דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי טוכמן משה "מוניק" ז"ל

בן בת-שבע ומרדכי
נולד בפולין - וארשה
בט"ו טבת תרפ"ו, 1/1/1926
יחידות: הגדוד הרביעי
נפל בקרב במיבצע יבוסי
בי"ד ניסן תש"ח, 23/4/1948
מקום נפילה: נבי סמואל
נקבר בקיבוץ קרית ענבים
בן 22 בנפלו

קורות חיים

בן מרדכי ובת-שבע. נולד בשנת 1926 בוארשה, פולין, למשפחת בעלי-מלאכה עניים. ילדותו ילדות מרה היתה ללא חינוך ולימוד בבית-ספר. עם פרוץ מלחמת-העולם השניה וכיבוש וארשה על-ידי הגרמנים עזב את ביתו וברח לרוסיה. בדרך נדודיו של הנער בן ה-13 פגש בסבתו, אך שהה עמה זמן קצר ונשלח לסיביר.
במשך שש שנים נדד ברחבי רוסיה וסיביר ועבד בכל עבודה קשה. אחר המלחמה חזר לעיר- הולדתו בפולין בתקוה למצוא שריד מהמשפחה הענפה. אך בבואו שמה נוכח, לשברון לבו, כי הוא בלבד השריד היחיד מכל המשפחה.
בוארשה הצטרף לקיבוץ "דרור", התקשר לתנועה ולחברים ויצא עם קבוצתו בדרך לארץ-ישראל. הגיע לארץ בשנת 1947 באנית-המעפילים הקטנה "עליה". את כברת הדרך האחרונה לחוף הארץ, עשה בשחיה.
הצטרף לקיבוץ משמר-הים. בימי היותו בקיבוץ עבד בבנין, כשרוחו טובה עליו והחיוך לא סר מעל שפתיו. אחרי 4 חדשים בקיבוץ, והימים כבר ימי מלחמת-השחרור, לא מצא לו מרגוע והחליט להתגייס לפלמ"ח. במסיבת-פרידה אמר: "או שאני אחזור כמנצח, או שלא אשוב בכלל - אך לא אבייש אתכם".
התגייס בימים האחרונים של חודש מרץ. הצטרף לחטיבת "הראל" של הפלמ"ח. עבר אימונים ושימש בתפקיד קשר. בליל הקרב ליד "נבי סמואל" מ- 22 ל-23 לחודש אפריל, נשלחה קריאת עזרה למטה הגדוד. בכח שנשלח היה גם משה, שקרא: "אנחנו קיבלנו פקודה לצאת לפעולה, סוף סוף נראה להם".
כשהגיעו לקרבת הראדאר, פתחו האנגלים באש בלתי צפויה על היחידה, בתופסו עמדה קדמית בין הסלעים, קרא משה: "נרביץ בהם כשם שלמדנו אצל הרוסים". גם הערבים קיבלו את פניהם במטח יריות שניתך משני צדדים ללא רחם,
נתנה פקודת נסיגה, אך בשל ריחוק עמדתו ממקום המחלקה , לא הגיעה הפקודה לאזניו. בראותו, שהיחידה נסוגה כבר, ניסה אף הוא לסגת. צרור ניתך לעברו ומשה כרע נפל בין הסלעים ב- 24.4.1948, בפעולה הקרבית הראשונה בה השתתף על אדמת המולדת. למחרת נקבר בקבר אחים בקרית ענבים.
ביום השנה לנפלו הוציאו חבריו במשמר הים חוברת לזכרו.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לך, משה

מלאה שנה מאותו היום המר, שאדמת נבי סמואל רותה מדמך ומדם חבריך לנשק. חייך נקטפו בלא-עת, בצאתך להגנת המולדת, אותה המולדת שנכספת אליה שנים רבות כל כך. אך איתרע מזלך ולא ימים רבים ניתן לך לחוש את אדמת הלאום מתחת לרגליך.
לא מאונס הצטרפת לשורות הפלמ"ח, כי אם רצון עז פיעם בלבך, לקום נגד כל אויב ומסכן את חרות המולדת. נדלק בך אותו ניצוץ משתלהב, אשר בער בלבבות אלפים בחורים צעירים לשחרר את הארץ מעול הפולשים.
צעיר ורענן היית בהיכנסך לשורות המגינים ליד קרית-ענבים ובטחון בלתי מעורער, שסוף הנצחון לבוא, מילא את לבך.
אהוב היית על חבריך ועל מפקדיך כאחד. צחוק מתמיד על שפתותיך וטוב לב היו הציונים הבולטים בקוי דמותך. קסמה לך עמידה זאת בשער של בחורים עבריים. בין הראשונים היית כאשר נחלצתלעזרת יחידת פלמ"ח שלחמה ליד נבי סמואל, קרב ראשון זה, מאז התיצבותך לצבא, הפך לקרב אחרון בחייך, לא זכית לראות את הארץ משוחררת מעול הפולשים.
הנך שוכב בקבר אחים ליד קרית ענבים.
לא נשכחך משה, אנחנו, חברי חטיבת הראל, אשר בשורותיה לחמת, נזכור אותך לעד. גאים אנו עליך כשם שנאו גאים עלכלאותם הבחורים אשרמסרו את נפשם על חרות העם.
הננו חיים ומותך ישמש לנו דגל.
דום הננו עומדים ליד קברך.
יהא זכרך ברוך.

חבריך בחטיבת הראל
פלמ"ח.

מתוך חוברת שיצאה לזכרו ביום השנה.
החוברת, ובה מידע נוסף, נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

במסיבת הגיוס

לא הכרתיו, ראיתיו ושמעתיו רק פעם אחת במסיבה אחת. הופעתו במסיבה זו נחרתה בי וזכרתיה היטב גם בעודו בחיים ועוד יותר לאחר מותו.
היתה זאת המסיבה, שנערכה לכבוד התגיסותו הוא וחבריו לצבא. מסיבה ככל המסיבות. שירה, דברי חברים, "דברים טובים" וכו'. בין המדברים - גם הוא מוניק. דברים קצרים על חובת המלחמה באויב ועל נכונותו הוא להילחם. הוא סיים דבריו במשפט זה שהנני זוכר כלשונו. "היו בטוחים בי, שלא אבייש את משמר הים" ונאמרו הדברים, בכל כך הרבה התלהבות אמיתית, בכ"כ הרבה כנות פנימית, שאם כי צלצלו כמליצה, כ'ציונות' בשפה השגורה - לא עוררו שום מורת רוח. להיפך, בפני האנשים היתה ניכרת הערצה, היתה הרגשה, הדברים כנים בתכלית. בהם -ביטוי אמת לנכונות, להקרבה עצמית. הבחור הזה, כדבריו, לא יבייש את העם היהודי.
זכרוני, למשמע דבריו באותה מסיבה העלו בזכרוני דברים אחדים משל ברנר, שעם יום השנה למותו של מוניק צפו מחדש.
"תתברך האומה הדוויה, החולה, המקולקלה, אם בנים כאלה ולו אחדים, נולדו לה לעת זקנתה. נס גדול יש פה. ומי יודע, אפשר שבאמת עוד לא אבדה..."
נדמה, שעכשיו לאחר שנים של עבודה, יצירה ומאבק לתקומת העם ובנין ארצו ולאחר שנה כזאת של מלחמה על שחרור הארץ, נוכח העובדה של 'בנים כאלה' לא אחדים כי אם רבים רבים - עכשיו נדמה, מותר להוסיף ולומר: האומה הדוויה, באמת עוד לא אבדה...

אריה פ.

מתוך חוברת שיצאה לזכרו ביום השנה.
החוברת, ובה מידע נוסף, נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

ליום השנה

רק חדשים ספורים שהה משה בתוכנו.
גורלו כגורל אלפי יהודים בתקופה הזאת. אחר סבל רב וטלטולים אין קץ הגיע סוף-סוף אל חופי הארץ. הגיע באותם הימים, שארץ קטנה זו נאבקה על חרותה.
משה מתנדב למלחמה נגד הפולשים. אין הוא יכול לשבת בבית. בו בזמן שאלפי בחורים צעירים מחרפים את נפשם. הקריאה להתיצבות אשר עלתה משדות הקטל, מצאה הד בנפשו הוא. נשקו היחידי, כנשקם של כל אלה אשר הלכו אתו: נפש טהורה ולב ללא חת.
"רק שתי דרכים יש" אמר בשעת הפרידה "או אני אחזור כמנצח, או שוב לא אשוב בכלל אך לא אביש אתכם"
הוא לא חזר, אך, אם נפלו הכין את הנצחון לעמו הוא לא בייש. עוד עכשיו דמות דיוקנו מרחפת לנגד עיני, שפם שחרחר על שפתותיו, חיוך ילדותי התפשט על פניו ועינים אשר ברק מרצד בהם, ברק נעורים, הוא עבד זמן-מה בעבודות הבנין. זריזות וגמישות ציינו את תנועותיו. מצב רוחו מרומם תמיד, החיוך מצוי על שפתותיו לעתים קרובות, היה רצון לעבוד אתו, כי גם בעבודה קשה ומפרכת לא הרפה ממנו הצחוק
באותו יום מר ונמהר, בנבי סמואל הועם הברק אשר בעיניו ונדם הצחוק. נפל משה עם עוד כמה מחבריו לנשק. הפכו הם מרבד שעליו צעדו כוחות ישראל לנצחון הסופי.
יהא זכרו ברוך
בן 24 היה במותו

מתוך חוברת שיצאה לזכרו ביום השנה.
החוברת, ובה מידע נוסף, נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.