דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט חקלאי דוד ז"ל

בן צפורה ופישל
נולד בפולין
בי"א אדר תרפ"ט, 21/2/1929
בהכשרת עין שמר, השומר הצעיר
תפקיד: מ"כ
נפל בקרב בלווי שיירה לירושלים
בכ' אדר ב תש"ח, 31/3/1948
מקום נפילה: חולדה
נקבר בחולדה
בן 19 בנפלו

קורות חיים

חקלאי דויד, בן פישל וצפורה, נולד ביום י"א באדר תרפ"ט (1929) בז'רנוב, פולין. בן חמש היה כשעלו הוריו ארצה בשנת 1934. אחרי גמרו את בית-הספר העממי בגבעתים יצא ב-1943 עם חברי תנועתו להכשרה בקיבוץ עין-השופט. שם עבד בעבודות שונות במשק, ובעיקר כרועה-צאן. נתחבב על חבריו ועל אנשי המשק וקראו לו "באמבולו" (כך תורגמה בדמיונם דמותו של נער נמוך-קומה, מנומש, ער ועליז תמיד, שטל-הילדות איחר להתנדף מעליו). ב-1946 התגייס לפלמ"ח עם כל חבורתו שעברה לעין-שמר.
תחילה עבד כרועה-צאן ואחר כנהג והתמחה במקצוע. השתתף בהעלאת מעפילים לחוף ובפעולות המאבק נגד הבריטים. בראשית 1948 עבר לשירות פעיל ולהפתעת חבריו נתגלה כמאמן מוכשר, בנשק וברעיון כאחד, למגויסים חדשים מבני הערים. הוא היה עבורם הכל, המדריך החברתי והמפקד וכמו כן ידע היטב כי חייל בלי "ציונות" הוא מכונה בלבד, ולכן "דחס" בהם מלבד האימונים גם יסודות חברה.
השתתף בפעולות-קרב שונות ביזור, בית-דגון, בשמירה, בליווי שיירות וכו'. בין הראשונים שיצאו לקרבות היה דוד, כי היה בעיניו כמובן וברור שאם יוצאים הוא הראשון. כשיצאה חבורתו בשעת העדרו, לרגל שירותו, לפעולת פריצת הדרך לירושלים, אץ אחריה במכוניתו, הצטרף אליה ונפל ליד חולדה ביום 31.3.1948 ברגעיו האחרונים ביקש מהחובשים שיניחו לו ויגישו עזרה לאחרים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בחולדה ב-2.4.1948.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

על חיי עלומים

על חיי העלומים שחלפו לבלי שוב.
כבר חלפה כמחצית השנה מאז ניתק פתיל חייו של אותו נער עליז ונסער, אך עדיין ניצב הוא למולי במרכז הקיבוץ אשר הקמנו בינתיים, והנה גם את חלקו בבנין נתן. אין מחשבתי מסוגלת להחליט כי דוד זה חדל להתקיים, פסק לחיות עמנו. ישנם רגעים בהם מישהו מוציא אותך מהמציאות הזרה הזאת, מציאות היעדרם של אותם חברים אשר נפלו בקרב, ויש ברצונך להשיח עמם, אך גורל מר מפריד בינך לבינם. כך, חיינו אכזריים מאוד. אין אנו מהללים בן אדם במעשיו, אלא מלקים בשעת קללתו, ורק לאחר מותו, רק אז נזכרים, בכל פעליו, אשר נבעו מתוך נכונות ואהבה לענין. אתנו חי דוד כשלוש שנים. הוא היה שמח, אך לא מספיק לאמר זאת בלבד, אלא יש לציין שמאז שנלקח מאתנו, כמעט ופסקה השמחה, שמחה לשמה, שמחת נעורים בריאה.
לי יצא לחיות עמו בחדר אחד, ולכן גם הרגשתי היטב את משב רוחו. עוד אזכור את לילות החורף הארוכים, עת ישבנו בחדרים, לאחר לבטים של ימים קשים. היה במבולו, הרוח החיה. כשהיה נכנס לאחד החדרים, או לבין חבורת משיחין, היה מכניס עם בואו איזו רוח עליזה וחיה וסוחף עמה את כולם. כן, מה רב חסרונו כרגע. חסר אותו מלאי עליצות וחדוה, יחד עם אותה שמחת החיים, המסירות, הדבקות לענף העבודה, לכל דבר נע ומתפתח, דבקות כזו שקשה למצאה.
זוכר אני היטב את הימים עת נבחר כאחראי על הדיר. בתחילה לא היה לו כל מושג בענף הזה, אך עד מהרה הפך להיות ה"איש" בענף, ולרועה ה"טיפוסי" במשק. עם התבגרותו פסק נושא "פרימיטיבי" זה להיות מרכז חייו, הוא שאף למשהו יותר מרכב, ולכן נמשך לאוטומובילים. הוא השקיע את כל כוחו ומרצו בעבודה ובלימוד המקצוע, ולא אחת גרמה דביקותו זו למקצוע להתנגשות עם החברה, לחוסר פעילות מספקת, אך במבולו נשאר במבולו ובפקחותו היה מצליח לשכנע את החברה.
סיימנו תקופה בחיינו, בגרנו, והגיע הזמן להתגייס לפלמ"ח. דוד היה מן הראשונים שדרשו צעד זה וראוהו כצעד הגיוני בלא שום פלפול. הוא היה פשוט ולכן גם קצת ילדותי. לא אהב את המסובך. עברה שנה קשה בעבודה ואמונים ואחריה החלו המאורעות בארץ. בין הראשונים שיצאו לג'ובים היה דוד, כי היה בעיניו כמובן וברור שבאם יוצאים, הוא הראשון. ואז, לאחר חישול של כמה שבועות בשטח האויב, החל להתפתח במהירות, כי הרי אין מבחן לאדם כמבחן האש, והוא הוכיח את עצמו. דביקותו ומסירותו עמדו לו. לאחר תקופה זאת חזר לחברה אחר לגמרי, בוגר יותר ובעל ניסיון. כשהתחילו המאורעות האכזריים, הרי ג'וב רודף ג'וב, כל החברה יצאו לפעולות, ומשום מה נשאר דוד וקיבל לידו מחלקה של "צנחנים", וכאן הגיע לשיא יכולתו במסירות ובארגון. איש לא האמין שבחורצ'יק זה, קל הדעת, ידע להחזיק בידיו ארבעים מגוייסים חדשים ולעשות מהם חילים, חילים של ממש, והוא לקח על עצמו את הענין. לעולם לא אשכח את אותה קפיצה מתוך עצמו, יכולת הארגון העצומה אשר פרצה מקרבו. הוא היה עבורם הכל, המדריך החברתי והמפקד וכמו כן ידע היטב כי חייל בלי "ציונות" הוא מכונה בלבד, ולכן "דחס" בהם מלבד האמונים גם יסודות חברה. אותם יום עמדתי תמה מאחורי האוהל, והוא הרצה בפני חיליו על יסודות הפלמ"ח ומטרת התגיסותם. איזה כוח שכנוע, איזו בהירות בדבריו! וחיליו מאזינים.
אך תקופת זוהר זו לא ארכה זמן רב. כעבור כמה שבועות נקראה מחלקתו לפעולה אשר הוכיחה את עצמה היטב. באותו יום נלקחו חניכיו לפעולה והוא נעדר עקב סיבות שונות, אך עוד באותו יום חזר דוד ולא מצאם. הוא לא יכול היה להבין מה זאת אומרת, לא להשתתף בקרב גורלי זה. סר וזעף אץ למקום המפגש והצטרף אל היוצאים. בין הראשונים יצא ומפעולה זו, פעולת "נחשון", פריצת הדרך לבירה הנצורה - ירושלים, ולא חזר. קשה, קשה עד למאוד לחשוב על זאת. הוא חדל לחיות בקרבנו אך לעד ינון זכרו בינינו. כבוד לזכרו.
שמואל ז.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

דברי הערכה לדוד

קשה, קשה להעלות דברים אודותך, כי לא בכתיבה הראת יכולתך, אלא במעשים. תמיד היית בין הראשונים בבוא יום פקודה, כי ידעת שאין דרך אחרת, לעת שמחדש ימין כקדם. איך צעיר לימים היית בעזבך את הבית, עוד לא מלאו לך 15 שנים, ואתה כבר בין הצועדים בדרך ההגשמה, כי חבר תנועה נאמן היית, ואת צו התנועה הגשמת. בזמן היותך בהכשרה הצעירה במשק, מה אהבוך כולם, כי תמיד היית ער לנעשה מסביבך ובת צחוק לא ירדה מפניך. במבולו היו קוראים לך כולם, וזה הדבר ביטא בשם הזה. צעיר לימים עזבת את הבית, אך השתרשת יפה בחברה. רבים היו התפקידים שנטלת על שכמך. מה אהבוך חבריך וחברי המשק, כי תמיד היית הרוח החיה בתוכם. מה הצטערת בעזבך כעבור שלוש שנים את המשק, אך חכו לכם תפקידים רבים. התגייסת לפלמ"ח יחד עם יתר חבריך בהכשרה. רבים היו הקשיים אז, עבודה ואימונים ללא לאות, אך רצונך החזק עמד לך בכל, בבית לא היית מספר דבר, אך הבנו היטב בבואך עייף ויגע לאחר לילות נדודים לאורך חוף הארץ, כי רבים היו העולים שניסו להגיע לחוף וצריך היה להורידם.
את הנהגות בחרת לך למקצוע, ומה רב היה האושר בקבלך את רשיון הנהגות, אך לא זכית להשתמש ברשיונך שכה עמלת כדי לקבלו.
הנה התחילה המלחמה. קמו עלינו אויבים להשמידנו, ואתה וחבריך בפלמ"ח בין הראשונים בשמירת ישובים עבריים, בהתקפות על רכוזי הפורעים, ואחרי בליווי שיירות בקו ירושלים -תל אביב, מה דאגנו עת היית יוצא מדי בוקר בבוקר לתפקידך בהגנת הדרך, ומה רחב הלב עת היית חוזר שלם ובריא, עייף ויגע היית מתנפל על מיטתך כמלאך מושיע, והיינו מטפלים בך כבתינוק.
תמיד היית חוזר עצוב לאחר המשימות שבצעת, כי ידעת שקשה להלחם מעטים מול רבים, בלי נשק מספיק.
אך הלכת, הלכת תמיד בין הראשונים, ללא לאות כי מעטים הייתם אז, ומישהו היה צריך לבצע את הדבר. קראותך בחזרת למשק לתפקיד אך לא לזמן ארוך. זוכר אני איך חזרת באותו ערב הוא יום הולדתך התשע עשרה עצוב. וכששאלנוך בחרדה, ובקשנוך לספר את הדבר המעיק על ליבך, אמרת לנו רק את המלים הבאות:"בעוד שבוע תראו".
ומי פילל שזו תהיה דרכך האחרונה. וכעבור שבוע כדברך יצאו מאות צעירים לפריצת הדרך לירושלים. ואתה כתמיד בין הראשונים, וזאת היתה דרכך האחרונה. השארתנו כה גלמודים, אך קשה להשלים עם הגורל המר. ותמיד נדמה לי הנה, הנה תפתח הדלת ושוב תופיע עם בת צחוקך הנהדרת.
את אשר לא הספקת לגמור, אנחנו אחיך גומרים אותו, נמשיך ללכת בדרכך, היא דרך ההתישבות וההגנה, חבריך עלו להתישבות ואתה לא זכית, הן כה חיכית לרגע עת תעלה לקיבוץ עצמאי, זכרך ישמר בלבנו לעד אחי היקר, ונשתדל להמשיך את מפעלך עד הסוף.
אחיו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח