דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי עמיחי יאיר יאיר'קה ז"ל

בן הניה ויחיאל
נולד בתל עדשים
בו' חשוון תרפ"ח, 1/11/1927
יחידות: הגדוד החמישי - "שער הגיא"
בהכשרת חיות הערבה (המחנות העולים)
נפל בפעילות מבצעית
בג' שבט תש"ח, 13/1/1948
מקום נפילה: בית הקק"ל בבית דגון
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 21 בנפלו

קורות חיים

יאיר, בן יחיאל והניה, נולד בו' בחשון תרפ"ח (1927) במושב תל-עדשים. הוריו היו מראשוני החברים שם וקראו לו בשם יאיר כי בזמן ההוא יצא לאור משפטו של שלום שווארצבארד בפאריס, ובזה הכיר בית-דין צרפתי בזכותו האנושית של יהודי לנקום נקמת דם עמו. אחרי שנתים עברה המשפחה לתל-אביב ויאיר עבר את שלבי החינוך בגן-ילדים, בבית-הספר העממי "לדוגמה" ושנתים בבית-הספר "תיכון חדש".
מגיל הילדות ואילך נודע יאיר בסגולותיו. שקדן וצייתן בבית-הספר ובבית, נלהב להגשמה החלוצית ומלהיב לכך את חבריו. חובב את היופי בציור (בעיקר בציורי-נוף) ובזמרה, בקולו הנעים ובחיבורי-זמרה שחיבר לפי ידיעתו ויכלתו. חיבר גם "אופרות" ומערכונים מהוי סביבתו בבית-הספר ואחר-כך של קבוצתו. בן 10 הצטרף לתנועת "המחנות העולים". ריכז סביבו כ"מחנך ותיק" את נערי השכונה שבצפון תל-אביב לסיפורים ולשיחות שריתקו אותם, ובן 14 כבר היה מדריך לשכבת ה"עמלים".
המשיכה לחיי הכפר, שיצא אותו בהיותו בן שנתים, נתעוררה בו מחדש, ובן 16 עבר מבית-הספר התיכון שבעיר לבית-הספר המחוזי ביגור, בו התמחה בפלחה, וביחוד בעבודת הטרקטור, ובו בזמן היה פעיל גם בהדרכה ובריכוז חיי החברה והתרבות של התלמידים והנוער המקומי.
אחרי סיום בית-הספר הצטרף להכשרה המגויסת במסגרת הפלמ"ח ועשה שנה בבית-הערבה בצפון ים-המלח ושנה בחפציבה שבעמק המזרחי. בימי העבודה עסק בחיבה ובמסירות בפלחה וביחוד בעבודה בטרקטור, וכן בהדרכה ובפעילות התרבותית של הנוער המקומי. בהכשרה הצבאית התמחה בחבלנות ובסיירוח, ובתקופת המאבק השתתף בפיצוץ גשרים וקוי-רכבת.
אחרי יום עבודה קשה בהכנת המסיבה וההצגה לסיום שנת-הלימודים בבית-הספר בחפציבה, הוזעק בשחר "השבת השחורה" (29.6.1946) עם חבריו לעזרת עין- חרוד, שהבריטים שמו עליה מצור. על אף יריות הבריטים התקרבו עד לגדר ושם נאסרו והובלו למחנה-המעצר בעתלית, וגם שם היה יאיר הרוח החיה בקרב חבריו דרי הצריף.
בשלהי קיץ תש"ז עבר עם חבריו להתישבות למשמר-הנגב. שם היה מהאחראים לבטחון ולעבודת הפלחה. במכתבים להוריו הביע את סיפוקו מהעובדה שזכה לחרוש בטרקטור מאות דונמים אדמה שוממה זה דורות רבים ולתרום את חלקו להחיאת השממה ולהנחת יסוד לחיים עבריים חדשים.
אחרי נישואיו עזב את משמר-הנגב לזמן מסוים לרגל נסיבות משפחתיות, בתקוה שעוד ישוב להגשמה החלוצית בישימון ונתקבל לעבודה כפקיד בחברת החשמל בתל-אביב. גם שם הראה את מסירותו לעבודה ונתחבב על כל אלה שעבדו במחיצתו. אך געגועיו לקרקע לא הרפו ממנו ובמכתביו לאחיו, שהיה אז בבית-קשת, ביקש ממנו: "לכשתזרע בשדותיכם, זרע נא "דריל" אחד בשבילי - טוב ?.." דברים אלה, המראים את מידת געגועיו לעבודה החקלאית, נכתבו חודשיים וחצי לפני נפילתו.
כמעט את כל מכתביו להוריו, מתקופת היותו בפלמ"ח, השמידו הוריו בזמן החיפושים של הבריטים בתל-אביב, מטעמי זהירות. משום כך, לא נשאר בידיהם הרבה מדבריו המלאים התמכרות ללא גבול לבנין הארץ, לתחית עמנו במולדתו וליצירת חברת עבודה המגשימה את צווי דור התקומה הישראלית.
למחרת ההחלטה באו"ם התיצב לשירות כעתודאי של הפלמ"ח. שמר כשבועים בגבולות העיר ואחר-כך שירת בליווי שיירות לירושלים ולנגב, ויום אחד הוטל עליו לצלם את התנהגות הבריטים בעצרם שיירה יהודית, אך תפקיד זה, היה בעיניו נוח מדי, לבחור שכמותו. לבסוף נמצא לו תפקיד כחפצו במסגרת הגדוד החמישי של הפלמ"ח.
יאיר התנדב ללכת לעמדת-המשמר הקרבית בבית הקרן-הקיימת-לישראל ליד בית-דגון, שחלשה על צומת-הדרכים לירושלים ולדרום והיתה צפויה להתקפות ערביות ולהטרדות בריטיות בכל עת. למחרת בואו שמה, ביום כ"ט בטבת תש"ח, יצא לפנות ערב עם חברו מנשה כהנא לזרוע מוקשים מסביב לעמדה ושניהם נפצעו קשה בהתפוצץ המוקש האחרון והובאו לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב.
בבית החולים התנהג בגבורה, עודד את הוריו שבאו לבקרו ולאמו אמר: "היי גיבורה, אני גיבור!" כשהוציאו את מנשה מהחדר ביקש שישאירו אותו והבטיח להתאפק ולא לצעוק לבל יטריד אותו. לא גילו לו שמנשה הועבר לחדר-המתים. הרופאים האמינו שיתגבר על פצעו ובמהרה יקום וישוב אל העמדה, כפי שהבטיח לאביו. אך מצהרי יום ג', ב' בשבט, הורע מצבו. הוא נשא בשקט את הידיעה על הסוף המתקרב. בשעותיו האחרונות, אמר לחברה שישבה על ידו: "כל תקוותי ושאיפותיי עם אידה - זו אשת נעוריו - לא תתגשמנה, השגיחו ושמרו על אמא, היא לא תעמוד בזאת..." אלה היו דבריו האחרונים, ונדם.
ביום 14.1.48 (ב' בשבט) אחרי שקיעת החמה יצאה נשמתו. נקבר בנחלת-יצחק.
שתיים מחברותיו בפלמ"ח קראו לזכרו את בניהן בשם יאיר.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

דמעות אמא...

קשה, קשה מאד לכתוב על יאיר'לה שאיננו... היד רועדת והדמעות חונקות...
לא הייתי רגילה להרבות לספר עליו בחייו. חשבתי תמיד, שזה מובן מאליו, שהוא לא יכול היה להיות אחר משהיה, כי הטפול והחנוך שנתנו לו בבית והאוירה שספג במשפחה - התוו את דרך חייו ופעולותיו.
עתה אחרי שהלך מאתנו, כשאני מדפדפת בדפי חייו הקצרים ומנסה להזכר בכל פרט ופרט, בגילים השונים שלו, אז אני מרגישה ביתר כאב מי היה ומי אבד לנו. ועם כל ידיעתי את גודל המטרה שלשמה הקריב את חייו, קשה, מאד קשה להשלים עם המחשבה הנוראה והאיומה כי יאיר איננו...
בהיותנו חברים במושב עובדים בעמק יזרעאל, באחד הימים היפים של ראשית הסתו נולד לנו הבן השלישי, כשמש האירו פניו ועיניו בהולדו ונקראהו יאיר, כשמו כן היה. לאשרנו אין גבול, הילד גדל לא לפי ימים אלא לפי שעות, מתפתח התפתחות נורמלית, משקלו עולה יותר מהמתאים לגילו, עליז ושמח תמיד, מחייך וצוחק ומפנה אליו את תשומת הלב של כל רואיו.
והנה יאיר'לה בת"א בגן ילדים, ההורים יוצאים לעבודה בשעות המוקדמות של הבקר ואותו מביאים לגן לפני בוא ילדים אחרים והוא יושב על סף הגן ומחכה בשקט ובסבלנות. אחרי כן לומד בבית הספר בשקידה ובאהבה, ער, תוסס, מתבלט כמארגן הצגות ומסיבות. אף פעם לא נדרשתי לבית הספר לא בגלל רשול בלמודים ולא בגלל התנהגות לא טובה. המורים חבבוהו מאד ושום תלונות לא שמעתי מפיהם עליו.
את ימי ילדותו בילה בשכונת הפועלים ג' והיה הכח המארגן של כל ילדי השכונה. זוכרת אני כיצד היה מאסף את כל הילדים ומספר להם ספורים, משחק אתם, מסביר ומחנך, בחורף בחדר ילדים שלו ובקיץ בחצר הבית או ע"י העמוד שברחוב, זה היה מקום ריכוזם.
היה ראשון מבני גילו בילדי השכונה, להצטרפות לתנועת "המחנות העולים" ולא מקרה הוא, שרוב ילדי השכונה הצטרפו לאותה התנועה. התמסרותו לתנועה היתה בלב ונפש ושום דבר לא יכול היה לעכבו מלבקר ב"צריף" מדי ערב.
בגיל 15 היה מדריך ל"עמלים" ובתמימות רבה היה מבלה אתם במשחקים ובפעולות. כשקרה ויאיר היה חולה ואסור היה לו לבוא במגע עם הילדים חניכיו, היה יושב על המעקה של המרפסת והם, הילדים, ישבו על הדשא שבחצר הבית ובאופן כזה היה מבצע את פעולות החוג. כל מאמץ לא נחשב בעיניו כדי לא לוותר על פעולה וכן לא בנקל ויתרו הילדים על פגישה עם מדריכם החביב והאהוב עליהם.
פעם כאשר ערך טיול עם שכבת ה"עמלים" שלו לכפר ויתקין, אמר לי בשובו: אמא! אחריות גדולה היתה זו להיות אחראי לחיי הזולת. קרה שאחד הילדים חלה פתאום, ואני מרוב דאגה לו לא יכולתי לישון כל הלילה, וכמעט שלא השתתפתי בנשף של אותו ערב שסודר למעננו.
יאיר'לה שבבית היה מפונק וילדותי כבן זקונים בבית, וילד שעשועים, היה לגמרי שונה בהיותו מחוץ לבית, היה עצמאי בכל תפקיד ובכל פעולה שבחברה, בין שזה היה מטעם בית הספר, ובין שזה היה מטעם התנועה, עזרה למשקים וכו' היה עושה את הכל, ואפילו אם זו עבודה קשה, בכל המסירות ובכל התמימות.
זכורתני כיצד העריכו את עבודתו במשקי "אבוקה" ובית השיטה, בזמן היותו שם לעזרת המשק בשנת תש"ג, ואז הוא רק בן 15.
חבריו שהיו בהזדמנות מוסרים ממנו ד"ש בהיותו בהכשרה היו מהללים אותו בגלל הנפש היפה והאצילה שלו, היו אומרים לי: תתגאי בבנך יאיר'קה, כי הוא חביב על כולנו בשל הליכותיו היפות עם כל החברים והוא הנהו הרוח החיה בחברתנו. אהבתו אליכם היתה לדוגמא לכל ה"חבריא" בכל שעת מצוא מספר ומספר על "הבית" וכמעין בלתי פוסק שיחתו על אבא, אמא והאחים, אשר תמיד שאף להדמות אליהם, שיחתו אינה משעממת, כי מי כמוהו יודע לספר ולספר יפה כשדבריו משולבים בהומור מרענן ומרגיע. כזה היה יאיר'לה היקר שלנו.
אני שואלת אותך בני, כיצד אוכל לחיות ולהמשיך בלעדיך כאשר הכל בבית ספוג אתך ובך, וכל פנה וכל חפץ קשור עם דמותך האצילה העדינה והטהורה!
יאיר'לה שלי! מאז שנדם קולך הערב, המצלצל והמתוק נדמנו גם אנחנו. ברגעים האחרונים של חייך דאגת לאמא, עם הרגשת החדלון רק מחשבה אחת נקרה במוחך: "שמרו על אמא..." ואני חיה, עם זכרך היקר, מטפלת בבגדיך, בספריך, בציוריך ובגל העפר עם הפרחים שנקרא קבר שלך ומקום מנוחתך...
בכבות אורך חשך עולמי, בני החמוד יאיר...

אמא הניה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

יאיר המדריך

נתקבלה הידיעה שנקבל מדריך. וזה היה דבר בלתי רגיל בשביל חברתנו. מדריך לא היה לנו שנים רבות. והנה באחד הערבים חכינו לרגע המאושר, שנראה לפנינו דמות של מדריך.
חושך היה מסביב, בחדר ישבה כל החבריא, והעינים נשואות לדלת. והנה הופיע בחורון ליד הדלת בחיוך על פניו והציג את עצמו: "אני יאיר". ברכתיו: "יאיר מזלך בכל השטחים!" ובאמת לא ארך זמן רב והוא הכיר את כולנו וחי עמנו כאילו היה אחד משלנו.
לאחר שקבלנו את יאיר בתור מדריך בא שינוי בחיינו, והפכנו לציתנים וממושמעים, התחלנו להיות כגדולים. בבית הספר כמעט שלא הקשבנו ולא קראנו ספרים, חכינו רק לפגישה עם יאיר.
ערב אחד הבטיח לנו יאיר שבאחד מימי החופש נצא למחנה בחורשה הרחק מן הבית. זכורני איך יצאנו לפנות ערב עם חושך, הקבוצה נמה את שנתה, ורק אנו קבוצת "שלהבת" עם יאיר יוצאים למחנה. הגענו למקום והחילונו בהקמת האהלים, חדר אוכל, מטבח, תורן לדגל ועוד. לעולם לא אשכח את יום המחנה הזה, לא אשכח את זריזותו ואת דמותו של יאיר באותו היום, כיצד ובאיזו מסירות טיפל בנו, ובקסם המיוחד שלו הנעים לנו את כל שעות המחנה עד שלא הרגשנו, כי חלף הלילה והשחר עלה...
וכאשר גמר את שנת הכשרתו בקבוצתנו, בא להפרד מאת חניכיו, וכה אמר לנו בין השאר: "חבריא, אין לי ספק, כי כמו שתהיו אנשי חברה ומשק טובים, כן תדעו - בבוא השעה - להלחם בעד המולדת". קשה היתה פרידתנו מחבר שכה התחבב על כולנו, אבל הוא הלך...
והוא הלך מאתנו לבנות משק בישימון, וכשהמולדת קראה אותו יצא למלחמת ההגנה ובמילוי תפקידו נפל.
נדום לזכרו
איתן (חניכו) חפצי בה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

יאיר'קה

יאיר'קה - ולא סתם יאיר - יאיר עם תוספת החיבה, שהכל רחשו לו - יאיר'קה.
יאיר'קה - לראשונה הכרתיו לפני שנים בטיול שכבה לנגב. מלא שמחה וחדוות נעורים, הגורפת עמה את כל הסובב אותו. טיילנו אז באותו נגב שומם, שלאחר שנים הוא חזר אליו עם חבריו ככובש, כבונה. אותו יאיר'קה - באותו נגב, אז בתוך שדרת מטיילים במרחבים: שר, עליז, שמח, מעורר את כל חבריו. ואחר כך לאחר שנים, שוב: עם רוחו הטובה והמקרבת, בנגב בין בוני הישוב הראשונים והוא מרכז לשמחת חיים ולשאיפות. בסוף הטיול נפצע יאיר'קה בנפלו לשוחה בדרך, אבל גם כאשר נפצע והרגיש ברע, שם עצמו שמח, כאילו אין הוא סובל כלל.
אחר שנים במסע סיור של חולית הפלמ"ח לתוך "המשולש" קרהו מקרה דומה, תקפו אותו כאבים. החברים החליטו לחזור כדי להקל עליו, אבל יאיר'קה אינו מסכים שהסיור לא יבוצע בגללו, והוא ממשיך בדרך, נושא כאביו לעצמו ומסתיר מחבריו את סבלו.
יאיר'קה נער בעלומיו, ארחותיו בשמחת החיים, אבל לא בקלות הדעת. יפה, יפה ידע לשמור על התחום ביניהם.
יאיר'קה - מקור לחיות של חברה, מארגן, יוצר, מגבש שמחה, מסיבה, הצגה נאה, שירה, ציור.
יאיר'קה - הסמל של החיים וחוסר החדלון - דוקא הוא הלך מאתנו! אהבנו אותו וכבדנו אותו כל חבריו ויודעיו. נשבענו לנקום את דמו, וקיימנו את שבועתנו, כאשר הלכנו, בגליל ובעמק, ביהודה ובנגב, נשאנו את זכרו ושאבנו ממנו מקור כח והשארה למלחמתנו.

גנדי


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו