דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי רקוב לאה ז"ל

בת יפה וזאב
נולדה בעתלית
בכ' תמוז תרפ"ח, 8/7/1928
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים", פל' ב'+ח'
בהכשרת נען/גבולות, הנוער העובד 1946-1949
נפלה בקרב בלווי שיירה לירושלים
בכ"א אדר א תש"ח, 2/3/1948
מקום נפילה: שער הגיא
נקברה בירושלים - הר הרצל
בת 19 בנפלה

קורות חיים

בת זאב ויפה. נולדה בכ' בתמוז תרפ"ח (8.7.1928). בת למשפחת פועלים בעתלית. גמרה את בית-הספר העממי והיתה פעילה בסניף "הנוער העובד". התיחסה בכובד ראש לחובות הדור הישראלי הצעיר למולדת ולשארית הפליטה והיתה מסורה לערכי תנועת העבודה. להגיגיה ולשאיפותיה נתנה ביטוי נאה ברשימות יומנה ובחרוזים שכתבה מזמן לזמן.
במאמץ גופני ונפשי גמרה כתה אחת של בית-ספר תיכון. אחר כך עשתה שנתים בהכשרה בחברת נוער ארץ ישראלי בעין-חרוד, עבדה בטיפול בילדים ושאפה להשתלם בהוראה. טובת לב, מצניעת לכת, מאירת עיניים, רצינית ומעניקה לכל אחד חיוך חברי מלבב. היה בה משהו שהבדיל אותה לטובה מכל החברה, שעשה אותה נבחרת מכולם. לא היתה עצרת ומסיבה של חג ומועד, שלא הנעימה אותם בצלילי נגינתה הערבים.
אחרי שתי שנות הכשרתה הצטרפה להכשרה מגויסת של הפלמ"ח בבית-הערבה ואת עבודתה עשתה גם שם בעיקר בטיפול בילדים. ראתה את דרכה, דרך ההגשמה והשרות למען הכלל. עם פרוץ המלחמה בסוף נובמבר 1947 נבחרה לפעול במסגרת היחידה המיוחדת של הפלמ"ח לפעולות מיוחדות. במסגרת יחידה זו המשיכה לפעול בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, אכן, נכספה נפשה להיות יחד עם קבוצתה בנגב, אך הבינה כי תפקידה בעיר אינו נופל מכל תפקיד אחר, ומילאה אותו במסירות למופת, ואף לקחה חלק במשימות של ליווי השיירות במסגרת הגדוד השישי של הפלמ"ח.
נשלחה למילוי תפקיד בחיפה וניתנה לה חופשה לעשרה ימים בבית ההורים לפני שובה. בדרכה חזרה לירושלים נסעה בשיירה. קירות האוטובוסים היו משוריינים, הגגות לא. כדור שנורה ממארב בשער הגיא חדר דרך הגג ופגע בה בצווארה.
היא מתה מאיבוד דם ביום 2.3.1948. נקברה בסנהדריה בירושלים.
ביום י"א באלול תשי"א (13.9.1951) הועברה למנוחת עולמים להר הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

תעודות וחפצים

מפרי עטה

מפרי עטה

עלים מיומנה

עין חרוד, 30.5.1946
הערב בהיר - כמה יופי בו! מרחוק נוצצים אורות גבע. השמים כה בהירים, וזרועים כוכבים כה רבים. קשה לי לנשום ולשבוע את כל ההוד הזה, את כל הטוהר הנשגב.
רבות אני טרודה במחשבה, הטפשית קצת - אולם הנוקבת: מדוע יעברו חיי והכל יישאר לעד והטבע לא ישתנה? הגלבוע, המעין - הכל יזרום ויעמוד כמו היום, ורק אנו, יצורים כה חלשים, לא נוכל להישאר לעד, לא נוכל להמשיך ליהנות מטבע האיתנים הסובב אותנו. הנוכל לשבוע הכל במשך תקופת החיים הקצרה שיש ברשותנו???
יותר מדי אני חושבת על המוות. ומדוע? הרי לא פעם קורה שאדבר עליו כעל מה בכך, אולם בתוך תוכי הרי כל כך חי הרצון העז והכביר לחיות לעולמים. החיים, כנראה, קשים מאוד ובגלל זה רוצים אנו כל כך לחיות!

בית הערבה, 1.1.1947
שנה עברה. הרבה יש לי לומר לך, יומני. אך ברגעים אלה קשה לי. אני מרגישה שבפנים הלב תוסס משהו (הלוואי ולא תתחולל סערה. עלול הדבר לגרום נזקים רבים). שנה חלפה-עברה כחלום. תעבורנה עוד שנים, ופתאום אראה את עצמי זקנה! אלה הימים, זהו הגיל. יש לנצל הכל - כי לעולם לא יחזור תור זה!
מה יביאו עמהם הימים הבאים, קשה לדעת. ומה יהיה עלי? האסע? לאט לאט מתגנב היאוש ללב. זה מתקבל אצלי כפרשה קטנה שחלפה - עוד הזדמנויות, כנראה, לא תהיינה.
אלי, הבן אתה, לפחות, לרוחי! אני רוצה, אני מוכנה להקריב הרבה למען הכל, למען הסובלים. אני רוצה לעזור לאנושות. תן לי - אל תחוס עלי.

בית הערבה, 31.5.1947
יום חם, אמנם, אך אין לזקוף זאת על החשבון הזה: הלב מתכווץ ומצב הרוח עכור. גם השמים אפורים. הייתי עומדת מול הים הרחב, תחת השמש הלוהטת, פורשת כפיים וחובקת הכל, את כל הטבע האיתן - הטהור - הייתי משתחררת מבעיותי, מחשבותי - כי רע לי, כי מר לי - לא טוב לי, אמא! האמצא אצלך כרגע תנחומים??
יעברו רגעים אחדים - ואתפוצץ. אקרע לגזרים. אז אולי יקל לי - אהיה רחוקה מן המציאות הקיימת היחידה הממררת לי כל כך את נעורי. ומדוע אשאל: למה כך? אין תשובה, אין!

בית הערבה, 6.6.1947
הכל היה חלום. עברה שנה תמימה. מאז רצו הימים חלפו. שכחנו אותם, את היקרים, הצעירים, מלאי העוז והאמונה, אלה שלא חסו על עצמם והקריבו הכל. את נשמתם לאומה. שכחנו אותם במשך שנה תמימה. ייתכן שהיו כאלה שזכרו, כאלה שמבשרם חזו...
אינכם, כולנו ידענו: אתם, אשר הלכת בשמנו, לא חזרתם! אינכם אתנו, קשה לנו, קשה מאוד - אך המשך נמשיך בדרככם. נמשיך במפעליכם. יהיה זה האות האמיתי הישר שלא משתם מליבנו, כי עודכם חיים בקרבנו.
תמונת כל אחד מכם ליום השנה בעתון, מי תאר? מי שער? ערב לפני כן - זכורני - התלוצצנו. היה ירח מלא. בשדות העמק זמזמה הרוח, הקמה המערמת נחה, הגלבוע קדר. (כאילו ידע, הדומם הרגיש, כי זו דרכם האחרונה והתעטף צל קודר, ודמם!) יצאתם בדמי הליל כשהכל ישנו. שקט לילי שרר בכל, אולם אתם בנפשכם הטהורה התחוללה מלחמה, נלחמתם עם רצונכם לחיות - נלחמתם עם הסהר הבהיר, המלא: אמצע סיון היה אז. אחד מכם אמר "טיול לאור הירח..."

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח