דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט טפר מאיר ז"ל

בן לאה ויעקב
נולד ברעננה
בכ"ז חשוון תרפ"ט, 1/1/1929
יחידות: הגדוד הרביעי, פלי"ם
תפקיד: מפקד כיתה - מ"כ
נפל בקרב במיבצע יבוסי
בי"ד ניסן תש"ח, 23/4/1948
מקום נפילה: נבי סמואל
נקבר בקיבוץ קרית ענבים
בן 20 בנפלו

קורות חיים

טפר מאיר בן יעקב ולאה. נולד בכ"ז במרחשון תרפ"ט (1928) ברעננה ובשנתו הרביעית עבר עם הוריו לקיבוץ יגור. שם עבר את כל שלבי החינוך: גן-ילדים, בית-ספר עממי, בית-ספר מחוזי, עד שהיה לחבר בוגר במשק. מילדותו חיבב את השלמות, הסדר והנקיון. אהב ביחוד את בעלי-החיים. ביישנותו מילדותו היתה בתקופת התבגרותו לשתקנות מתוך ענוה, אך מדבריו בחוג צר נתגלה, ששתיקתו מכסה על עולם פנימי עשיר חויות ושאיפות. בחברת הילדים והנוער היו דבריו נשמעים ומתקבלים בכובד-ראש, כפי שנאמרו.
כשהורגש במשק מחסור רב בכוח אדם, בגלל גיוסים ושירותים בתקופת אל-עלמין, אמר, כי כעת אין פנאי להתעסק במתמטיקה ובפיסיקה, ויצא לעבודה בענף הצאן. התחיל לעבוד כרועה ובינתים עסק גם באיסוף פרחים ובקריאת ספרים. התמסר לענף בחיבה וכאילו מתוך אמביציה אישית - צמודה לחיבה לבעלי-החיים - התגבר על קשיים לבל יהיה בין הנחשלים והגיע למהירות בחליבה והיה לאחד מטובי הגוזזים. לא החשק להתבלטות המריץ אותו לכך, אלא הזיקה הרצינית לעבודה שתצא שלמה מתחת ידו. נטייתו זו נתגלתה גם במקרה אחר: כשנפצע בידיו בשעת תרגיל-ספורט, אמר: "אמא, אני מבטיחך, כשאגדל ואהיה פעם מדריך אדע לשמור על הילדים".
בגיל 15 היה למדריך גדנ"ע ביגור ובישובים הסמוכים. בתפיסתו המהירה הגיע לבקיאות בסוגי הנשק, בשימוש ובטיפול בהם, ואף בהיותו עם הצאן בשלות המרעה היה חוזר על תרגילי קפא"פ, כדי להגיע לידי שלמות בהם. בהיותו עמוס עבודה ותפקידים משלו היה מתנדב לעזור לאחרים בעבודה למעלה מחובתו, אף כשלא ראו כל זכות לבקש זאת ממנו. פעם, בשעת מחסור באנשים בענף הכוורות, ויתר עובדי ענף הצאן רצו שיצטרף לסירובם הכללי לעבור אל הכוורות, השיב:"גם עלי חביבים הכבשים, אבל אם טובת המשק תדרוש זאת, אעבוד בכל ענף שהוא".
מאיר היה נער מחונן ותמיד קיבל שבחים מפי מוריו ומדריכיו. הוא הצטיין בהליכותיו המתונות והשקולות וחונן בשקט פנימי, שאך מעטים, מחוננים בו. הצניעות והענווה, הפשטות וקול הדממה הדקה - אלה אבני החן שהונחו ביסוד נפשו. אציל נפש היה, הממעט בדיבור ומרבה לעשות. מידות נעלות אלה ניכרו בו משחר ילדותו, ועוצבו בו כיסודות אופי ושורשי נפש, עד יומו האחרון.
כשהחלה מלחמת-השחרור החליט להתגייס לפלמ"ח. מוסדות המשק עיכבוהו בגלל הצורך החיוני בעבודתו, אך אחרי הפצרותיו המרובות ("האם עלי לשבת בבית, בשעה שאני יכול לתת את חלקי להצלת המולדת ?"- התאונן לפני אמו) הורשה סוף-סוף להתגייס. תחילה הלך לחיל-הים של הפלמ"ח (בגלל חשיבות "הקשר עם הגולה" - כפי שאמר), אחר-כך הועבר לחיל-היבשה, עבר קורסים שונים, קיבל תפקיד מ"כ ומדריך כאיש מחלקת משמרות, והתמסר כולו לתפקידיו, אך קשריו עם הבית והמשק לא נותקו.
השתדל להרגיע את אמו בהשגת ידיעות על שלום אחיו אריה ובהעברתן אליה, ובשעת פרידה אמר לה:"אל תחשבי, אמא, שרק לך בנים לוחמים, כל בית ישראל נותן היום את חלקו!". אך נתינת חלקו בהדרכה לא סיפקה אותו. "כבר נמאס עלי להדריך ולהדריך. צריך לעשות משהו! שם נלחמים, וכאן יושבים ומתבטלים", אמר בקנאה לחברו שעלה לקרבות בדרך ירושלים. "יש לי ,כיף' לעלות!"
סוף-סוף ניתן לו מבוקשו להשתתף בפריצת הדרך לירושלים, ואף בכיבוש בית-אכסה. בערב ליל הסדר של פסח בהתקפה על נבי-סמואל, ב- 23.4.1948 יצא מאיר עם כיתתו, במשוריינים, לעזרת הלוחמים הנסוגים מנבי-סמואל. באש, שפתחו האנגלים מן הראדאר ממקלעים ומכונות יריה נפגע ונפל.
אחרי יומיים הובא למנוחות בקבר-אחים בקרית ענבים. משקו, יגור, הוציא חוברת לזכרו.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

בננו מאיר

גם שמו של מאיר עטור היום מסגרת שחורה, גם הוא בנופלים.
נדמה לי, הן זה עתה ראיתיו יושב על ספסל הלימודים ומקשיב למלים היוצאות מפי המורה, כותב בעט במחברתו הנקיה והמסודרת, באשר האהבה לנקיון וסדר היתה משרשת בו מילדותו.
מה קצר הוא הזמן שחלף מאז היינו יוצאים לטפס בהר בזריזות מפליאה, היה רודף אחרי כל פרפר ותר אחרי פרח אביב חדש שהנץ. את אהבתו לחי ולצומח לא הביע במלים, כי נוהג היה לחסוך מלים. רק בת הצחוק, שהיתה מופיעה בזויות עיניו, גילתה את אשר בלבו.
וטוב לב היה מאין כמוהו. מיטיב עם חבריו. נכון תמיד לעזור למי שזקוק לעזרתו. ובפשטות עשה זאת, ובצניעות ללא הבלטה כלשהי. את עולמו הפנימי סגר בחומה ולא נתן לאיש לפלוש לתוכו.
חלפו שנים מספר, ומאיר עובד בדיר. גם כאן מתבלטות יכולתו ומסירותו לענף.
אין ספק, שההכרה של הליכה לתפקיד לא פסחה גם על מאיר; אבל נדמה לי, שמאיר שבודאי לא השתמש לגבי הליכתו בהנמקה אידאולוגית - נכונותו גדלה מתוכו באופן פשוט וטבעי, כאשר יגדל האילון בהר.
וכך נגדע...
הוריו
מתוך יומן יגור, 22.5.1948

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

על מאיר

יאמרו: שתקן היה מאיר מטבעו, אדם שאינו מרבה שיחה עם חבריו. - אמנם כך היה בצעירותו, לכן גם הכרנוהו אך מעט; לא ידענו דעתו מטוב ועד רע, ורק מקטעי דברים פה ושם, מהאזנה לשיחות של אחרי הכתלים היינו יודעים דעתו, לחיוב או לשלילה. היה זה אותו מאיר, שמספר שנים קודם לכן שיחק על הבימה באחד התפקידים הראשיים ובבגרותו היה כאחד הנערים. אולם תמיד, גם לאחר שבגר, כשכבר היה משמיע דעתו ברבים - תמיד נשאר בו מכובד-הראש, מין אחריות צעירה לימים, אותה אחריות ששמה את המלים בפיו - אחריות המפקד.
רבים הם הנערים שה"הגנה" שינתה את מהלך מחשבותיהם. גם את מאיר הוביל ה"ארגון" וינחהו. מרגע שהיה מאיר למדריך, למפקד, החל קולו להישמע. וכמה זכור אותו ערב קיצי בסיומה של השתלמות מדריכים, כאשר ההורה סבבה סביב המדורה והמעגל בער כולו, ומאיר, כמין קפיץ שניתק, נכנס למעגל וישתלהב.
אותו הקפיץ זמן רב נמתח, כי תמיד היו קוראים לו מתוך המעגלים במין רצון מסותר של "אל תחשוב אותנו לקטנים", ומאיר היה יושב ומתבונן בהבטה של מבין, ופעמים נראה שבוחן הוא את הרוקדים בבחינה של "הצעירים הללו", אלא שהעבודה כמדריך, אותה שמחת-היצירה של אימון מתקדם ושל טוראים מוכשרים, התירה את הקפיץ - ומאיר רוקד. אולי אח"כ העביר ידו על מצחו כשב מעולם אחר והשתומם. אולם בדיעבד לא ארכו הימים, ובטיול של-חוליה שנכשל ולאחר סיבוב ארוך, כשהפסיעו בכביש הרטוב דמויות אדם - ירה מאיר באקדח היחידי השמור על הגב ב"סליק", ובמין התלהבות פצח בשיר, ונשתלהבנו - אולם תמיד נשאר אותו מאיר השותק, המיושב, המחליט והמבצע. וכזה ישאר בזכרוננו, כי דוקא אותה שתיקה של ישוב-הדעת, אותה נשימת-אויר הנשמעת כאצל אדם מקורר תמיד, אותה האחריות עולת-הימים - הן אשר חסרות לנו עתה.

בצלאל
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

צנוע ואחראי...

20.2.1949.

עברה חלפה שנה, וכמו חי ניצב לפני מאיר השחרחר כמות שהוא, ואין הדעת סובלת כי לא אראנו עוד. לא - הנה יפתח את הדלת בבעיטה קלה, ובחיוך על שפתיו ישראל: "נו, מה בענין פינג'אן קפה?". וכמו רק אתמול היה זה - עוברות לפני כל אותן השנים למן ההכרות הראשונה ועד לאותה ברכת "להתראות" רבת המשמעות והאחרונה, באותו יום שחור...
הנה מאיר הילד השחרחר יושב לו בפינה מרוכז במשחקו. שקט ובישן, וזמן עבר עד שסיגל עצמו לחברת הילדים החדשה. מאיר אהוב היה בחברה, לא שיתף עצמו במהלומות; שקט היה, אך ידע לדרוש את המגיע לו בתקיפות רבה.
כך גדלנו והתחלנו עובדים בענפי המשק. מאיר נמשך אל ענף הצאן, כי אהב את בעלי-החיים. ומאוד אהב לשוטט-לטייל בשדה ובהר. זוכר אני את הטיולים שהיינו עורכים בהרים, ומאיר לא נעדר אף מאחד, ולרוב היה הוא יוזמם. כה אהב לטייל בחבורה קטנה, כי שם מצאה נפשו הנסערת והמסוגרת את פורקנה. מאיר היה שקט. לא היה מן המרבים במלים, ומתביש היה לשיר בחברה גדולה יותר, ובטיולים אלה בחברה מצומצמת היה פורק מעליו נטל השתיקה. עליז ושמח ומלא התלהבות שר היה מלוא הגרון. כך אראנו גולש בשמחה במורד הכרמל.
היינו לאנשי "ההגנה". מאיר מתגלה כאדם כשרוני ואחראי, נשלח לקורס מדריכים ונהיה למדריך בגדנ"ע. מתיחס ברצינות והקפדה לתפקידו זה ומתחבב על פיקודיו.
באותו פרק זמן הנו גם אחד מעמודי-התווך של ענף הצאן, מתמסר לו ונכנס בעבי-הקורה של ענף זה, לומד את בעיותיו ומפליג בוקר-בוקר יחידי ורק בחברת הכבשים לכרי המרעה!
אחד-אחד התגייסו הבנים לפלמ"ח. לאחר מאמצים והשתדלויות הצליח גם מאיר ללכת. גם בפלמ"ח אין מאיר מן הרעשנים וה"צ'יזבטניקים", אלא שקט ומעט בישן, וכך, כמות שהוא, חביב היה על חבריו. גם כאן מתגלה בו האדם המתון, השוקל והאחראי. נשלח לקורסים שונים, היה למדריך ומפקד והתחבב על פיקודיו.
זוכר אני את היום, בו עליתי לירושלים, לאחר שהיתה שבועיים במצור מוחלט. נפגשנו אז, מאיר ואני, והוא אמר לי: "אני מקנא בך. די! כבר נמאס עלי להדריך ולהדריך; צריך לעשות משהו! שם נלחמים, ואנו יושבים ומתבטלים. יש לי "כף" לעלות"! כעבור זמן מה נפגשנו בקרית-ענבים, ורבתה השמחה. לא הרבה קרבות ולא נצחונות זכה מאיר לראות. זוכרני את שיחתו אחרי קרב להגנת אחת השיירות (השיירה האחרונה אז). הוא חזר מרוגז וממורמר על שלא עשינו את שיכולנו לעשות. זה היה לו הקרב הראשון.
למחרת הוצבה לפנינו המשימה לכבוש את בית-איכסה ונבי-סמואל. בערב נפרדנו ב"להתראות", ובקרב זה מצא את מותו מכדור מרצחים של "שומרי בטחוננו"...
מאיר רעי! כל חבריך לא ישכחוך וישאו אתם את זכרך בלבם. כי איך נוכל לשכוח? הן היית חלק מאתנו ושותף לחיים: יחד גדלנו ובגרנו ויחד נרקמו שאיפותינו. ונחמה אין.

אורי
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח