דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סגן קופרמן חיים ז"ל

בן עטיל ומנחם
נולד בתל אביב
ב תרפ"ו, 1926
יחידות: פלי"ם, הגדוד הרביעי
נפל בקרב במיבצע יבוסי
בכ"ב ניסן תש"ח, 1/5/1948
מקום נפילה: ירושלים - קטמון
נקבר בקיבוץ קרית ענבים
בן 22 בנפלו

קורות חיים

קופרמן חיים בן מנחם ועטיל. נולד ב-1926 בתל-אביב. גמר בית-ספר עממי והמשיך את השתלמותו בשיעורי-ערב תיכוניים של "הנוער העובד". יצא להכשרה בקיבוצים ואחר-כך עלה עם הראשונים לקיבוץ מנרה ומשם התגייס לפלמ"ח בהיוסדו. שירת בו חמש שנים רצופות במקומות שונים בכל חלקי הארץ, ממטולה ועד סדום. השתלם בקורסים והגיע לדרגת מ"מ. יצא בשליחות פלמ"ח לאיטליה לעבוד בארגון ההעפלה, שם השתלם גם השתלמות מקצועית-ימאית וחזר ארצה כמפקד אנית-מעפילים.
משפרצו הקרבות השתתף עם חטיבת "הראל" במלחמת הפרוזדור וירושלים. שנפצע ברגלו בקרב על סריס לא נתן להוציאו משדה-הקרב והוסיף לפקד על מחלקתו, כשרגלו שותתת דם, עד שהגיע ממלא מקומו. משהחלים חזר לשירות קרבי.
נפצע בקרב על קטמון ומת מפצעיו ב-1.5.1948. ב-4.5.1948 נקבר בקרית-ענבים.
זכרו הועלה בספר שהוציא קיבוץ מנרה לזכר חלליו. בפקודת המטכ"ל מיום ו' בתשרי תש"י (29.9.1949) הוענקה לו דרגת סגן בצבא ההגנה לישראל.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

ממכתביו ל-י. חברו

9.5.43
לי., שלום וברכה!
תתפלא ודאי לקבל מכתב ממני לאחר שזמן רב לא התכתבנו. הרצון לכתוב לך התעורר אצלי עם קבלת העלון האחרון. יש לי חשק לתת לך מחמאה בעד העלון היפה הזה. זהו העלון הראשון עד כמה שאני זוכר, שיש לו צורה חיצונית כה יפה, מאירת-עינים וגורמת הנאה למקבליו (ודאי גם לשולחיו?).
שאלת פעם את דעתנו על צורת העלון ותכנו. דעתי היא, שצריך להשתדל לתקן את צורתו החיצונית של העלון. כמו-כן יש להרבות עד כמה שאפשר במסירת אינפורמציה על הדברים הקטנים היומיומיים דוקא, על הנעשה במשק הזעיר שלנו, מה זרעו, איפה חרשו ומה קצרו, מה הקימו. כל דבר חדש, ויהי הקטן ביותר, משמח ונותן הרגשת-סיפוק ובטחון בקיום המפעל והתקדמותו. יש גם צורך להרבות במסירת אינפורמציה על הנעשה בתחומי השטח שקוראים לו "חברה" או יותר נכון "יחסים חברתיים", דבר שהוא פרובלימה מיוחדת אצלנו.
ומה חדש בבית? ספר קצת על דברים שלא כותבים עליהם בעלונים.
שלך
חיים


2.12.43
לי., שלום רב.
קצת מוזר לכתב לך אחרי שעברו רק שלושה ימים מאז נפרדנו. אבל היות וקבלתי את מכתבך אחרי שחזרתי ואיני רוצה להשאיר את השאלה ששאלת תלויה וללא תשובה, ישבתי כבר עכשיו לכתוב לך. אגיד לך את האמת, כי גם בעצמי חשוב לענות על השאלה הזאת, כי הצורך לנסח את הדברים בכתב מבהיר לי יותר את הענין, וזה חשוב.
כבר סיכמתי לעצמי, שדרכי בחיים קשורה עם דרך הקיבוץ. זה בא לאחר לבטים לא מעטים והסיכום הסופי בא בעקבות מקרה פעוט, וזה המקרה: סופר לי, שאחד מחברי לילדות עומד להינשא לבחורה שמביאה אתה נדוניה של כמה אלפי לירות. כששמעתי על זה חשבתי, מה הייתי עושה אני אילו קרה לי מקרה דומה (וסוף סוף זה יכול לקרות...). אז סיכמתי שאני וקיבוץ הם שני דברים שקשר-חיים מקשר ביניהם. זה שאני קשור ל"גליליים" ול"גליליים" במנרה ולמנרה בכלל הם דברים הידועים לך ואין צורך להרבות עליהם. הנקודה החלשה שלי היא רק הקשר האישי לחברים. בנדון זה יש לי הרגשה שיכולתי להיות כעץ בלי שורשים. יחסי עם החברים הם אמנם טובים, לפעמים יחסי-חיבה (הן יחסי-ריב אין לי עם אף אחד), אבל הם יחסים שטחיים, חסרים הם את העומק, ודוקא זה מאוד חשוב. (אני מוציא אותך מכלל זה, כמובן.) יתכן, שאני בעצמי אשם בזה, ולא רק יתכן, אלא ודאי שאני אשם, ואינני יודע עד כמה ניתן הדבר לתיקון. וזהו מקור הפקפוקים שלי.
זה שהייתי בא למנרה במקרה של שחרור כבר ברור לי לגמרי. כל ביקור שלי בבית רק מוסיף לרצוני להפרות את המקום השמם הזה ולהפוך אותו לגן פורח. חבל רק, שאוכל לתת לך את חלקי רק אחרי שהחלק הקשה של המפעל כבר יעשה.
אצלי אין חדש. החיים במסלולם הרגיל. ומה שלומך? כתוב במהרה, כי אני מצפה לתשובתך לדברים שדברנו עליהם.
מסור שלום בבית והיה שלום בעצמך.
חיים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב - 6.9.47

שבת, 6.9.47
לר-ן שלום רב!
שמחתי לקבל אתמול את עלון הקבוצה ששלחתם. קראתיו בצמאון, כי מזמן לא הגיעוני כל ידיעות על הנעשה. מתאר אני לעצמי שתחייכי למקרא שורות אלה המרמזות על הקשר עם מנרה בעוד שאיני מראה כל סימנים לכך. יודע אני שרבים הרוגז ואי-ההבנה שלא הופעתי אף פעם במשך שלושת החדשים האחרונים, ואל כל הסיבות מתייחסים כאל תירוצים גריידא. זה נכון, כי אילו השתדלתי הייתי מוצא זמן ואפשרות להגיע. ואודה על האמת - לא השתדלתי. הסיבה היא - לא יכולתי לשאת יותר את היותי אורח במנרה. נדמה לי שפעם שוחחנו על כך והשתדלתי להסביר לך את ההרגשה הקשה שישנה לי, על שאני שמשך כל זמן קיומה של מנרה - ולמעשה עוד כשנה לפני כן - אינני לוקח חלק בעבודה לבנין המקום ובהיאחזות בקרקע; על שכל חברותי מתבטאת בביקור אחד למשך כמה שבועות, הרגשת אורח שנטה ללון.
אינני בטוח אם תביני את הרגשתי. תאמרי ודאי שישנם רבים כמוני וכו'. אבל ידוע לך בודאי שאני נמצא בחוץ עוד לפני שקמה מנרה ולא הספקתי אף פעם לשהות במקום זמן ממושך, המאפשר להתקשר לחברים ולמקום, להיות בגוף בחוץ אך ברוח ובשאיפה במקום. כך, שהחברות במנרה נראית לי כבר הרבה זמן כחברות פיקטיבית, חברות רק להלכה, באופן רשמי אבל לא-למעשה. ויודע אני שהרבה חברים מרגישים כלפי את אותו הדבר, ובצדק.
מצבי כרגע איננו ברור כל צרכו. מה שמסתמן בכל אופן בצורה די ברורה הוא, ששנה או שנתיים בחוץ הם ודאיות. במצב כזה ועם סיכויים כאלה אני רואה את המשך חברותי הרשמית במנרה כחסרת טעם וקשה לביצוע ולכן אני מודיע לך על הפסקתה. אני מדגיש חברותי "הרשמית" כי גם להבא אהיה קשור להרבה חברים, לקבוצה ולדרכה.
אני מקוה שתשתדלו להבין אותי ןאת מה שהביא אותי לעשות צעד זה ואני מסיים בתקוה, שגם להבא תראו לשמור על הקשרים במידת האפשר
בברכה
חיים


לחברים שלום
רוצה הייתי בהזדמנות שאני שולח את המכתב הרשמי לר-ן, לצרף גם כמה מלים אליכם.
אתם כועסים, שאין שומעים ממני שום דבר ואין רואים אותי, ובצדק. ר-ן תביא לידיעתכם את המכתב שכתבתי והדבר יוסבר לכם. אינני חושב שתבינו את צעדי זה. אני בטוח כי לא תצדיקו אותי, כי אף פעם לא מצדיקים עזיבה. אבל מקוה אני - וזו בקשתי - שתשתדלו להבינני ואל תשפטוני קשה.
מה שלומכם? מה שלום הילדים? עם כל היותכם עסוקים וטרודים, כתבו פעם כמה מלים, כי גם עכשיו אני חרד לכל מה שמתרחש במנרה.
ברכת שנה-טובה לכם ולכל החברים והילדים.
שלכם
חיים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב לחברתו

16.3.48
לר. שלום וברכה.
חזרנו היום לאחר יום וחצי של מחנה רטוב. נזכרתי בימים ההם של מחנות הנוער והילדים על שפת הים. ההבדל הוא רק בגיל ובעונה. הקמנו אוהלים קטנים לשני אנשים והסתובבנו קצת בסביבה. ה"זקן" הזכיר גם הוא את קיומו והיבש הפך לרטוב. אבל אנו בכלל לא התרשמנו מזה. רגילים כבר. מתעצלים אפילו לזוז לחפש מחסה. חזרנו וממשיכים ללמוד כרגיל. בשבוע הבא תהיה כנראה תזוזה לזמן יותר ארוך.
בחדר מצב-רוח של כתיבת מכתבים. החברה משתפכים, ולא סתם לשם יופי המליצה. הניתוק הזה מהקרובים, הריכוז הזה של "המנותקים", זה משהו מיוחד במינו שיש לו ביטויים שונים. הביטוי הגס וההמוני הוא השריקה וצעקת ה"הוללה". לעומת זאת הביטוי הנובע יותר מהלב או ההרגשה והכמיהה של כל אחד הוא כתיבת המכתב, קבלת המכתב או החבילה, הדבור והספור "עליה". ביקורך הקצר בשבת העיר משהו נרדם כביכול. לא היתה שום אפשרות בתנאים שהיו לא לשיחה ולא לשום דבר קרוב אחר. הסיכויים שלי לנסיעה הם די קלושים. השתדלי לבוא ולו לזמן קצר.
היי שלום
שלך חיים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.