דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי כספי יעקב ז"ל

בן טובה ומשה
נולד בפולין
בי"ד אדר תרפ"ב, 14/3/1922
יחידות: גדוד "מכמש", מחלקת הל"ה
נפל בקרב במחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון
בה' שבט תש"ח, 16/1/1948
מקום נפילה: סמוך לכפר צוריף
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 26 בנפלו

קורות חיים

כספי יעקב בן משה וטובה. נולד בי"ד באדר בפורים תרפ"ב (14.3.1922) בווארשה, פולין. נכדו של הרבי מיאבלונה, מיסד כפר-חסידים. הוריו היו בין חלוצי-הכפר הראשונים ויעקב אז בן ארבע. למד בבית- הספר העממי המקומי ובבית-הספר המחוזי ביגור.
אחרי-כן חזר לכפרו, נשא בעול המשק, היה מדריך ב"הנוער העובד" וריכז את העבודה התרבותית. נמשך אחרי אמנות התיאטרון, ואחרי לבטים ונדודים עלה ירושלימה והצטרף לסטודיה הדרמטית של "הסתדרות העובדים" בהדרכתו של רפאל צבי. עבד כמדריך נוער ומדריך ארצי למחנאות מטעם מחלקת החינוך וגילה כשרון פדגוגי מובהק, אף נתמנה למזכיר ומרכז של האגודה "אכסניות הנוער".
הוא שהקים בכשרונו הרב את המחנה הזה, אשר ריכז במשך הזמן מאות ילדים עזובים. הילדים אהבוהו כמו ידיד ורבה היתה השפעתו עליהם. אף כי חי בתנאים חומריים לא קלים, נראה תמיד שמח ורוחו טובה עליו. היה חביב על הכל.
בפרוץ מלחמת השחרור התגייס לשירות פעיל בחי"ש. התגייס גיוס מלא. הוא רצה תפקידים מחנכים, הקוראים לפעולה, למחשבה. ולכן היה מוכרח גם לפעול מיד, משנראה לו הצורך בכך.
הוא חלם על יצירת להקה צבאית מובחרת, אשר תחזיק נשק וגם תילחם, בנשקה האמנותי מעל הבמה שתפקידה יהיה לעודד לתבוע לרומם ולשעשע. מאז התגייסותו נמצא במקומות התורפה של חזית ירושלים, אם במקור חיים, אם ברמת-רחל, לוחם מאמן, מדריך כיתה.
"אני שומר על עצמי היטב, בירושלים הסוערת, עובד את עבודתי הרגילה ואל לך לדאוג, אמא, הן לא הגיע עדיין תורי להתגייס ודיה לצרה בשעתה" כדברים האלה כתב אל הוריו, לאחר ליל שימורים בקו החזית. היו בו אומץ ועוז רוח, אך נמנע מלגלות לאימו את כל האמת - כי ידע את אהבתה הגדולה אליו ואת חולשת גופה.
צורף למחלקת ה"ל"ה" אשר חשה לעזרת גוש עציון הנצור ונפל עמהם בהרי חברון, ליד הכפר צוריף ביום ה' בשבט תש"ח (16.1.1948), הובא לקבר-אחים בכפר-עציון.
ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר עם שאר חללי גוש עציון להר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

מדריך

בשנת 1946 בא יעקב לירושלים ונתקבל כמדריך למחנה קיץ מטעם לשכת-הנוער של מחלקת החינוך, בתלפיות. מיד נתגל הכמדריך מעולה ביחוד הצטיין במחנאות ובצופיות. הוא שהקים בכשרונו הרב את המחנה הזה אשר ריכז במשך הזמן מאות ילדים עזובים. הילדים אהבוהו כמו אב וכמו ידיד, ורבה היתה השפעתו עליהם, לממונים עליו, מחנכים ותיקים ובעלי ניסיון, נתגלה עם סיכום תקופת הקיץ הראשון. הזהיר ממש בכושר הביטוי שלו, בבהירות מחשבותיו ומגמותיו החינוכיות. המפקחים הוקסמו ובו במעמד מינוהו למדריך-מרכז בקיטנה שבבית הכרם לילדי תל אביב. בתחילת שנת הלימודים 1947 נעשה מדריך במועדון תחכמוני וכן מדריך ארצי למחנאות. הוא ניהל קורסים רבים למדירכי המגרשים ע"ש גוגנהיים. אף נתמנה למזכיר של האגודה למען אכסניות-נוער וריכז את הפעולה הארגונית.
אף כי חי בתנאים חמריים לא קלים, נראה תמיד שמח ורוחו טובה עליו. היה חביב על הכל. לפניו היתה מטרה ברורה. ללמוד אמנות. הוא השתתף בלהקה הדרמטית של ה'הסתדרות' בהנהלתו של צבי והצליח בתפקידיו, אשר העמיק להבינם ולמסרם בכשרון רב. בתחילת המאורעות קיבל על עצמו תפקיד במחלקת האמנות וההסברה לנוער ירושלים. נתכוון להקים להקה דרמטית בצבא ואף עשה הכנות לכך. בינתיים השתתף גם בפעולות קרביות שונות, עד שמצא את מותו בהרי חברון.

א.מ

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

בסטודיה הדרמטית

נפלו השלושים וחמישה ובינהם שנים מחברינו: יעקב כספי ואליהו מזרחי. והרי לפני זמן לא רב דיברנו, פעלנו, חלמנו ביחד
הכרתי את יעקב בעודו ילד בבית הספר ביגור, כאשר הציג - נער קטן קומה, חינני וממולח - את התפקיד הראשי של נער תימני, בהצגת הנוער. כעבור שנה ראיתיו שוב בתפקיד חייל ב'מרד המתים' לשאו. לאחר שנים הוזמנתי לכפר חסידים, להכין הצגת נוער - מערכה משלום עליכם. המרכז - יעקב כספי והוא גם המציג את התפקיד הראשי של שימלע סורוקר. הפעם עמד לפני בחור גבוה שקט, מדריך של נוער, נוטר. כעבור כמה שנים קיבלתי ממנו מכתב מלא התלבטויות. הוא עזב את הכפר. אינו יכול למצוא לו מקום. בלי במה, חייו אינם חיים. מבקש עצה. הזמנתיו לבוא לירושלים. הוא בא. תחילה נבוך במקצת, מהסס אבל כולו דרוך-רצון ללמוד, לספוג לדעת, כולו חותר לשרשים. כוחות רדומים זנקו ממנו. מיד הרגשתי בו קרבה נפשית עמוקה להלך-הרוח של בית-ספרנו.
בהתמדה בלתי רגילה התחיל לסגל לעצמו את האלף-בית של השיטה הדרמטית ולאט לאט השיר מעליו את השגרתיות של חובב. כבר בתפקיד בראשון - זרח של פרץ - הגיע לגילוי יצרים אמיתיים. כשהצעתי לו תפקיד ב'אפורים כשק' למוסינזון - קיבל אותו בזהירות ובחרדה, כמו שליחות ישובית חשובה. הן לא דבר קטן הוא. תפקיד במחזה ארץ ישראלי. זמן רב גם לא הצליח בתפקיד זה, סבל יסורים, לא ישן בלילות, כל הבושה הטבעית שלו התקוממה. איך אפשר לגלות לכל את מערומי נשמתו? כל הנימים הנפשיות נמתחו, החויות הסתבכו. האמנם אפשר בחזקה ל'סחוב' רגש לראוה? הוא לחם בעצמו קשות, אך גם ידע ללכת בקו ההתנגדות הגדולה ולאט לאט התחילו לבקוע מקורות חיים בתפקיד. ובמשך הזמן התחיל משחקו לשכנע ותפקידו הלך וצמח והיה לחטיבה חיה.
מה התגעגע יעקב לשלימות. את התפקיד של מישא בקומדיה הסובייטית עשה בקלות, בחן רב. בקומדיה הרגיש את עצמו כדג במים. לשיא עבודתו הדרמטית הגיע בקומדיה של שמיר 'שתי שבתות' הוא שיחק שם את ירדני 'קיבוצניק' טיפוסי. טיפוס חביב קצת מגוחך של אמן בקיבוץ הרוצה למזג יום עבודה קשה עם שעות פנויות ליצירה ספרותית. בהומור סלחני שירטט את הדמות גם בצורתה החיצונית - דמות אדם בעל גב עקום, מפוזר וגם בצורתו הפנימית - ערבוב של הרגשות נחיתות והרגשת יעוד עליונה המתבטאת תוך חיוך ביישני. הוא מסר להפליא את המלחמה בין רגש החיבה של בן הקיבוץ לבין יצר הכתיבה. כל הנוכחים בחזרות ובחזרה הכללית היו מופתעים מטוב הטעם ורגש המידה הנבון והבטוח, בביטוי התיאטרלי של הדמות. ההומור נבע ממהות הדברים. לא היה זה סתם אדם מצחיק, כי אם אדם-חי על כל חולשותיו. בתפקיד זה הגיע יעקב לשלימות אך לא הספיקו להציגו לפני הקהל. באו המאורעות ויעקב, אשר לא ידע לחלק את עצמו, התגייס גיוס מלא.
- - -
באחת השבתות ביקר בביתנו. סיפר על מקור חיים, פרטים על התקפת והכל בהומור וצחוק. זוכר אני את דבריו: "... אני עם כיתתי יושב ואוכל ארוחת ערב ופתאם החלו יריות. החבריא התרוממו מיד, כדי לרוץ לעמדות. אמרתי להם: "מה? בגלל כמה יריות נפסיד ארוחת ערב טובה? הבחורים פרצו בצחוק ומיד פגה כל המתיחות.."
תמיד ידע ברגע הנכון לעודד, אף בשעות הקשות ביותר.
היה לו כח ארגוני בלתי מצוי. במשך השנתיים שהיה אתנו העמיד על רגלים מוצקות את ה'נשמה הנידחת' של הסטודיה שלנו. היה בו מיזוג של חוש המציאות ושאיפה לחזון. הוא ידע להטיל מרות ולקבל מרות. ידע לדרוש מהאחרים ומעצמו. הוא פיזר את כוחותיו ברוחב לב בנדיבות בלתי רגילה, ולכן גם השפיע על אחרים. לעתים יכולתי ללכת אחריו בעיניים עצומות על כן היו לו כל כך הרבה אוהדים ומעריצים. גם אליהו שלנו (מזרחי) אהב אותו בלי מצרים, שאף להיות בקרבתו, לשמוע הצעותיו, עצותיו. ואמנם תמיד נראו יחד, המזכיר והגזבר שלנו יעקב אליהו גם הגנו יחד על ירושלים, עלינו, יחד הלכו ויחד נפלו.

רפאל צבי

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.