דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט שכטר נמרוד ז"ל

בן שושנה ובן-ציון
נולד בקבוץ עין חרוד
בו' אלול תרפ"ח, 22/8/1928
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים"
תפקיד: מ"כ
נפל בעת מילוי תפקידו בתאונת אימונים
בכ"ג שבט תש"ח, 3/2/1948
מקום נפילה: בית הערבה
נקבר בבית הערבה
בן 19 בנפלו

קורות חיים

בן שושנה ובן-ציון. נולד ב-22.8.1928 בעין-חרוד להורים חקלאים מבני העליה השניה. חונך באוירת הכפר והעבודה החקלאית ולמד בבית-הספר המחוזי בכפר מל"ל. המשיך לימודיו בבית-הספר המקצועי על שם מכס פיין ואחר-כך בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב.
היה חבר הגדנ"ע והרבה לעסוק בספורט. לאחר שסיים את חוק לימודיו בהצטיינות יצא עם חבריו בראשית חודש נובמבר 1947 להכשרה מגויסת של הפלמ"ח בבית-הערבה.
אהב יופי, פרחים, נוף, תמונה, ספר טוב, נערה יפה. אהב שמחה-מוזיקה עליזה. אהב את הוריו ואת חבריו. לא נטר טינה לאיש ולא התקוטט.
בתחילת מלחמת השחרור נשלח לקורס מ"כ בקרית ענבים. ביום הראשון לאימונים בקרית ענבים, נערך הקרב לכבוש הקסטל. התקבלה פקודה לצאת לעזרת המחלקה המותקפת והמכותרת בהר. התגבורת הראשונה היתה בת חמישה אנשים בלבד (ובתוכם נמרוד). הוא סיפר לחבר את הרגשותיו וחוויותיו בעת הקרב. "תאר לך", אמר, "אתה מתקדם, ופתאום צועק הצופה מרחוק: ערבים 70 מטר מימינכם! איזו הרגשה!" הוא נלחם באומץ, ואימוניו הרבים עד אז, היו לו לתועלת רבה.
משום זריזותו שם, נשלח אחרי גמר הקרב עם שני חברים להביא את מכשיר האלחוט שנטמן בשטח האויב וסיים את המשימה בהצלחה. השתתף בקרבות הרטוב כשיצא כוח לבקש את ל"ה ההרוגים. חמש שעות תמימות חיפשו תחת מטר בלתי פוסק של כדורים. רק ברדת הערב הצליחו "לסגת" ולחזור במכונית משוריינת לבסיסם בהרטוב.
לאחר שסיים את הכשרתו בקורס מפקדי הכיתות חזר אל חבריו בבית-הערבה. שם נספה בתאונה, בשעה שהדריך את חבריו בסביבות ים-המלח, ביום כ"ג בשבט תש"ח (3.2.1948).
נקבר בבית-הערבה ב-5.2.1948. מצבה לזכרו הוקמה בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

תעודות וחפצים

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

בני שלי

בשנת ה'תרפ"ח, בעמק יזרעאל, נולד בני השני נמרוד. בהיותו בן שנתיים וחצי הגענו להתיישבות במושב ירקונה. מהיוולדו היה תינוק יפה תואר, ולו עיני תכלת שהיו לשיחה בפי כול. פיקח, זריז ואמיץ לב. מצא ענין בכל משחק, אהב בעלי חיים, הרבה לרוץ, לטפס, לקפוץ.
כרוב ילדי הארץ עברו עליו ימי ילדותו בין "מאורעות" למלחמה. כשהיה מגיע תורנו לצאת לשמירה - היה נמרוד שולחנו בשקט, ומודיע נמרצות, כי גם על אחיו הבוגר ישמור, ואל דאגה.
לעתים חשבתיו לקשה או עקשן, אבל שוכנעתי כי בעל אופי הנהו. כשניסיתי להוכיחו כי חבריו לא כמוהו ינהגו, היה פוסק עזות: "אחד כך ואחד כך", ושיכנע.
אכן, מילדותו היה עצמאי במחשבותיו, משחקיו והחלטותיו. בבית הספר היה תלמיד בולט בהופעתו, בכוח המנהיגות שבו, רציני בלימודים ומתעניין בכול.
בגמרו את לימודי בית הספר העממי פנה ללימודים בבית הספר המקצועי מכס פיין, ואחרי כמה חדשים הכיר שטעה בבחירתו: טבעו העליז, התוסס, השואף לחבוק עולם, לראות ולחוש, לא התאים למתכת הצוננת, למדעים מדוייקים בלבד, לבגדי עבודה אפורים. בעיניו כל אלה היו חסרים מרחב, יופי, חיים.
בעצמו הלך ל"בית ספר תיכון חדש", סידר ענייני שטרות ותעודות והחל לומד שם.
תחילה דאגנו קצת למעשהו זה, ולכן שמחנו כאשר קיבלנו את דרישת השלום מבית הספר, כי אמנם נער בעל אופי ויציבות הנהו, ידע את אשר רצה והעז.
פה מצא כר פעולה נרחב: לימודים, ספורט, מוזיקה. תמיד ראיתיו עסוק. לעתים נזפתי בו על שאינו עוזר לנו, על אשר לכל דבר ימצא כוח וזמן ורק לא לעבודה; אולם לא יכולתי לעמוד בפני חשקו לראות ולקרוא, לטייל ולפעול בתנועת הנוער.
אהב יופי, פרחים, נוף, תמונה, ספר טוב, נערה יפה. אהב שמחה - מוזיקה עליזה, חגיגות, מפגני ספורט. אהב את הוריו, חבריו. לא נטר טינה לאיש, לא התקוטט מעודו עם בני גילו.
עד הליכתו לפלמ"ח גדל תמיד בבית (בניגוד לאחיו שלמד בחוץ). מינקותו היה קשור בי במיוחד. התפנק אצלי ופינקתיו...
כשגדל נראה לי הדבר טבעי יותר, כי טעמינו יהיו שוים ביחס לתמונה, ספר, מחזה או בגד, וכי סיפר דוקא לי מהגיגיו ומאורעותיו.
נמרוד ידע יפה לשמור על יחסים יפים בבית. מחונן בשכלו, זריז בלשונו, בעבודתו, במחשבותיו, ידע לתקן במהרה כל פגם או עיוות שנגרם מצדנו או מצדו. כל כעס או טרוניה היה הופך לבדיחה ולהלצה והכול נסלח, ורוח טובה באה. כשאביו שכב חולה בבית חולים, הרי עצם הופעתו ודבריו המעטים היה בהם להשרות אוירה אופטימית. אולם עם עליזותו ידע להיות רציני, אחראי ושומר סוד. עבודתו בהגנה נודעה לשבח.
אהב את אחיו, ובגאוה רבה עקב אחריו בלימודיו וטיוליו, ולעתים גם התקנא בו על היותו איש פלמ"ח, ואין פלא שהלך בדרכו כאשר גדל. מילדותו התמצא בחברת גדולים בשנים ממנו, היה מבקר את אחיו ב"כדורי" ובית קשת. רכש שם חברים, ידע לקשור קשרי רעות ולהתחבב על הכול. ידידות אמיתית קשר עם גיסתו, כשוה לו בגילו ובערכו. עם עזוב אחיו את הבית, נעשה הוא לבוגר והיה אחראי ורציני במשק, בהתיעצויות משפחתיות, בלימודים.
חתר וביקש למצוא דרכו, וטרם מצאה. התקשה להחליט מה יעדיף על מה, רצה בכול: קסם לו נוף הארץ, הקיבוץ; רצה להשתלם ולהוסיף ללמוד, ובחר בפלמ"ח כדרך ביניים לחישול אופי ושירות יעיל ביותר לעם.
בקיץ ה'תש"ז הצטרף להכשרת בית הערבה ששירתה בפלמ"ח. חבריו אהבוהו והרבו לספר לי, אחרי מותו, על שמחתו ואומץ לבו, איך נעשה במהרה למרכז החברה, למרקיד ומשפיע עליזות. המפקד ראה בו איש הפיקוד לעתיד.
בחדשים המועטים שהיה בהכשרה הספיק לקחת חלק בקרבות ובליווי שיירות. מכתביו הביתה היו קצרים ונמרצים, רצה רק להרגיענו, כי לכתוב על המתרחש אסור היה עדיין.
בימיו האחרונים הידק קשרי רעותו עם מכירו מילדות רפי זילברמן (אף הוא נפל). בביתו אף בילה את השבת האחרונה.
ביום א' כ"ו במרחשון יצא מן הבית (היה חולה וטרם הבריא, אבל חשש שמא תנותק הדרך ולא יוכל להימצא עם חבריו). יצא עלם פורח, מלא מאויים ותקוות.
ביום א' אדר ראשון, בדרך אימים רוויה דם ורעמי פגזים, הגעתי לבית הערבה, לטמנו בחטף ובחשאי באדמתה.
היה גשם, יום קודר ועצוב מאד, וחשך עלי עולמי.

האם

רשימות לזכרו

נמרוד עלם חמודות

ריסים ארוכים ואציליים, שיניים מבהיקות, ואיזו אמרה שנונה ופקחית - נמרוד ממבט ראשון. וכאשר היית מביט ומוסיף תוהה ומחייך (כי אחרת לא יכולת לעשות למראהו), היו נגלות שתי עיני תכלת עמוקות, טהורות צבע ומלבבות.
עלם תמיר, חטוב גוף, בעל פנים מאירות, סמל לחינניות תוססת, מרץ שופע, עליצות חיים ופקחות.
רעי הצעיר היה. לא קבועות ואפילו נדירות היו פגישותינו. זכורתני, שתמיד יצאתי בהרגשה, כי אני הבוגרת נוצחתי. שיקוליו ההגיוניים, ידיעותיו והתפתחותו עשוהו לבוגר, לבן סמך ומשכנע. דרך דיבורו הלגלגני קמעא - כה חביב ובריא היה, חסר כל מרירות ומחשבה רעה על הזולת. בהיתול ודרך אגב היה מיישר הדורים בין החבריא, ומעולם לא איכזבה פקחותו וחביבותו.
כמה אופיינית לדמותו חיבתו לנגינה ומנגינה. המפוחית כאילו היתה תו רושם בקלסתר פניו.
גם חיבתו לילדים היתה תכונה יסודית באופיו של העלם טוב הלב ובהיר המבט. זכורתני באיזו מסירות היה מקיים הבטחותיו לילדי הכפר - "טייארות", מקלות, מקלעים.
ברוך כשרונות, אף כי לא חש בהם.
אהוב על מכריו ומלווה במיטב האיחולים פילס לו דרכו. בסיימו את למודי ביה"ס התיכון, הופיע חגיגי, קורן ואולי גם נוגה. רוח הזמן נשאה את הנוער לקראת מקצוע, דיפלומה, קרירה. השירות הלאומי היה אז רק כדי "לצאת ידי חובה". כוכבו של פלמ"ח דעך, והנוער הלומד ראה בו ביטול זמן. ניסיתי לערוך לפני נמרוד את חשבונו שלו, שמא גם הוא המוכשר יוסיף לעסוק בלימודיו?
עד היום אני נכלמת לזכר תשובתו הפסקנית והמעמיקה.
לא מתוך התלהבות קלילה בחר. הוכיחני: איך אני, מאלה שעברו כור היתוך זה, פלמ"ח, מייעצת עצה אחרת? אז נוכחתי לדעת, כי נמרוד כבר נעשה אדם צעיר, בעל מצפון והכרה.
ליויתיו בתקוות רבות. ברור היה לי כי עוד אפגשהו בשלבי עליות, וביקשתי שעיניו תוספנה להיות מאירות וכחולות, שלא תיעכרנה עם הזמן ומראותיו, שתוכלנה גם להבא להישיר מבט בכל פגישה.
בקרב הימים הגיעוני שמועות חטופות; הנהו בבית הערבה, מפקד, השתתף בגבורה בקרבות הקסטל, פה ושם... ובמהרה הולמת השמועה; גם עלם חמודות זה איננו. גם הוא נהפך מנמרוד של הוריו, חבריו ומכריו - למשהו קדוש, לערך חינוכי בהיסטוריה...
פעמים הלב הפותה מעלהו ומוליכו ברחובה האחד של ירקונה, כשחולצתו בחוץ ומפוחית בין הכיס לפה, ורוצה אני להשיגו ולשאלו...
או: הנה עברת ליד ביתו ונדמה לך שהוא שם בגינה עומד, משקה את הפרחים ומחייך...
רינה, ירקונה

מתוך "בזכותם" לבני כפר מל"ל והאזור

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

דברים לזכרו

יושבת אני ותמונתו לפני. האמנם? לא נשוב לראותו בינינו? לא נראהו צועד במושב? האמנם לא ישוב עם שאר בנינו הביתה?
ונדמה לך, רק אתמול ישב עמך, רק תמול בא וסיפר לך את החלטתו להצטרף לשורות הפלמ"ח, ושמח כשאמרת לו כי אכן צריך הוא ללכת, צריך לעזוב את משקו ולהצטרף לצבא המחתרת. עוד מהדהדים באוזני דבריו:"עוד תראי, בקום מדינתנו, יהיה צבא זה בסיס לצבא ישראל", והלך...
ימים עכורים היו אלה אז. מאבק בלתי פוסק בדרכים ירושלימה, קרבות חודרים עם שכנינו הקרובים, התקפה ראשונה על הקסטל, מחלקת הל"ה לגוש עציון, גוש עציון במאבקיו הראשונים על קיומו, פרשת עטרות ועוד ועוד...
כמה חרדנו אז לכולם, כמה דאגנו לכל בנינו המפוזרים בחזיתות. מה ציפינו כולנו, האם והאב, החברים במושב - כמה ציפינו כולנו לאות חיים, למכתב או פתק בלבד. וכשבא הפתק מן הבן במרחקים - הוא היה בבית הערבה - מיהרנו למסור לאם: עדיין חי הוא...
והפתקאות ממנו, קצרות היו לרוב, ואולם מעודדות היו בתכנן:"יהיה עוד טוב", "מי הם כי יוכלו לנו?", ועוד ועוד... תמיד האמין בתקומת המדינה, תמיד בטח בחיילינו וברוחם. אופטימי ובטוח היה כי ה"סטן" והרוח ינצחו את הטנק..
יום אחד קיבלנו פתק כי יבוא לשבת הביתה. ורבתה כה השמחה. אך למחרת... "בנכם נמרוד נפל בסביבות ים המלח"...
והוא רצה כל כך לראות בתקומת עמו, רצה לחיות את חייו במדינה העברית - והנה פגע בו הגורל עוד לפני הגשמת החזון. לא זכה לראות כי אכן, גבר ה"סטן" על המקלע, וגבר המקלע העברי על טנק האויב.
הה, נמרוד, לא יכולנו לפחות לספר לך כי חייך לא לשווא ניתנו, כי משאלותיך נתקיימו, כי אמרותיך צודקות היו. לו יכולנו...
חנה, ירקונה
מתוך "במעלה", 4.3.1949

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

נמרוד החבר

אולי לא טוב אנו עושים בנסותנו לתאר דמות אדם ביד המצע קצר מהשתרע. אולי עוול הוא כל נסיון לתאר אנוש בקוים מטושטשים וקלושים ולקבוע תכנית נפשו במתכונת עמודים קצובה.
על כן, בבואי לספר על נמרוד, לא את נמרוד אציג לפניכם, אלא אותו צד בולט בו במיוחד, אותו צד שהיה בולט בו במיוחד, אותו קו שהיה יסוד נפשו - את עליזותו, את שמחת החיים הכנה, הטבעית, שהתרוננה בלבבו.
מובטחני, כי כל מי שהכיר את נמרוד, ולו אך זמן קצר, יזכרהו תמיד מחייך. כל מי ששמע אותו בשיחו יעלה על לבו את נועם מדברו ושנינותו, וכל מי שהרבה לשהות במחיצתו ידע לספר גם על צלילי המפוחית אשר לו, וקלות רגליו ברקדו.
נמרוד היה עלם חמודות. יפה תואר, בהיר עיניים ובעל לשון חדה ושנונה. ידוע ידע להתחבב על אנשים בזכות כשרונו להיות מבריק ומעניין בחברתם, ועם זאת - טבעי, פשוט ואפשר אף צנוע, לפי דרכו. כנות מבטו ונועם מדברו עשוהו חביב הנערות, ואילו מרצו השופע, כושרו כספורטאי ושנינות לשונו, העמידוהו במרכז חברתו.
נמרוד היה חביב הבנות. הוא רכש לבבות על נקלה וטבעי היה אילו עורר על עצמו את קנאת החברים, ואולי גם את תרעומתם. אבל לא כן היה.
איש רעות היה מטבע ברייתו, והיה מיטיב להתמצא בכל חברת אנשים... ב"ערבי הסניף" בלילי שבת, עת היינו מתכנסים במועדון הנוער העובד בכפר מל"ל, היה נמרוד הרוח החיה שבתכנית. בדיחות, חידודים, והעיקר - מפוחית. בנגינת הפולקה והקראקוויאק היה נמרוד מסחרר את החברים בריקוד סוער, תופס במתני נערה וחג עמה על פני הרצפה המאובקה, עד אשר ייעפו כל הזוגות ויפרשו מן המעגל והם נותרים לבדם, סובבים סחור וסחור. ואם ייעדר נמרוד מן המועדון, מסיבה זו או אחרת, יפשה השעמום במסובים ומישהו יקפוץ אז על אופניו וירכב לבקש את נמרוד ולהביאו אל החבריא, "חי או מת"...
בביה"ס גילה נמרוד גם כושרו כספורטאי. קל רגלים היה מאז ומתמיד וגופו זריז וגמיש. עד מהרה התבלט במשחקי הכדור ושכה לכתר "הספורטאי הטוב ביותר בבית הספר".
ובקרבות, בשעות ה"חמות" ביותר, לא עזבתו רוחו הטובה, והריהו משלח בם, בערבים, ביטויים עסיסיים שאין נשק יעיל מהם להרים את מצב רוחם של הלוחמים. וחברו, מנחם סופר, זוכר לו חסד זה ומספר לאמו על אותה "הבדיחה הטובה והקללה העסיסית" שבאה תמיד במועדה והיתה כסם מרפא ללבבות החרדים ולגופות היגעים. יודע מנחם ויודעים כל שאר חבריו, כי במות נמרוד, לא רק אדם יקר נפל, לא אך לוחם אמיץ אבד וזוג הורים שוכל, אלא חיים שבתו בלא עת, מאויים כמוסים ותשוקות טמירות כורתו בפסגתם, ולב אוהב וצהלת חדוה ורננה נדמו לעד...
אורי

מתוך "בזכותם" לבני כפר מל"ל והאזור

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח