דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סגן צפתי יהודה "יהודה'לה" ז"ל

בן פיה ועמנואל
נולד בתל אביב
בי"ח תמוז תרפ"ה, 10/7/1925
יחידות: הגדוד הרביעי, פלי"ם
בהכשרת שער העמקים א'
תפקיד: מפקד מחלקה - מ"מ
נפל בקרב
בי"א תמוז תש"ח, 18/7/1948
מקום נפילה: משלט ליד מעלה החמישה
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 23 בנפלו

קורות חיים

צפתי יהודה ("יהודה'לה") בן עמנואל ופיה. נולד ב-10.7.1925 בתל-אביב. מילדותו היה ער ושובב, מלא מרץ ויזמה. למד בבית-הספר הפרטי "שלוה" והעירוני "הכרמל" והצטיין בלימודים הדורשים הגיון ומחשבה. לא אהב מקצועות המצריכים "שפשוף", כפי שהיה מתבטא.
כחבר "השומר הצעיר" השואף לחיי קיבוץ החליט לאחר סיום בית-הספר העממי ללמוד חקלאות. למד שלוש שנים בגבעת-השלושה ואחר-כך בבית-הספר על שם כדורי. באותו זמן שירת גם בשורות ה"הגנה" ובסיימו את בית-הספר הצטרף לפלמ"ח ועבר ביחד עם חבריו לגרעין הכשרה בשער-העמקים ותל-עמל. סיים קורס למ"כ. השתתף בפעולות המחתרת של הפלמ"ח, בהעלאת מעפילים, שחרור עצורים בעתלית וכו'. היה מראשוני המיסדים של הקיבוץ נירים ועם גמר השירות בפלמ"ח עלה לשם להתישבות.
אדיר היה חפצו להשתתף בפעולות ההעפלה וארגונה ולשם כך נכנס לקורס ימאים בקיסריה מטעם הפל"ים. כשסיים את הקורס בהצטיינות נתמנה למדריך בו. השתתף בפיצוץ תחנת-המשטרה בגבעת-אולגה.
התמסר בהתלהבות להצלת אחים החותרים ארצה. השיג רשיון-הסוואה של דייג וכך עשה לילות כימים על הים. לשם השתלמות נשלח לקורס חובלים בטכניון בחיפה וסיימו בהצלחה, ובאוגוסט 1947 יצא לחוץ-לארץ כדי לעבוד במחתרת בעליה ב'. משפרצו המאורעות בארץ שוב לא יכול היה יהודה'לה לעבוד בשלות-נפש בחוץ-לארץ ודרש מהמפקדה להחזירו ארצה, אולם לא נענה. הוא נסע כמפקד אנית "ירושלים הנצורה" עם 700 מעפילים. האניה נתפסה על-ידי הבריטים ונשלחה לקפריסין. שם אימן את הנוער לקראת גיוסם להגנת הארץ.
משחזר לארץ הצטרף ליחידתו בפל"ים כמ"מ ונשלח להגנת ירושלים הנצורה. השתתף בגדוד "הפורצים" בקרבות על הקסטל, בית-מחסיר. בית-סוסין, סריס, צרעה, שער-הגיא. ובעיר ירושלים בכיבוש קטמון, בקרב שייך-ג'ראח, פריצת החומה. בקרב המר של נבי-סמואל. ובשורה ארוכה של מבצעי "נחשון" ו"דני". בכל תקופת הקרבות שמר על קשר עם חבריו בנירים. היה הולך ובא, מופיע ברגעים הכי מדהימים, מפתיע בכל פעם, מלא סיפורים וצ'יזבטים, שולף מפוחית ומנגן להנאת כולם, צופה בכיליון עיניים להתרחשות הבאה. גם במסכת הדילוגים הזו, הורגש כחבר נאמן, כחלק מן הרקמה החיה של הקיבוץ. בספר "פרקים במלחמת ישראל" מתוארת השתתפותו כמפקד "שקט ועצור": "כשהותקפנו במשורינים בכיבוש הרדאר ניהל יהודה צפתי בראש מחלקתו את ההסתערות, הצליח להגיע עם יחידתו בהסתר עד כדי טווח של בקבוקי מולוטוב אל המשורינים. הצית בהם מרגמה והחזיר את כל מחלקתו בשלום ללא פצועים...".
אחרי פריצת החומה לעיר העתיקה נפצע בתאונת דרכים ולקה בזעזוע מוח. אך לפני שהספיק להחלים וידו עוד כואבת, דרש להחזירו ליחידתו לקרבות בטענה כי "שתי רגלים בריאות לי".
בבוקר האחרון לחייו, לפני ההפוגה השניה, ב-18.7.1948 התקבלה במטה הגדוד, קריאת עזרה של יחידת חי"ש, מאחד המשלטים שבסביבות מעלה החמישה. יודהל'ה נשלח כמפקד כיתה לעזרת המשלט הנצור. בעליה הקשה במעלה ההר, ניתכה על הכיתה אש קטלנית, בה נפגע יודהל'ה, עוד הספיק לתת פקודת נסיגה, אך הוא עצמו נפל ביום 18.7.1948. ב-28.2.1950 הועבר למנוחת עולמים להר הרצל בירושלים.
אחרי נפלו הועלה לדרגת סגן לפי פקודת המטכ"ל.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

יהודה'לה

לא הלל ותשבחות. רק אמת.
כל אחד היה קרוב ליהודלה. היה אחד "משלנו" - ומשכמו ומעלה רם ונשא מאתנו.
כי מה היה יהודלה? - היה איש טוב, חבר מסור, פאר הדור? או אולי היה ידיד טוב, אח ורע לכל?
ואולי היה כך, פשוט: חיוך רחב ואמיץ (חיוך של זויות העינים השובה את הנפש), זרועה איתנה או אדם - קרוב עד מאוד ללב, מלוא קומתו - אדם.
יש פגישות בלתי צפויות המשאירות עקבות בל ימחו והמעוררות הדים חזקים. לכאורה לא כלום - ובכל זאת. מהן כאלה המשאירות משקע כבד, מלא בדידות וצער ואכזבה - אכזבה מן הטוב, מן האדם, מעצמך את.
ומהן שריחן טוב, כריח אביב לאחר סופת גשם, כלילך פורח בגן - ריחן של ידים טובות וחמות. הן מעוררות אמונה בטוב ובנשגב וביופים של חיים.
כזאת היתה פגישתי עם יהודלה. משב רוח. משובבת, עליזה, מלבבת. בזכותו היתה כזאת.
הדסה

מתוך "נירים מול האויב"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכר יהודה'לה

דומה, הוגדשה הסאה. אי אפשר לקלוט יותר. הנך אטום כאבן, כחומה בצורה.
והם הופכים ליקרים כל כך וקרובים עד להפחיד. רק פנינים בודדות נשארות כחיות ותובעות את מסגרתן - פנינים ללא מלאת.
ארשת פנים ילדותית-בישנית של דודו, טור שיניים צחות של צלאל, אמרת כנף של זה ובת צחוק מלבבת של האחר. ולבסוף - עיניים כחולות , כמעט שגרתיות, אבל של יהודה'לה. של זה אשר אהב את מרחבי הים (המלח, המעלה אניות, הטס באופק על מפרש מלבין), את מרחבי השדות (הפלח, בוגר כדורי, האוהב צמחים ונוסחאות הימיות), את מרחבי ההרים (מפקד המלחקה, איש הנגב, פורץ הדרך לירושלים, הסייר) ואת מרחבי... המדבר (איש הנגב, איש דנגור אשר כה אהבה). דוקא מזוג שכזה, אבסורדי ופראי כמעט - "דווקאי".
יהודה'לה-פרא. מברשת שיניים בכיס (ובכל זאת גם איש תרבות) וקדימה - אל המרחבים!
מבהיל כמעט לדמות שיהודה'לה הזדרז כאילו לטעום מכל מכמני החיים, להספיק.
מפרץ עקבה היה בשבילו מעין מיזוג של ים בלב המדבר. נפלא היה לראותו, איך הוא שומע את דכי גלי הים בטרם הגענו אליו. כי יהודה'לה, התדעו, יהודה'לה היה שומע בעיניו הכחולות-אפורות.
ראיתי את התמונה שפורסמה בעיתון השוויצי. כמה שנים חונכת, למדת וחלמת להגיע לאותו רגע שם על האניה. היה כנראה קר מאוד, זאת רואים לפי עצמות הלסתות הצמודות בחזקה, זאת רואים גם לפי מלבושך "הדובי". אבל כנראה שבלב ים היה חם, זאת רואים לפי כולך. כי שם מאחור צפו בכליון אותם העיניים היהודיות המשוועות לכאלה שכמותך.
יהודה'לה, שם חביב, כמה טוב להגותו. רק לשתוק את מותך, לא לפצות פה. גם על צלאל לא דברת מאומה, כאילו לא ארע דבר.
יהודה'לה יקר, אנחנו מבטיחים להמשיך כאילו לא ארע דבר.
חיה

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

בנפול יהודה'לה

יהודה'לה... קראנו לו כמו שקוראים לילד קטן וחביב, אף כי היה בחור מגודל ומעשיו ומפעליו גם הם גדולים היו.
אני זוכר ומכיר אותו עוד מלפני שנים, עת עוד היינו בקן פיירברג בתל אביב; מה יש לומר, בימים ההם הצטיין בכמה תכונות - שובבות, פרחחות ומרץ חיים עצום. אף כי מעט מאוד חי עמנו, ידענו כולנו כי הוא חבר קבוץ נאמן והוא רוצה לבוא אלינו עם שחרורו מהפלמ"ח. מתפקיד לתפקיד עבר ומדי פעם, בחופשותיו הקצרות, היה מופיע אצלנו לשמחתנו הרבה.
זכורני, כשקבל חודש חופש בילה אותו בדנגור. עבד ב-104 ובמשק והיה מפסוט מהקבוץ עד הגג. וכך היה מופיע ונעלם עד שהתבשרנו שטס לאירופה בתפקיד חשוב. אחרי כמה חדשים חזר ונסענו יחד לדנגור. זה היה כמדומני במרץ 1948. נפגשנו בניר עם והוא עבר לאוטו שלנו.
כשהגענו אחרי הרפתקאות מרובות לדנגור, סגרנו את אנשבי המשורין והג'מע שבחצר לא ידעו מי הבאים. שניים היו אז אתי שכיום אינם - יהוד'לה ואפרים. רבה היתה השמחה לבואנו ואותו ערב שמענו מפיו כיצד הוביל אנית מעפילים ארצה. השלחנות היו מכוסים מפות לבנות, בחדר האוכל היה אור רב ודומני שהיו גם פרחים או ירק. כל הג'מע היו חיים, שלמים ובריאים ולא ידענו אז עד מה היינו מאושרים, עד מה היו אז החיים יפים.
יהודה'לה חזר ונשלח לחזית ירושלים. השתתף בקרבות, במפלות ונצחונות. היה בגדוד "הפורצים". בהפוגה הראשונה נשלחו "הורצים" למנוחה. והנה יום אחד, עת כולנו יושבים בארוחת צהרים, מופיע אדם מבוגר מאוד, בעל זקן וכובע חילים, בגדי חקי משונים ודהויים עליו. לא ידענו מיהו הזר הזה. ולפתע נצנצה המחשבה - יהודה'לה. ורבו לחיצות הידיים וטפיחות על הכתף, והשמחה. זמן רב בילה עמנו בעת שהותו בסרפנד. סיפר לנו את כל קורותיו הרפתקאותיו. אותו זמן הופיע גם ברן לחופש, וחיים מינצר והפלוק והיתה הרגשת נחמה בראותנו את הג'מע האלה חיים.
אך הכל שוטף ועובר. יהודה'לה חזר לגדודו ולא שמענו עליו זמן מה. נפסקה ההפוגה, נתחדשו הקרבות ולפתע נתגנבה הידיעה - יהודה'לה נפל. תחילה היתה זו שמועה בלבד. אך לאט לאט התברר שזוהי האמת המרה.
לרשימת שמות חברינו שנפלו נוסף עוד שם יקר, שם של בחור שעד לפני כמה ימים חי עמנו והיה ברור לנו שיחיה עוד הרבה, הרבה. נורא לחשוב ששכלנו רבים ממיטב חברינו עוד בטרם התחלנו לבנות את קבוצתנו על אדמתו.
הם כולם יחסרו לנו בבוא היום וחסרונם לא יתמלא.
יהודה'לה - מוזר לי לכתוב עליך, ואתה עומד כה חי נגד עיני ואני שומע את קולך ואת צחוקך. קשה לדעת ולהרגיש שזהו זה הסוף, שלא תחזור יותר אלינו.
מרה

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח