלטרון ובנגב. עבר קורס מ"כים ב-8.9.1948. פיקד על כיתה של הגח"ל, שלפי ספורים, לא הספיקו לעבור אמונים ולהשתמש בנשק. הכתה תפסה את תל קונייטרה (ליד רוחמה) לאחר שנקלט שידור שיחידה מצרית עלולה לתפוס את המשלט. סיור מצרי שעבר במקום הבין שהם אחרו לתפוס את המשלטים והחלה התקפה של משורינים ורגלים, מתוך מחשבה שיצליחו לגרש את החיילים המעטים שאיישו את התל. לקראת צהריים החלה הפגזה קשה יותר, לפני שהחיילים הספיקו להתחפר. לקראת ערב החל חיל הרגלים בחפוי שריוניות לתקוף את התל. אורי זחל לעמדת המקלע והשיב אש. ההתקפה נשברה. כאשר קפץ מעמדה לעמדה נפגע בחזה ובגב. נפטר בדרכו לבית החולים מאיבוד דם.
נפל ביום ד' באלול תש"ח (8.9.1948). הובא לקבורה בדורות. ב-4.5.1950 הועבר להר הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכרו - גרשון זייצ'ק

(מתוך החוברת "אורי צייטלין" בהוצאת אחייניתו)

כשהיינו ילדים בלינו הרבה זמן ביחד, למעשה למדנו באותה כתה. אני נהלתי יומן, ואת הקטע הבא כתבתי שנה לאחר שאורי נהרג: דבר אחד גליתי בעצמי והוא שמנגינות מסוימות מזכירות לי תקופה מסוימת ואנשים מסוימים. למשל, מרש האבל לשופן מזכיר לי את אורי צייטלין, וזה מהימים אשר היינובבית הספר. אלי שוויד, יעקב בסין ואני קנינו לנו תווים והיינו מנגנים ביחד. זכורני ערב אחד בו נגנו מרש אבל זה, ואורי עומד לפנינו ומנצח בצחוק. וכל פעם שאני שומע את המנגינה הזאת עולה בי הזכרון של התמונה של הנגינה הזאת. אנחנו בלינו הרבה, היינו יוצאים למחנות עבודה מטעם התנועה.
כשהיינו בני שש עשרה בערך החלטנו לטייל בארץ, זאת היתה יזמה של אורי כנראה, והחלטנו לטייל לעמק הירדן. לאורי היו קרובים בכנרת. לקחנו טרמפ עם האוטו שהוביל חלב לתנובה ירושלים מתל יוסף. עזרנו לנהג להעמיס את כדי החלב הריקים ונסענו, אני חושב על הגג, בקור עצום דרך רמאללה ושכם לתל יוסף. הסתובבנו בעין חרוד ועמק הירדן במשך מספר ימים. חזרנו דרך עמק יזרעאל לכיוון חיפה. נפגשנו עם אסתר פוקס שאחר כך היתה בהכשרה שלנו, וזאת היתה עילה לבקר בשכונת בורוכוב. את הטיול הזה עשינו במשך שבוע בטרמפים וזה היה טיול שאני זוכר אותו עד היום.
אורי היה בפלוגה אחרת, הוא היה מ"כ של עולים חדשים. בהתקפה על לטרון היינו צריכים לעבור בין שתי גבעות שהיו צריכות להיכבש ע"י כוח אחר ולהמשיך ולכבוש משלט אחר. אנחנו התקרבנו וכאשר היינו במרחק של כ-15 מטר היינו אמורים להגיד סיסמא: "לנו הנצחון". ובמקום שיענו לנו זרקו עלינו רמונים.
אני כתבתי בעשרים לאוקטובר ביומני את הדברים הבאים: היינו בנגב, חלקו אותנו לכל מיני משלטים, ירדנו כחמשה עשר בנים מההכשרה ועוד שבע בנות ונשארנו שם. את מחרוזת משלטי הצפון קבלה פלוגה ב' של הגדוד השלישי, וכך קרה שכל חברי ההכשרה שלנו התפזרו בין שלשה משלטים. שבוע רבצנו במשלטי הצפון, בתחילה בחוסר כל, לא היו אוהלים, לא היה אוכל והיה קר. קבלנו פרוסת לחם לארוחה עם סרדין או פרוסת בשר קופסאות, וכמובן שמים שתינו במשורה. כך עברו שלשה ימי רעב עד שהתחילה להגיע אספקה, הגיעו אוהלי סיירים ואוכל טוב יותר, אך גם זה לא היה מספיק. כל היום רבצנו באוהלים, קראנו ספרים, שחקנו ורק בלילה שמרנו כשתי שעות. ההכשרה היתה מנותקת בלי קשר בינינו. ביום הששי לישיבתנו במשלט נקראנו לפתע לנסוע לדורות. נדהמתי לשמוע שאורי צייטלין, חבר ההכשרה, נהרג יום קודם לכן בשמיני לספטמבר במשלטים בתל קוניטרה.
כפי שסיפרו לי היו אלה משלטים שנבנו על ידי הצבא המצרי בשטח ההפקר בזמן ההפוגה. הצבא הישראלי הזהיר את המצרים שלא יעזו לתפוס את המשלטים, אבל נקלט שידור ליחידה מצרית לתפוס אותם. פולגה ג' השתמשה בידיעה זאת ותפשה את המשלט לפני המצרים. מעשה זה עורר את חמת המצרים והם התקיפו ביום השני עם משורינים ורגלים את המשלטים. בקרב הזה נהרג אורי.
סיפרו, שהוא כמ"כ פקד על כיתת גח"ל אשר לא ידעו להחזיק רובה. וכאשר קפץ מעמדה לעמדה כדי לתקן את מעצורי הכלים קבל כדור בגב אשר עבר את החזה, הוא היה בהכרה מלאה וצעק: "אתם רוצים את אורי תזמינו אמבולנס, אם לא יבוא אמבולנס לא יהיה לכם אורי". וכך באמת היה, האמבולנס אמנם הגיע וגם רופא אולם אורי בדרכו לבית חולים שארכה כחמש שעות לא החזיק מעמד.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - דן חולתי

(מתוך החוברת "אורי צייטלין" בהוצאת אחייניתו)

אורי - מ"כ צעיר על כיתת עולים חדשים שזה להם כמה חודשים בארץ. מספר איך הגיעו כפליטים מאירופה, מקשיב להם ומנסה להיות אבא. הוא הקשר היחיד שלהם אל הארץ. בן הארץ - מפקד בפלמ"ח - אך כל הזמן מדבר בחשש לרגע שיצטרכו לפעול תחת לחץ. זה כבר לא פלמ"ח - זה צבא מדברים אידיש, צרפתית, רומנית - בליל שפות. חשבתי בליבי איך מנהלים קרב בלי שפה אחת משותפת. יום אחד לקח אותי אליו לבקר אותו - ההתרשמות שלי היתה ספקטית. "מסתדרים", איך לא? אם לא היו מסתדרים לא היו נשארים בחיים. הכל בתנועה - הרבה אידיש, מעט רוסית (אולי פרטיזנים) כולם לחמו בגרמניה הנאצית.
"מה אתה אומר?" שאל אותי.
"אורי שיהיה לך הרבה כוח והרבה מזל" - עדיין לא עברו טבילת אש. זה לא פשוט, עכשיו יש מולנו תותחים וטנקים - ולנו עדיין כלום. לקראת ערב חזרתי משום מה עוד פעם (אולי להביא את המפקדים אל שלושת התילים שצריך לתפוס בימים הקרובים). שמעתי אותם שרים ברוסית, קבוצות קבוצות - זה עשה עלי רושם יותר טוב.
לפני מבצע "יואב" החלו המצרים ללחוץ ולסגור פרצות שלא נוכל לעבור בין הקוים. הביאו תגבורות ומיקשו, כמו כן הכינו את התילים - תל קוניטרה, נג'ילה ומוליחה לאפשרות כי יתפסו אותם. הם אף החלו ללחוץ לכיוון שדה התעופה ברוחמה - הבינו שזה הלב של הפעילות בנגב. בתחילה חשבו כי יתפסו את צירי התנועה ויסגרו את הנגב. כעבור חודשיים באין אוכל, מים, יכנעו. הנגב היה במצור ואין כניעה. החליטו ללחוץ ולהדק - ולהיפך, הכוח הולך ומתעצם. וכאן הגדוד הראשון "העמק" תופס את שלושת התילים ואחר כך את חירבת מחאז. בעוד המצרים לא גומרים את הכנותיהם והביצורים כדי להכנס למשלטים אלו (סיורי לילה גילו לנו כי זו כוונתם, כמו כן ישבנו על הטלפונים שלהם). על תל קוניטרה היתה מחלקתו של אורי - שתי כיתות בסך הכל.
איך בדיוק הגיע לשם איני זוכר. (אם כמ"כ לכיתתו או שהיה כבר אז מ"כ בגדוד הראשון, לא זכור לי פרט זה). ב-8.9.1948 - סיור מצרי עובר בשעות הבוקר ומבין שאחרו לתפוס את המשלטים - דורשים סיוע. החלה הפגזה (טיווח) על התל. אולי חשבו שזה יגרש את מעט החיילים שהיו שם. לקראת הצהריים הפגזה יותר רצינית. בטרם חפרו את העמדות, רק שוחות אישיות, לקראת הערב, בשעה ארבע החל לתקוף חיל רגלים בחיפוי שיריוניות. הכוח אינו עונה גם כאשר מקבל פקודת אש. כאשר האויב נמצא כבר 200 מ' לפני העמדות הראשונות - פקודותיו של אורי לא מתבצעות. מנסה לדרבן, לצעוק "אש, אש" - איש אינו יורה. אורי זוחל לעמדת המקלע. לוקח את המקלע ומתחיל לירות. הטור המצרי מאבד חיילים, נופלים ומתחילים לסגת. רק אז כל הטירונים פותחים באש, יצאו מההלם. מחזירים במכת אש, ההתקפה נשברת. בורחים ונעצרים ליד השיריוניות, אך לא מוכנים לתקוף יותר וצולפים מרחוק. בהתקפה הזו, כאשר התרומם לצפות מה קורה נפגע בחזהו ובבטנו כנראה.
לקראת הערב, נודע לי כי יש פצועים בתל קוניטרה. נשלחו אמבולנסים להוציא אותם ותעו בדרך. יש צורך בסיירים שמכירים את הדרך לשם. אנחנו היינו שם והתנדבנו לצאת. הגענו אחרי חשיכה - והיה זה לברכה כי המצרים הפגיזו את הדרך למשלט וכן צלפו כל הזמן במשך היום. עם חשיכה פסקו הצליפות וההפגזות. בהגיעי לתל קוניטרה נודע לי כי אורי בין שלושת הפצועים, והקשה ביותר. העלינו אותו לאמבולנס, שמח לקראתי, ניסה להתבדח. בדרך סיפר לי איך נפצע. לא התלונן על הטירונים שזו להם טבילת האש הראשונה - אלא ציין כי לולא פתח הוא באש היו טובחים את כולם. כמעט אותו סיפור שמעתי אחר כך משני הפצועים האחרים - דוגמא אישית הראתה להם מה יש לעשות.
אורי איבד דם, ושכב שעות עד שהגענו עם האמבולנס לבית החולים - הדרך ארכה כשעתיים היה חודש ספטמבר חם. אורי החל להתלונן כי קר לו, כיסיתיו בשמיכה. החל לדמדם, דיבר ללא קשר, קטעי חיים מהקרב. "אני לא מרגיש את הרגליים" - ראשו על ברכי, שלא יטלטל יותר מדי. "דן" - אמר לי כאשר פקח את עיניו, "אני דועך, טוב שאתה לידי". עודדתי אותו, אמרתי לו שאנו כבר ליד בית החולים. ידעתי שהזמן פועל לרעתו. הזמן ארך בעיני כנצח, ניגבתי את פניו. כשהגענו כבר היה ללא הכרה, היה כבר חצות, עדיין חי. ישנתי בלילה ליד בית החולים. בבוקר כשקמתי ושאלתי מה שלומו נאמר לי כי נפטר מאיבוד דם ומכניסה להלם. 6 - 7 שעות ארכו מפציעתו ועד להגיענו לבית החולים. בתנאים של אז, גם לו הבאנו אותו לבית חולים מהר יותר לא יכול היה להושיע עירוי דם, והמעט שיכלו להגיש בתנאי שדה לא יכול היה לעזור.
איבדתי חבר וידיד נפש כאשר ראשו על בירכי. איני זוכר עתה אם חייך את חיוכו הטוב, או הסתכל במבט תוהה, כאומר, עשיתי ככל שיכולתי...


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח