דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי כלב מיכאל ז"ל

בן רייזל וחיים-יצחק
נולד בצ'כוסלובקיה - טפליץ שיינאו
בכ"ט טבת תרצ"א, 18/1/1931
יחידות: הגדוד הרביעי
נפל בקרב
בו' תמוז תש"ח, 13/7/1948
מקום נפילה: צרעה
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 17 בנפלו

קורות חיים

כלב מיכאל בן חיים-יצחק ורייזל (שושנה). נולד ב-18.1.1931 בטפליץ-שיינאו שבצ'כיה.
עלה ארצה עם משפחתו ב-16.3.1939 למד בתלמוד-תורה ובבית-הספר "תחכמוני" בבת-ים ואחר-כך עבד ולמד אצל אופטיקאי בתל-אביב והמשיך להשתלם בבית ספר של "בני-עקיבא".
בבית-הספר היה כשרוני ועניו כאחד, וכפי שמעידים יומניו שכתב בגיל 16 היה בוחן ושופט את עצמו והשתדל לחשל את אופיו ולהמריצו לשמירת החובה והכבוד ולמסירות למולדת
הוא היה נצר למשפחת חסידים מובהקת, שידעה למצוא סינתיזה נאה בין מסורת וקידמה. מאבותיו ירש את מידת ההתלהבות ומסירות הנפש למען כל רעיון נעלה.
בשנתו ה-16 ביקש להתקבל ל"הגנה" ומשקצרה רוחו מההשהיות שבקבלתו הלך אחרי חבריו למחתרת לח"י. נתפס על-ידי שוטרים בריטיים בהדבקת כרוזים, שוחרר בערבות ובמשך שבועות אחדים חי בהשלמה פילוסופית עם העונש הצפוי לו. עם זה הביע ביומנו את הבטחון שהשלטון הבריטי לא יישאר עוד בארץ למשך כל הזמן שידון אותו למאסר. כדי להרגיע את משפחתו שחרדה לגורלו סידר את שחרורו מהארגון ואמר לצאת לכפר לאחר שישוחרר מהכלא. נדון ב-7.11.1947 ליציאה מהעיר למשך שנה ויצא לשפיה, אל אחיו. כשנרצחו 5 מחבריו-לשעבר על-ידי שוטרים בריטיים ליד רעננה, הבליג על יצר הנקם והתאפק מלחזור אל הארגון.
אחרי החלטת החלוקה והתחלת המהומות התגייס והתקבל לפלמ"ח. מיד נענה לצו מצפונו והחליט להתמסר להגנת המולדת "יודעני כי לדרך הרת-סכנות הולך אני כעת, אבל שש אנוכי לקראת סכנה, הולך אני לשרות המולדת, לממש תקות אלפיים שנות גלות ולהפוך את ארצנו סוף סוף לארץ חופשיה ולהגן על נקודות התישבות, אשר הסכנה אורבת לחייהם."
התאמן בבית-הערבה בהיותו במצור הלגיון, נשא את הקשיים באהבה, חזר אל השפלה והשתתף בקרבות. דחה את הצעת מפקדו להוציאו, בגלל גילו הרך, משירות קרבי ולשלחו לקורס ל"עזרה ראשונה". השתתף בקרבות ונשא בגבורה את מצוקות הרעב והצמא ואת נפילת טובי חבריו.
לנפש עדינה זו, שרק לפני זמן קצר הוציאוה מאווירת הבית והמשפחה, קשה היה להתרגל למראה הדם, הרוגים ופצועים, כפי שהוא כותב באחד ממכתביו, אבל הוא התגבר על חולשה זו והתפאר בזה שהתנהג למופת ובקור רוח כיאה לחייל.
בהפצצות על ראשון-לציון ועל חולדה הוציא מהמפולת פצועים והרוגים תוך כדי ההרעשות. בזמן ההפוגה הראשונה ביקר בבית פעמים אחדות. הוא בא להתחמם לשעות ספורות באווירת המשפחה ולעודד את הוריו שחרדו מאוד לשלומו.
ביום ו' בתמוז תש"ח (13.7.1948), על סף ההפוגה השניה, בעמדו על המשמר במשלט צרעה, באזור בית שמש, נפגע מכדור צלף מצרי ונפל. נקבר בחולדה. ב-31.10.1950 הועבר להר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

מתוך יומנו 19.10.1947

19.10.47

יום ראשון היום, אבל חושבני כי מחר בבוקר לא תהיה לי שהות לגשת אל יומני. חזרתי כעת מעורך-דין והוא יעץ לי להודות בכל; עלי לעזוב את העיר עתה ולחיות בשפיה, וזאת תהיה הוכחה כי שוב איני מתעסק בשום ארגון. אבי טילפן לשפיה, וביקש כי אחי יבוא משם כדי להוכיח, כי כבר נמצאתי בשפיה כשבועים ונתקבלתי לכפר. אני נמצא במבוכה, כי יש לי תכנית שלמה להכחיש את הדבר והנה בא זה והפך את הקערה על פיה. אינני מאמין כי ההוכחה שאני נמצא בשפיה תשפיע הרבה על אותו קצין-שופט ויוברר לו כי האשמה נגדי צודקת והוא את פסק-דינו יתן. אבי והעורך-דין רוצים כי אגיד כי אני בן שש-עשרה. אני מתנגד לזה בתוקף, ועל זה לא אוותר; אינני רוצה, כי ידינוני לבית-ספר לפושעים צעירים, כי חבל לי על שמי הטוב; מוטב שאסבול זמן-מה ואפילו זמן ארוך בבית-הסוהר, שבו, לפחות, אדע כי אני נמצא בין אנשים, אנשים ישרים אשר רק השלטון הבריטי בארצנו לקח את דרורם בכוח. ראשי ממש סחרחר עלי מהרעיון החדש כי אודה בכל, אבל גם לזה אני מוכן, כי ברור שבין כה וכה יאמין הקצין לשלושה שוטרים יותר מאשר ליהודי נבזה אחד! לפחות ייראה הדבר כי אינני מפחד מפסק-דינו ולועג לכל החסדים - אני תקוה כי ביציאתי מבית-הסוהר יצאו הבריטים מארצנו זו ויניחוה לשגשג ולהתפתח ויניחו לעמנו הדוה לעלות לארץ מכורתו ולחיות את חייו השלוים ככל אומה אחרת עלי אדמות. ואני, במצפון שקט, אוכל לחיות את חיי, כי סוף-סוף בגלל מולדתי אשב בבית-הכלא. אמנם מצער הוא המעשה אשר עשיתי, אבל הריהו חוליה אחת מכל המלחמה באנגליה האימפריאליסטית. אני מוכן עוד לכל קרבן אשר יידרש ממני למען הארץ, גם אם אדע שכל דרורי יכול להילקח ממני.
איפרד מעל יומני ומקווה אני כי בבית-הכלא תינתן לי האפשרות להמשיך את קורות חיי הקצרים, ואוכל לתאר כבעל-נסיון את חיי-הסוהר, ואת הרגשתו של מי שנלקח מעל משפחתו, מעל חברתו ודרורו בכוח הזרוע ויומני זה ילווני ליומני העתיד לכל ימי חיי כתעודה רבת-חשיבות וכזכרון לימי נעורי.
היו שלום!

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מתוך יומנו 21.11.1947

21.11.47

היום אני חוזר אל יומני בבשורת-מוות. כן, מוות, פשוטו כמשמעו; אחד מחברי הטובים נקטל בדמי ימיו, נקטף באכזריות שלא נשמעה כמותה. הוא בין חמשת ההרוגים ליד רעננה. בן שש-עשרה וחצי היה ונלקח מהחיים. הוא וחבריו הרימו את ידיהם כאשר ראו שצבא רב מקיפם ואין תקוה להימלט, ואז פתח הצבא באש מרוכזת כלפי נערים ונערות צעירים חסרי-מגן! - איך נקטלת, ידידי! עזבת את ארץ-החיים כה מהר. הרי כה עליז היית תמיד, כה פיקח, וכמה אהבת להתווכח ולהוכיח את צדקת תנועתך לכל חבר. הכל אהבוך. החיוך מעולם לא סר מעל פניך, ידעת עת לצחוק ועת לרצינות. אמנם רבנו פעם על יציאתי מהתנועה, אבל גם אני במקומך הייתי כועס על הדבר. אך לבסוף השלמנו ואני, ביום הששי האחרון, כשראיתי אותך, הודעתי לך את בשורת שחרורי, ואתה כה שמחת על הדבר, ואתה לא ידעת כי גורלך מר ונמהר מאד. לבי שואף לנקמה, אמנם נרצחו ארבעה-עשר אנשים אשר היו אשמים במותך ובמות חבריך, אבל כל בחור מישראל שקול כנגד אלפי "גויים". לתנועה אינני יכול לחזור מסיבות שונות, אך אולי גורלי הוא לנקום את נקמתך. סיפרת לחברתך כי אתה יוצא ל"קורס" וכאשר אמרה לך חברתך: "ואם יראוך האנגלים מה תעשה?" ענית: "הרי נשיב להם אש". אבל אתה לא השיבות אש, כי לא היה סיפק בידך להשיב אש לאלפי חיילים חמושים מכף רגלם עד קדקדם, והרימות את ידיך לאות כי נכנעת, אבל גם האות הזה לא הועיל. הגסטפו הבריטי ירה בך ללא רחמים וקיפחו חייהם של חמישה לבבות טהורים. כך נגזר עלי כי איפרד מעל חבר יקר בצורה טרגית כזו, אך אני מקווה כי עוד יוסיפו לנקום את נקמתך ודמך לא יוסיף לצעוק מן האדמה, ותדע כי דמך לא לשוא נשפך, וחבריך ימשיכו ללכת בדרכיך עד אם תשתחרר מולדתנו מעול זרים. תנוח בשלום ושלום לנפשך!

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מתוך יומנו 23.12.1947

23.12.47

התגייסתי לפלמ"ח. קיבלתי כבר פקודת התיצבות, וביום א' לכל המאוחר אצא, עד כמה שידוע לי, לנגב. שמח אני כי יציאתי ממשמשת ובאה. בכליון-עינים חיכיתי לבשורת היציאה, כי עזה תאותי להיות ובאה. בכליון-עינים חיכיתי לבשורת היציאה, כי עזה תאותי להיות בין שורות הלוחמים והמגינים. יודע אני כי לדרך רבת-סכנות הולך אני כעת, אבל שש אנוכי לקראת סכנה; כי לא לחינם הולך אני לקראת הסכנה. אלא לשירות המולדת, לממש תקות אלפיים שנות גלות ולהפוך את ארצנו לארץ חפשיה; להגן על נקודות-התישבות, שהסכנה אורבת להן, הדורשות כוחות-תגבורת כדי להתגונן מפני השכנים הערבים המתנכלים להן. יודע אני כי לפני עומדים חיים אחרים מאלה שלהם התרגלתי, חיים קשים, אימונים מתמידים ומיגעים, אבל אני יודע, כי כל זה יחסן את רוחי וגופי לעמוד בכל סכנה, תהיה אשר תהיה.
אפסיק יומני ואחזור אליו בקבוצה.

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתבו האחרון 11.7.1948

11.7.1948 (יומיים לפני מותו)
שלום רב לכם הורים יקרים.
נמצא אני אי שם בארץ, ושלומי מצוין, הננו אוכלים כאן מכל טוב ולא חסר לנו מאומה, מצב רוחנו מרומם ביותר; אחרי ששמענו את נצחונותינו הרבים בחזית הארץ, ונקוה כי לא נפסיק מדרכינו זו, והפוגה לא תשרר על הארץ, ותדחה את נצחונינו הסופי.
אין לנו לע'ע סיכויים לעלות לירושלים, ואינני יודע מה לעשות עם החבילה אשר אמא נתנה בשביל רוזנבאום? אם לא נעלה בעןד שבועיים או שבוע כנראה אצטרך לאכלה.
אין לי עוד מה להוסיף, ואבקשכם לכתוב לאריה ולהדסה ד"ש ממני, כי פה קשה לי מאוד לכתוב מכתבים, ובהזמנות הראשונה אכתוב להם וגם לכם. אכתוב שוב כשאעבור מכאן. אל תדאגו לי הנני במקום בטוח וכתבו לי גם כן.
שלום לכם ולהתראות
מיכאל
(המכתב הגיע חודש אחר נפילתו)

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח