דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סרן זינגר (יורש) מנחם ז"ל

בן סאבינה והרמן
נולד בגרמניה
בד' טבת תרפ"ד, 12/12/1923
יחידות: חט' 8
בהכשרת מעברות
תפקיד: מפקד פלוגה - מ"פ
נפל בקרב
בד' סיוון תש"ח, 11/6/1948
מקום נפילה: יהודיה - יהוד
נקבר בקיבוץ מעברות
בן 25 בנפלו

קורות חיים

מנחם, בן הרמן וסאבינה, נולד ב-12.12.1923 בשטוטגרט שבדרום-גרמניה לאב ולאם ילידי פולין. ההורים דרשו ממנו להמשיך בלימודים בביה"ס למרות ששאר ילדי היהודים נזרקו ממנו, אך כאזרח פולני היה יכול להמשיך ללמוד. העלבונות הרבים שניתכו בו כיהודי, והיחס הרע אליו כילד יהודי השניאו עליו את הלימודים, ונטעו בו רצון לברוח מביה"ס תוך שאיפה רבה להצטיין בספורט. פעם אף נעדר מביה"ס שבועיים רצופים ללא ידיעת הוריו. היות ובשטוטגרט לא היה בי"ס יהודי, הוא עמד בתוקף על סירובו ללמוד כיהודי יחיד בבי"ס גרמני. לאחר גירושו מביה"ס, הוא ניסה למצוא עבודה אצל בעל מלאכה מקומי אך ללא הצלחה. רק בתנועת הנוער היהודית "הבונים" מצא מנחם חמימות, חיי חברה ממלאים, והכרה בערך עצמו כאדם יהודי.
במרץ 1939, לאחר ויכוחים קשים עם אביו שעדיין האמין בגרמנים ולא בתנועה הציונית, עלה מנחם ארצה במסגרת "עליית הנוער" וחי שנתיים כנער בקיבוץ "מעברות". שם המשיך לימודיו כולל לימוד העברית, כאשר התבלט במיוחד במקצועות ספורט. כמו כן גילה מסירות לעבודות המשק, בהן התאקלם במהרה כאילו הינו איש אדמה מלידה, ואף נשלח לקורס לגידול מספוא במקוה-ישראל. באותה תקופה התקבלו 2 מכתבים אחרונים מאביו שנמצא באותה שעה בגיטו וורשה, וכתב לו שהוא "עושה כמיטב יכולתו להתנגד שם"... (הצטרף למרד). המכתב האחרון הועבר באמצעות הצלב האדום (אמו כנראה כבר לא היתה בן החיים). עובדות אלו השפיעו על מנחם מאוד, והוא החליט להתגייס לפלמ"ח בין ראשוני המתנדבים בעודו בן 17 בלבד. הוא צורף כחבר למשק "מעברות" ואף עבד שם מעת לעת, אך את עיקר זמנו וכוחותיו משך כל השנים, הקדיש לשרות המולדת. בקיבוץ מעברות אף הכיר את מי שעתידה להיות אשתו, מרים לבית פלנטר, שהיתה שם במחנה עבודה במסגרת תנועת הנוער "השומר הצעיר", בחורה ירושלמית בת להורים ילידי "גרמניה" (מטה ומאיר פלנטר), אשר עלו ארצה ב-1923 כחלוצים וממקימי קיבוץ בית-זרע.
במסגרת שרותו בפלמ"ח סיים מנחם קורס חבלה וקורס מכי"ם, אחר כך עבר קורס קצינים ומפקדי מחלקות, וכן את קורס הצניחה (יחד עם חביבה רייך ז"ל) ונקבע כמועמד להישלח לפעולות בשטחי כיבוש, מעבר לקוי האויב הנאצי באירופה. מפאת שינוי בנסיבות לא נשלח והוטלה עליו משימה להגבלת כוחם של הארגונים הפורשים אצ"ל ולח"י. לאחר תקופה זו צורף מנחם ל"מחלקה הגרמנית" של הפלמ"ח, ומילא שם תפקידי פיקוד והדרכה. יחידה זו עסקה בפעילות סודית, ויועדה לביצוע פעולות חבלה ומחתרת למקרה שצבאות הגרמנים יצליחו לכבוש את שטחי ארץ ישראל. למחלקה זו גויסו בחורים בעלי ארשת "ארית", בלונדינים וג'ינג'ים ששפת אמם גרמנית, על מנת שיחדרו לשורות הגרמנים מבלי לבלוט. משחלף החשש לפלישת צבאות "רומל", ניתנה למנחם חופשה קצרה לשם נישואיו למרים. (החתונה נדחתה מספר פעמים קודם לכן, עקב קריאתו במפתיע לפעילויות שונות).
בינואר 1945 צורף עם כל "המחלקה הגרמנית" "לבריגדה העברית", בה הם עברו אימונים רבים, אך משהגיעו לאיטליה נסתיימה המלחמה, למגינת ליבם של לוחמי המחלקה הצעירים..... בהמשך שירת זמן קצר בחיל הנהגים, אך בעיקר פעל בעזרה להעפלת ניצולי השואה. במבצע רב תעוזה וסכנות גילה נתיב הררי נסתר באלפים, להעברת פליטים מאוסטריה לאיטליה. אחר-כך פעל במחנות המעפילים, באימון הצעירים טרם עליתם ארצה. בגרמניה בעיר הולדתו ניסה להתחקות אחר עיקבות הוריו, שגורשו ב-1938 משטוטגרט לפולין. לאחר גרוש ההורים מגרמניה, הם שהו עם שאר בני משפחתם, וזאת עד לגירושם הסופי לגטו-וארשה ורציחתם ע"י הנאצים.
ביולי 1946 שוחרר מנחם מהצבא הבריטי, לאחר שנעדר מהארץ כשנה וחצי, קיבל חופשה מהפלמ"ח וחזר למעברות. עם חזרתו לאשתו, שב הוא לאהבותיו הישנות: העבודה בשדה ופעילות הספורט. במקביל חזה שתפרוץ מלחמה ולכן הטיף ואף הכין תכנית פעולה מפורטת לשעת המלחמה. בנובמבר 1947 נתמנה למפקד המקום והאזור, (מא"ז), ועוד בטרם התחלת ההתקפות הערביות, השקיע הרבה עמל בשכנוע אנשי המקום בצורך לעבור לחיי עבודה על בסיס של כוננות מתמדת. יחד עם חברו הטוב ביותר זאב אקרמן, החליטו להפוך ג'יפ עם הנעה קידמית ל"טנק משוריין", הראשון שיוצר בארץ ישראל.
באותה תקופה עמדה השאלה בישוב היהודי מה יהיה גורל המחתרות עם הקמת צה"ל והפיכתו לארגון מוכר. מנחם נקט עמדה ברורה בעד התפרקותן של המחתרות וצירופן לצה"ל. משהחלו ההתקפות התמסר כליל לארגון האימונים, הביצורים ומערכת ההתגוננות באיזור פיקודו.
בפברואר 1948 גויס לשירות מלא בפלמ"ח. מנחם השתתף בקורס הראשון של מ"פ שריון. הוא נשלח לחולדה להדריך במכונות יריה כבדות, ליוה את השיירה האחרונה לירושלים לפני המצור, אימן בבסיס חטיבת "הראל" של הפלמ"ח בקרית-ענבים והיה זמן מה מפקד הקסטל. אחר כך עבד בתכנון במטה שבירושלים. ב-20 במאי 1948 ירד לתל-אביב באוטו היחיד שניסה אז את דרך "כביש בורמה". נתמנה למפקד מחנה אנשי לח"י (שהצטרפו לצבא הסדיר) בתל-ליטוינסקי, ובימי המבחן הקשה למדינה בראשיתה, שכחו שני הצדדים את איבתם מאתמול ושיתפו פעולה מתוך יחסי חברות הוגנים. היה יד ימינו של האלוף יצחק שדה בארגון חטיבה וגדוד פשיטה ושריון ואחר-כך שירת בו כמפקד פלוגה ועבד קשה יומם ולילה באימון אנשי מח"ל שצורפו אליו. בין פקודיו היו גם אנשי אצ"ל ולח"י.
אחרי יממה של עבודה ללא שינה, הוזעק עם פלוגתו בבוקר יום 11.6.1948 - שעה לפני כניסת הפוגה א' לתוקפה - להתייצב נגד כוח עדיף ומשוריין של הלגיון הערבי, שפרץ לכיוון העיר פתח-תקוה והניס את היחידה הקטנה של אצ"ל אשר החזיקה ביהודיה (העיר יהוד של היום). מנחם פתח בהתקפה על שריוני הלגיון כשהוא עומד בצריח השריון.
מפגיעות תותחי הלגיון נהרג הנהג והשריון התלקח באש. מנחם עוד נשאר בו עד שפירק את שני המקלעים וכשקפץ החוצה דרך פתחו העליון נפגע בחזהו בצרור כדורים. בשארית כוחו נתן פקודות לעמוד נגד האויב ולהזעיק תגבורת ועזרה רפואית (זה היה אחרי הצהרים, כשההפוגה כבר היתה בתוקפה), ובסוף ביקש שישאירוהו לבדו וימלטו את נפשם. ביקש להעבירו לביתו לאחר מותו. ואכן, כשוך אש הקרב, הובל הביתה לקיבוץ מעברות לקבורה. הוא נפל כמפקד טנק.
בנופלו, כשהוא בן 24 בלבד, השאיר אחריו אלמנה בהריון, ואחות יחידה, יעל פרנק.
בתו שנולדה אחרי מותו, ב- 22.11.1948, נקראה רונית-נחמה (לזכר שם מנחם אביה).

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

דברי פרידה

מנחם, משונה הדבר, כל השנים הייתי רגילה לכתוב אליך, והפעם עלי לכתוב - עליך... האמנם? היתכן הדבר? האם לא נשמע עוד את צחוקך העליז ומשובותיך - משובותי; האמנם לא יקראו עוד בחצר: "האלו, ג'ינג'י,מה נשמע בחזית?" ולא יהיה מי שיענה? האמנם לא יהיה מי שיספר מן הנעשה וידע גם לעודד את הרוחות ולהכין את הלבבות ל"ימים טובים יותר", לאחר "הימים הקשים שעוד יבואו"?
מנחם, קשה לי לתאר לעצמי, שלא יהיה מי שיעודד אותי בשעת צרה ויאמר לי בשעה קשה - "מרים, הרימי את ראשך, אל תתני לעצמך לפול!", או "היבוץ אינו צריך להיות שותף לקשיינו הפרטיים", או "בבקשה, חיוך, בעד חצי גרוש"; ואני ידעתי שכל ערפולי העצב ימודו, ובת הצחוק הזוהרת שוב תעודד ותרים את הרוח.
האמנם לא תזכה לראות את ילדך שכה אהבתהו והוא טרם בא לעולם, את ילדך שהיה פנת אושרך בה תלית כה הרבה תקוות וחלומות - שעוד תתגשמנה.
מנחם, אתה עמנו. לא רק גופך הטמון בצל החורשה, זו אשר מזכירה את פרשת היער במשמר העמק. גם רוחך, היא אשר מחשלת אותנו לקראת הבאות. לא מזמן אמרת לי:"מרים, גם עלינו לא תפסח הרעה. אין אנו יוצאים מן הכלל". ואכן גם אנו שתינו מכוס התמרורים. וימר לנו... וימר לנו במאוד מאוד.
דרשת הרבה מן האחרים. דרשת משמעת ללא חת, עבודה ללא לאות, מסירות ללא גבול - כן, ובעבור כל זה נפלת, כהרבה הרבה אחרים, בקרב, בהיותך דרוך לבלי סגת. אכן, מנחם, לא ידעת נסיגה.
עד כה דיברתי אל מנחם. עתה אדבר אליכם, חברים. הכרתם את מנחם זמן קצר, משום שחייו היו קודש לפלמ"ח, קודש לארץ. וזה נהיה לתמצית חייו, בדמו הרווה את אדמתה.
כשהיה אחראי על המקום הופיע כאן כאותו מנחם שהיה בחוץ, ולכם עוד היה זר. לא אחת התחנן, כי אינו רגיל לעבוד במסגרת בלתי צבאית בה יש לדון בכמה וכמה מוסדות על כל מבצע הכרחי. הוא היה רגיל לעבוד במסגרת צבאית, בה אין ערעורים ובה המטרה הצבאית וכל הכרוך בהוצאתה לפועל נעשית רק מתוך שיקולים אלה. הציעו לו לעבוד בנפה שלנו על מנת שיהיה קרוב גם לבית. האמינו שקשתה עליו הבחירה; להיות קרוב לבית או להתרחק ממנו ומי יודע לאן ולכמה זמן. עזרתי לו בהחלטתו השניה, משום שראיתי שאינו יכול, כאיש צעיר, בעל אוטוריטה צעירה ומתפתחת להקיף כל כך הרבה משקים, בהם חיים מאות אנשים, נשים וטף; לדעת כי יש הרבה לדרוש ומעט מוצא לפועל. כל הנטל הזה היה כבד מדי עבורו. הוא רצה "לעשות משהו", כפי שלא פעם התבטא. הוא רצה אל החטיבה, אל החזית, אל הקרב.
מנחם אהב בכל לבו את הקבוץ ומתוך גודל האחריות התרחק ממנו. אולם בשעה שידע ששם בחזית כבר לא יוכל למלא את תפקידו, והוא ידע, הוא דרש לחזור הביתה. והוא בא אלינו. והוא אתנו.
עברתי אתו כברת דרך, כמה שנות חיים.
מנחם אהב את החיים. הוא היה איש השיבולים והחרב. ידע בכל להסתגל לכל שינוי מצב ועל כן היה מאושר בחייו. הוא דרש שגם אנו נאהב את החיים. ודרש שדוקא מתוך אהבת חיים זו נדע גם להקריבם בשעת הצורך. הוא היה בעד בנין המשק ובנין הארץ למרות כל האסונות, כי לאחר שוך הסערה שוב תזרח השמש ו"יהיה טוב".
מנחם היה מנחם הקיבוץ. הוא היה תמיד אופטימי. ואנו חייבים ללכת בדרכו. רק כך נשמור על דמותו בליבותינו, כיכה אהבנוהו.
מרים
מתוך חוברת לזכרו בהוצאת מעברות

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

בשבילי הפלמ"ח

אני מעלה על זכרוני את מנחם, כשהיה בין המתנדבים הראשונים לפלמ"ח מבין משקי השרון. אז התחלנו "לכבוש" את השדות ולמדנו ברגלנו את כל השבילים משפת הים אל ישובי השרון ומכאן אל ההרים. עברנו מחולות שפיים לגבעות רמת הכובש, כפר סבא ומעברות; כתתנו את רגלינו מחורבות קסריה עד גבעת עדה; זחלנו בכל הואדיות, "התבצרנו" בכל גבעה ו"השתלטנו" על כל שביל.
מנחם היה הצעיר בחבורה. תחילה היה לו קשה להשתוות עם חבריו, אולם במשך הימים והשבועות התאזר וזכורני את התלהבותו ואת הרגשת הבטחון שרכש לו, כאשר היינו יושבים ומסכמים את סיכומי "הקרבות", כשהיה מספר על ערבים נדהמים שבמו עיניהם היו רואים צללים צללים זרים מסתובבים בגרנות כפריהם ולא גורמים כל נזק; כשהיה מתאר את המסעות הממושכים בגליל, משכם לעמק הירדן ובסביבות ים המלח. כן, צעיר היה מכולנו, אך למד הרבה יותר מכל אחד מאתנו. מי כמוהו ידע "להתסער" על אום-אל-פחם, לסייר את סביבת ואדי ערה, לחדור לג'נין ולדעת כל מעין, כל מערה, כל מכתש בדרכו. "הג'ינג'י", כפי שקראו לו בחבריה, התחסן בגופו, ארשת פניו נעשתה מוצקה יותר, סימני נערות נטשטשו.
בבוא ימי העיון של הפלוגה, בימי החורף הגשומים, ימי הכנוסים והקורסים שקד מנחם על לימודים מקצועיים. הוא היה מבורך באינטואציה רבה ובמהירות מחשבה, המבינה דבר מתוך דבר. זאת הרגשתי בשיחות הרבות בתקופת משמר העמק, כשלמדנו תורה מפי קציני הוד מלכותו "הידידים".
מנחם היה למדריך של קבוצת טירונים. לא פעם השתוממתי לכשרונו הב, לכושרו הפיזי, לזריזות מחשבתו והעזתו בפעולה.
"השכל הוא הנשק העיקרי בפעולה", היה אומר.
פנקו ד.
מתוך חוברת לזכרו בהוצאת מעברות

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

בימי חברת הנוער

אותו נער, לבוש מכנסי עור קצרים ומלוכלכים, אתו נפגשתי לראשונה בבואי לקיבוץ, היה מנחם. כבר כולם היו במקום. רק אנו שתי בנות, באנו באיחור. הכל היה לנו זר ולא העזנו להתקרב לחברים. ואילו הוא בא לקראתנו בכל הפשטות המציינת אותו והושיט את ידיו הדקות ללחיצה קצרה. ברק עיניו הכהות ממש המם אותי בחיוכו המיוחד והקל. הוא פנה אלי ואמר:"שמי מנחם, וכי מדוע יש לך עינים מבוהלות כל כך? אני מציע שתכניסי את חפציך לחדר ובואי איתי; אני אראה לך את המשק. אני כבר מכיר אותו, כאילו נולדתי במקום". ובאמת, אחרי דקות מספר יצאנו לטיול קצר במשק. הייתי מלאת השתוממות על ידיעותיו "הרחבות" של מנחם. וכך למעשה נהיינו לחברים טובים.
אנחנו הווינו קבוצה קטנה, שהיתה תמיד כאופוזיציה בעניני החברה והלימוד; אך בהתנגדות ללימודים לא היה כמוהו. החברה שקעה אז בבולמוס של לימודים. למדו ביום, למדו בלילה, למדו במשמרות, ואילו מנחם אהב לשחק ולשון. שמענו הרצאות והיתה חובה לרשום, אך הוא מחה:"אינני יכול, טרזן, אני זוכר רק מה שבאמת נכנס לראשי. איה ערך יש לכל המחברות האלו, בין כה וכה אני רק מאבד אותן". המדריך הבין וותר לילד הזה, אשר התוודה לפניו ואהב אותו.
הספורט וההתעמלות היו אצלינו שטח מוזנח במקצת ומנחם לא יכול לסלוח לנו את זאת. הוא הלך מחדר אל חדר:"חברים היום התעמלות לנו, אחר הצהריים!" קריאתו לא מצאה אוזן קשבת, וכל היכול היה להתחמק, עשה זאת בנאמנות. מנחם התרגז, היה עצוב ולא פעם נחמנו אותו, אנחנו היותר קרובים אליו, כאשר התאונן בפנינו:"כנראה מקומי איננו כאן, הייתי צריך לחפש לי מקום אחר".
היתה לו חולשה קטנה: לא אהב להתרחץ, היינו רגילים לראותו ישן במשך שבועות בלי סדינים, פעמים רבות בבגדי עבודה, בלתי רחוץ ובלתי מסורק. חייכתי לו תמיד:"הוי מנחם, עד לחתונה תסתובב בלתי רחוץ ובלתי מסורק?" אז הופיע על פניו הצחוק החמוד וכל קמט קטן השתתף בו:"גם לאחר החתונה - אל תדאגי!".
בעבודה אהבוהו מאד. הוא עבד במסירות גדולה הודה בכך שזה מספק אותו יותר "מאשר כל הלימודים האלה".
לא מעט בעיות היו לנו בחברה ואחת הקשות נוצרה ע"י פילוג החברה לשני מחנות: מזה של הלמדנים הרואים את הזיקה לחברה ואת טיפוח הקשר שבין חבר לרעהו כהכרח המעצב את דמות החברה. מנחם נמנה עם אלה האחרונים ובטא את דעותיו בגלוי שיחה. לעגו על שאיפותיו: על שבת אחים גם יחד, על בילוי בצוותא בעאבי קיץ, כשבשום אופן לא הסכים שיעלו אור "כי רק בחושך נעים לבלות ערב כזה בקרב החברה". הוא ביקש אותנו לבוא למועדון או לשדה, פתח בשירה ולא ויתר עד שכולם באו. אמנם צחקו מעט ואולי גם זלזלו בו, אך הופיעו אחד אחד.
בהתלהבותו לספורט ראו נטיה ילדותית. לראשונה התיחסו אליו ברצינות כאשר הוכיח את כשרונו לקליעה.
עם גמר השנתיים של חיי חברת הנוער, מנחם התגייס לפלמ"ח. היחס אליו השתנה והוא הופיע עתה באור שונה. מדי פעם בפעם שמענו עליו דברים מעניינים וכל אחד ציין:"בחור חמד, אהוב על כולם". אכן, "מנחם שלנו" אמרו כולם והאינצידנטים נשכחו. בבואו לחופש, כולם התאספו סביבו, ישבנו שעות רצופות באותו ערב ושוחחנו איתו, והוא - לא היה בשבילו אושר גדול מזה. וכששאלוהו:"מה נשמע מנחם?, מה מעשיך?", הוא ענה בחיוך רחב:"אצלי הכל בסר, ומה שלומכם דגנרטים?"
רבקהלה
מתוך חוברת לזכרו בהוצאת מעברות

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח