דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סגן איתן אוטונהיימר בצלאל (צלאל) פרנץ ז"ל

בן מינה ויוסף
נולד בגרמניה
בכ"ז שבט תרפ"ו, 11/2/1926
בהכשרת שער העמקים ב'
נפל בקרב בהגנה על קיבוץ נירים
בו' אייר תש"ח, 15/5/1948
מקום נפילה: נירים
נקבר בנירים
בן 22 בנפלו

קורות חיים

בן יוסף ומינה. נולד ביום 11.2.1926 בשטוטגרט, גרמניה. הוריו נהרגו בימי הגזירות בגרמניה הנאצית. בצלאל עלה יחד עם אחיו הגדול לארץ בשנת 1940. למד בבית-הספר החקלאי בפרדס-חנה. אחר-כך יצא ללמוד בבית-הספר כדורי, מאחר שאהב את עבודת האדמה. אחרי סיימו את הלימודים הצטרף לפלוגת "ניר" של הפלמ"ח, מתנועת "השומר הצעיר", ביחד עם ידידו יהודה'לי צפתי ז"ל, אשר נפל אף הוא בקרב על לטרון. בשנת שירותו זו נפל אחיו הגדול בשדות עין-החורש מכדורים בריטיים, והוא נשאר יחידי מכל בני משפחתו. בפלמ"ח עבר קורס מ"כ ועם תום שנת-השירות נשאר ב"רזרבה". עבר לקיבוץ שער-העמקים, ואחר כמה שבועות - לתל עמל והתמסר לעבודת הטרקטור. כל רצון החיים של המשפחה כאילו התרכז בו והיה שופע מרץ. מתל-עמל יצא לנגב ועבד בקו-המים. היה מראשוני "דנגור", הוא קיבוץ "נירים", שהוא מבחינה מסוימת מפעלו.
ריכז את עניני המשק וניהלו מהרגע הראשון להתבססותו. תיכנן תכניות לפיתוח הנקודה.
נפל ב-15.5.1948 בנירים, בשעת ההתקפה הקשה על הנקודה, כשהוא משמש בתפקיד סגן מא"ז. רץ בתעלות-הקשר למסור הוראות לאחר שהטלפון נותק. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בנירים.
בחייו גילם בתוכו את רצון החיים והחופש. עם בצלאל נכחד השריד האחרון למשפחתו, אך ביתו, קיבוצו, נשאר לעמוד, וחבריו בנוהו מחדש בהגשימם בו את מיטב חלומות נעוריו.
לאחר מותו הוענקה לו דרגת סגן לפי פקודת מטכ"ל.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

ממכתביו

נירים 8.3.47
לתמר רב שלומות!
אמנם זה עידן ועידנים שלא שמעתי ממך מאומה אבל בכל זאת הרי שבת היום. ואני כחבר קיבוץ ותיק יושב בחדר המצוחצח ליד שולחן, כאשר הרדיו מנגן מולי וספל קפה מהביל עומד לפני. פשוט "המוזה" שורה עלי.
---- החדש כאן הוא שמתחילים את קו המים. אתמול החלו לנוע כאן מכוניות ענק (המק שלנו הוא "ביבי" נגדן) ומביאות צנורות. זוהי שמחה רבה למרות המצב הצבאי וכו'.
---- קודם לכן דפדפתי בזכרונות וגם במזכרות. תביני ודאי את כוונתי - פרשה עצובה מאוד וקשה לתפסה לפעמים, למרות שהכל עבר כבר, נדמה לי שהיה כבר מזמן, כאילו בחיים הקודמים. לפעמים נדמה לי שהתחלתי מחדש לחיות והעבר הוא כמו פצע שכבר הגליד כמעט, ורק קצת צורב. אבל בני אדם טפשים. דוקא בפצע מבריא הם אוהבים להתעסק ולפתחו מחדש וכך לרוב איננו מתרפא לעולם. התזכרי, היה לי פצע ברגל זה מכבר 6 חדשים ואף הוא טרם הבריא.
כן, כן - לפעמים הציניקה מתגברת וכדי לדחותה מגרדים בפצעים, אז לפחות הבטחון העצמי נעלם.
רציתי לכתוב לך המון אבל זה פשוט לא הולך.
אני מקוה שנתראה בקרוב ולכן להתראות.

בצלאל.

מפרי עטו

מרחבי גבולות / מאמר

פעמים רבות סיימתי את קריאת הדף ולפני הפכי בו הרימותי את ראשי והבטתי לעבר הצאלה הנראית על קו האופק כדי להבחין במכונית מתקרבת או לגלות את הטנדר החוזר. וראה, לא היה לי עוד חשק לחזור ולקרוא בספר. התחלתי מסתכל סביבי וכרגיל בישבך לבד עולות במוחך מחשבות שונות. ואף אני התחלתי לחלום בהקיץ. מי יודע כמה זמן לא העתקתי את עיני מקום אחד באופק ולאו דוקא בכיוון צאלה (טוב שלא התקרבה באותו זמן מכונית, כי ודאי לא הייתי מגלה אותה ) לפתע נקרעה הדממה על ידי צהלת צחיה אשר העירתני והתחלתי מתבונן בחצר משקנו אשר בשעות אחר הצהרים היא שלווה וריקה מאדם.
רק פה ושם התהלכו מספר תרנגולות בנקרן גרעיני חמניות שרק אתמול גמרו לדושן. תרנגולת אחת העיזה גם לעלות על ערימת הדורה ופזרה ברגליה את המכבדים הדלילים על פני החצר.
בצד, עמדה עגלתנו "הטובה ביותר בתל אביב" ומעבר לגדר במטע, עבדו שני חברים בקיצוץ יבלית. מולי היו מסודרות ערימות החציר אשר הגדולה שבהן היא הגורן שלנו. השניה עם המערה בתוכה נועדה כנראה לרומנטיקאים (אם יש כאלה בינינו) והשלישית, הקטנה בינהן, ממנה מאכילים את הבהמות.
שמאלה מאלה עומדת התחנה המטראולוגית על דגל הרוח המזכירה לי יותר מכל את תפקידנו המדעי. זהו, בינתיים, משקנו המוקף גדר תיל ולאט לאט אם הכל יהיה כשורה, יפרוץ גבולות ויתרחב.
אני מסתכל מעבר לגדר, למרחב השומם שגבולו הקרוב הוא שדרת אקליפטוסים המקיפה את אדמותנו וגבולו השני קו הרקיע אשר פה ושם מזדקר על פניו עץ צאלים או אשל. באותו המדבר, אי-פה אי-שם כתם מוריק של שיחי לענה ובמרחק טרקטור פולח תלמים בהירים באדמה השזופה.
בהשקיפי על נוף זה מתעוררת בי השאלה: האם נוף זה באמת יפה הוא או שחד גווניותו סתם משעממת?
בעיני רבים מאורחינו הופיעה אכזבה בעלותם על גג ביתנו כדי להשקיף מסביב. טענו שאין לעין מקום להיאחז בו ואין מה לראות מלבד חול וחול ומהרו אותם האורחים לרדת לחדר האוכל כדי לדחוס עוד פלח אבטיח או לגמוע ספל תה.
בנסענו לגורן להראות להם את יערנו שאנו מרבים כל כך להתפעל ממנו, הצטערו על הנסיעה המיגעת באבק כדי לראות כמה עצים עלובים המלכלכים את הבגדים מרוב הטל אשר עליהם.
כאשר אני נזכר באותם האורחים אני משוכנע לחלוטין שסביבתנו השלווה והאינסופית נפלאה היא ובלבי, אני בז לאותם האנשים שלא הבינו את הפלא של חורשת גורן.
עצים אלה עוברים עתה את קיצם השני, פעוטים בני שנה ומחצה הגדלים בתנאים הגרועים ביותר בלי מים, בלי חריש, טפול ועידור. למרות כל אלה הם גדלים ומתפתחים במהירות, ממש כסמל הבלתי אפשרי, וציוני דרך לפורצי הנגב.
ואז עלה בדעתי, שאפשר לדמות את אותו מדבר לגורלנו. מקרוב הכל עוד רענן, חיינו תוססים ויפים, ימי הילדות של הקבוץ העצמאי, של התישבות במדבר אין חקר, חלוציות - וגודל התפקיד נותן ספוק לחברה ולפרט.
אבל מעבר לגדר נראים שדות בור עם כתמי יבלית שאין כח להשמידה, המראים על ליקויים בחברה וחוסר יכולת התגברות, וכאשר עיניך תרות הלאה אל המדבר, מלא הסוד והלא נודע ומערבולות חול המתמרות לפתע, מזהירות אותך לבל תנסה לכבוש את השממה. נזכר אתה ביום-יום האפור ורק פה ושם במדבר רחב הידים מציץ כזיק תקוה, בקע מוריק או צאלה קוצנית.
והרחק הרחק, בקצה האופק, נראה נוף מדבר עם מים רבים ועצי תמר סוגרים סביבם. אולי רק פוטומורגנה הוא? - ובכל זאת מוכרחים אנו להגיע אליו
ארוכה היא הדרך לאין שעור ועלינו להתכונן היטב. אל לנו להסתפק בהשגים קלים ולהשתעשע בתקוות שוא. בעזרת ציוני הדרך המעטים במדבר הרחב אנו מוכרחים להגיע אל המטרה.

בצלאל (גבולות 1.9.46)