דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי ברוך דויד ז"ל

בן מלכה ומשה
נולד בתורכיה
בכ"ד אלול תרפ"ו, 3/9/1926
יחידות: פל' ד'+ט'
בהכשרת חולתה (1946), הנוער העובד/תורכים
נפל בקרב במיבצע יבוסי
בכ"א אייר תש"ח, 30/5/1948
מקום נפילה: ירושלים - קטמון
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 22 בנפלו

קורות חיים

בן משה ומלכה. נולד ביום 3.9.1926 באדורנו שבתורכיה. התחנך חינוך יהודי וכללי ולמד מסגרות. עלה לארץ ב-1943.עשה שנתים בחברת-נוער בקיבוץ גבעת-חיים ועבד במסגרות ובטרקטור. התאמן בגדנ"ע, עבר לפלמ"ח ושירת שנתים וחצי במשמר על גבול סוריה בחולתא ואחר-כך בבית-השיטה.
אחרי שחרורו עבד חדשים אחדים בתל-אביב, מקום מגורי אחיו. לאחר החלטת או"ם על חלוקת הארץ, משהחלה ההתקפה הערבית על הישוב, חזר מיד לשירות בפלמ"ח, ולהטה בו התשוקה להילחם למען המדינה העברית עד לנצחון. סיים קורסים כחובש ואלחוטאי. שירת בליווי שיירות לירושלים והשתתף בהרבה קרבות קשים. משנותקה התחבורה נשאר בירושלים והמשיך שם בשירות כחובש קרבי.
נפצע קשה בידו ובבטנו בקרב על קטמון ב-28.4.1948 , כאשר אושפז בבית החולים, לא דאג לעצמו אלא לפצועים שבהם טיפל:" האם יש להם סיכויים, דוקטור?.. האם טיפלנו בהם היטב?", לאחר שנחבש מחדש והוזרקה לו זריקה לשיכוך מכאובים, מילמל, חזר ומילמל:" העיקר שתקום המדינה..".
בבית-החולים עוד זכה לשמוע על הקמת מדינת ישראל, אך מאמצי הרופאים למרות שלושה ניתוחים שעבר, לא יכלו להצילו והוא מת ב-30.5.1948 נקבר בשייך-באדר א'.
ב- 10.9.1950 הועבר להר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

על פציעתו

"בין הפצועים קשה היה החובש דוד ברוך. צעיר זה, שנולד בטורקיה ב-1926 ועלה ארצה ב-1943 נקלט במהרה בחברת-הנוער ה"צברית" והיה "אחד מן החבר'ה". הוא פעל בשורות הגדנ"ע במחתרת, התנדב לפלמ"ח ושירת שנתיים וחצי בשמירת הגבול הצפוני הרגיש. אחרי שחרורו, השתקע בתל אביב, אך בטרם ניתן לו להתבסס בחיים האזרחיים, פרצה מלחמת העצמאות. דוד חזר מיד לפלמ"ח, עבר קורס של אלחוטאים וקורס חובשים קרביים, ליווה שיירות בדרך לירושלים, ולאחר שהוטל המצור על העיר, נשאר בה כחובש קרבי. בקרב קטמון נפצע קשה, בידו ובבטנו. כאשר אושפז בבית החולים לא דאג לעצמו אלא לפצועים שבהם טיפל.
"האם יש להם סיכויים, דוקטור?... האם טפלנו בהם היטב?"
לאחר שנחבש מחדש והוזרקה לו זריקה לשיכוך מכאובים, מלמל וחזר ומלמל: "העיקר שתקום המדינה..."
דוד זכה לשמוע על הכרזת המדינה, ב-15 במאי 1948, אבל כל מאמצי הרופאים להצילו, עלו בתהו. הוא עצם את עיניו בפעם האחרונה ב-30 במאי.

רשימות לזכרו

רשימות מבית החולים

"... הייתי מרבה לנחמו שיבריא. היה מביט בי ושואל: "הבאמת חושבת את שאבריא?" הייתי בולעת רוקי, ומגמגמת לתוך העיניים השחורות והמבט המשוקע בשארית עוזי: "בודאי תבריא. צריך לרצות מאוד - ואז מבריאים"
יום אחד מצאתיו קודר. ישבתי על ידו שותקת. "אני אמות" אמר, "אבל איני רוצה למות. אני צעיר. אך אולי מוטב ככה, הן כואב כל כך. לא, אין אני חפץ למות אבל אמות, אמות" לטפתי את ידו ורעד עבר בכל גופי. הוספתי לשתוק.
בקבוק הבושם התרוקן. ביקש שאביא עוד. הבטחתי. אולם במשך יומיים לא יכולתי לבוא. העיר הופגזה קשה, ולא יצאתי מן הבית. כשבאתי כעבור יומיים, הבאתי עמי את הבושם וניצבתי ליד מיטתו. שכב על גבו, כרגיל, פיו פעור למחצה ועיניו קמות. עמדתי וחיכיתי בסבלנות שיתעורר, כדי להגיש לו את בקבוק הבושם. זמן רב עמדתי.
ניגשה אחות. נטלה את ידו ומששה את דופקו. הרימה פניה אלי: "את קרובתו? הוא נפטר. זה מספר דקות כנראה."
כושלת הגעתי הביתה. הגבהתי ידי לפתוח את הדלת, ונוכחתי כי בקבוק הבושם בכפי. נכנסתי החדרה והנחתיו על השולחן בזהירות, כמי שמניח חפץ של קדושה.

מתוך 'רשימות מבית החולים' שכתבה אלישבע בעיתון 'בשער' 13.1.49
הרשימה המלאה נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.