דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סגן פינסקר (דונסקי) מישאל ז"ל

בן שושנה ויהודה-אריה
נולד בתל אביב
בכ"א אייר תרפ"ג, 8/5/1923
יחידות: הגדוד הרביעי, פלי"ם
נפל בקרב במיבצע יבוסי
בכ"ב ניסן תש"ח, 1/5/1948
מקום נפילה: ירושלים - קטמון
נקבר בקיבוץ קרית ענבים
בן 25 בנפלו

קורות חיים

פינסקר (דונסקי) מישאל, בן יהודה-אריה ושושנה, נולד ב-8.5.1923 בתל-אביב. שנות ילדותו עברו עליו במשק החקלאי של הוריו בעתלית. שם למד בבית-הספר העממי והצטיין מאד בלימודיו. באותה תקופה הצטרף לסניף "הצופים" המקומי והדריך בו. בעל אופי נוח, עדין ושקט. חבר טוב ודואג. מסור ורצוי לחברה. כתום תקופת לימודיו בעתלית נשאר כשנה בבית. עבד במשק הוריו ואחרי-כן עבר ללמוד בבית-הספר החקלאי במקוה-ישראל. שם הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". התמסר ביחוד ללימודי המטעים. בסיימו את בית-הספר החקלאי עבר למשך שלוש שנים ל"קומונה" של תנועת "השומר הצעיר" ובכל נימי נפשו התמסר להדרכת הנוער. אחר 3 השנים האלו עבר להכשרה מגויסת כחבר בבית-אלפא. הצטרף לפלמ"ח ושירת בפל"ים. בשעות הפנאי עסק בקריאה לשם השתלמותו והתעניין בעיקר בשאלות הכלכלה. החל גם לכתוב מחקרים על נושא זה. שקט, צנוע, נחבא אל הכלים.
לרוב נמצא בקרבת חופי הארץ ובדק אפשרויות של העלאת מעפילים במחתרת ואף השתתף בהבאתם ובהורדתם לחופי הארץ. פלוגתו היתה פעילה מאוד והשתתפה במספר רב של פעולות חשובות: ב"ליל הגשרים", בניסיונות לפוצץ את המטרות הבריטיות בסידנא עלי, בכפר ויתקין ובגבעת אולגה. ובין הפעולות - התאמנו, והפכו ליחידה מאומנת ורבת ניסיון. עם פרוץ מלחמת העצמאות הפכו ימאי הפלמ"ח לכוח חי"ר במסגרת הגדוד הרביעי של הפלמ"ח והועברו לאיזור שער הגיא לסייע בקרבות על הדרך לירושלים. כמה פעמים השתתפו בקרבות על הקסטל - אותו מבצר שולט שחסם את המעבר אל העיר וממנה. בנסיעה במשורין לכיוון הקסטל, כשמישאל היה בפנים, רגוע ושלו, השרתה התנהגותו על הצעירים אווירה טובה ורגועה. מה שאפיין אותו היא הדביקות במטרה. ביצע היטב ללא היסוס וללא וויכוח כל מה שהוטל עליו.
כמ"כ יצא עם הכוח לתקוף את שכונת קטמון, שהיתה מוגנת ומבוצרת היטב, ושלטה על דרום העיר. פלוגתו שימשה ככוח הפריצה העיקרי, והיא שתקפה את מנזר סן סימון ששלט על השכונה ועל כל דרום העיר. ההתקדמות, הגם שהיתה בלילה, היתה קשה מאוד. גם לאחר שנכבש המנזר, לא פסקה האש מהחורשות שהקיפו אותו ומן הבתים שטרם טוהרו. היה ברור שיש לצאת ולחסל את הצלפים שגרמו לכוח אבידות רבות. הורכב כוח קטן, וכל כיתה התקדמה בסתר, המ"כ בראשה, בחסות גדרות האבנים. אחד ממיקלעי האויב היה מכוון אל סימטה צרה שדרכה ניסה מישאל לעבור ולהסתער. כאשר יצא מאחורי מחסה גדר אבנים - נפגע. חברו שניסה למושכו פנימה, נפצע גם הוא.
מישאל נהרג ב- 1.5.1948. נקבר בקרית-ענבים ב-4.5.1948. אחרי נופלו הועלה לדרגת סגן לפי פקודת המטכ"ל.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

קול הדממה

הוא היה בתוכנו קול הדממה הדקה. מקובל לחשוב כי במקהלת נעורים, האומרת דברה באקורדים רמים, מובלע צליל זה לחלוטין, ולא כן. אהבנו את הקול הדממה הדקה, אהבנו את מישאל. את צלילו שהיה ניגוד חיובי לפורטיסימו של החברה. את אישיותו שהיתה רוך ועדנה וצניעות ואהבה לפרחים, דברים שקיננו בלבו של כל אחד מאתנו ואנו נכלמים לתת להם ביטוי - סגרנו היטב במעטה של קשיחות ו"גבריות ילדותית".
גונים רבים שזורים בתוך מסכת חייה של החברה, ואם תמנם במבט עין ראשון, לפי סדר החשיבות, ודאי תועיד מקום ראשון לתבונה המדריכה, לאקטיביות המתסיסה, להזדהות עם הרעיון וקנאות לדרכיו. וכמעט תשכח את הדברים שאינם מצטעקים ואינם נדחקים אל ראש התור ואשר אי אפשר בלעדיהם: הרוך, היושר, המצפון והאהבה - האומרים את שירם בקול דממה דקה, ואשר גונם במסכת שקט מאוד, אולם אם תוציאו והרסת את ההארמוניה; כי אי אפשר בלי רוך ואי אפשר בלא קורטוב של ביישנות, צניעות, ואי אפשר בלי מצפון, יושר ואהבה.
דומני כי כזה היה משאל בתוכנו.

אריה א.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

מישאל

עיניים חודרות היו לו, למישאל, חודרות לתוכך עד שלעתים עמדת תמה והתחלת מפשפש במעשיך. אך פיו חייך תמיד. קימץ במלים, אך חייך אליך והיה קצת נבוך כאילו רצה לאמר לך משהו, אך משום מה ויתר וקיווה שתבין.
אהב פרחים כאהבת ילד רכה וחמה. זוכרת אני כיצד חזר אלינו פעם מעתלית ובידו זר ענק של חבצלות לבנות; כיצד ישב ערב תמים וסיפר על חולות הים הצהבהבים של עתלית עם ימה הכחול וחבצלותיה הלבנות.
עם כל אהבתו ומסירותו לתנועה הרגשתי תמיד שחלק חשוב ויקר השאיר שם, במושבתו הישנה והשקטה ובבית אבא אמא.
תמיד הירבה לספר על עתלית על אחיו ועל המשק.
המשק הזה - קשה היה על מישאל להחליט, כי הנה עליו להכריע באופן סופי על דרכו בעתיד. המשק והבית מצד אחד, התנועה וההגשמה מצד שני.
רבים היו היסוסיו. וכשרבו ההיסוסים העמיס על גבו את תרמיל הגב, לקח את המפה ויצא לנדוד. הירבה לשוטט, הירבה לחשוב ולהרהר. צעד ועוד צעד - וההחלטה קמה והיתה. וכשהחליט - ביצע מיד.
והנה לא סיים מישאל את דרכו הארוכה - ושביל חייו נפסק באמצע.

מאירה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

השרות בפלמ"ח

... במהלך 3 השנים הבאות שרת מישאל בפל"ים ובפלמ"ח. הקשר איתו התנתק עוד יותר. מיד פעם מכתב, פה ושם חופשה קצרה, אבל רוב הזמן בפעולות שאת טיבן לא גילה. לפתע, באמצע הלילה, הוא מופע בבית ההורים, רטוב ועייף.
- "מה נשמע? מה אתה עושה? היכן אתה נמצא?"
ומישאל: "אם מישהו ישאל - אתם אפילו לא יודעים שהייתי כאן!..." וכבר הוא בדרכו...
אליהו שחר - המכונה "כושי" - יודע גם יודע היכן היה ומה עשה מישאל כל אותן שנים, שכן שרת עימו ושימש כמפקדו. וכך הוא מספר:
עברנו את כל הקורסים שהיו נהוגים: משדות ים ועד ג'וערה. לקחנו חלק בהורדות המעפילים שהגיעו באניות הבלתי ליגאליות. סיירנו לאורך החוף כדי למצוא מקומות גישה מתאימים, ואיבטחנו את ההורדה עצמה מפני בריטים ובדואים.
הפלוגה שלנו היתה פעילה מאד והשתתפה במספר רב של פעולות חשובות: ב"ליל הגשרים", בנסיונות לפוצץ את המשטרות הבריטיות בסידנא-עלי, בכפר ויתקין ובגבעת אולגה. ובין הפעולות - סיורים ואימונים. הפכנו ליחידה מאומנת ורבת נסיון.
עם פרוץ מלחמת העצמאות הפכו ימאי הפלמ"ח לכוח חי"ר במסגרת הגדוד הרביעי, והועברו לאיזור שער הגיא לסייע בקרבות על הדרך לירושלים. כמה פעמים השתתפנו בקרבות על הקסטל - אותו מבצר שולט שחסם את המעבר אל העיר וממנה, ועבר מספר פעמים מיד אל יד. בפעם הראשונה - נכשלנו. בשניה - לא היינו רחוקים מכך: עייפים, מותשים, לאחר יממות של לחימה רצופה, התקשינו לבצע את המשימה. אספתי את המפקדים בלבד - שהיו לוחמים מנוסים ומאומנים ואפשר היה לסמוך עליהם באופן מוחלט - ואמרתי: החיילים מחפים - המפקדים מסתערים!
אני זוכר את הנסיעה במשוריין לכיוון הכסטל, מישאל היה בפנים, רגוע ושליו. לא ראית על פניו כל התרגשות או עצבנות. האם לא היה מתוח ומוטרד כמו כולנו? כלפי חוץ - נראה שותק ומוכן לכל. על הצעירים שבינינו הישרתה התנהגותו אווירה טובה ורגועה. כמ.כ. סמכתי עליו, כי מה שאיפיין אותו היא הדבקות במטרה. ידעתי שיבצע היטב, ללא היסוס וללא ויכוח, כל מה שיוטל עליו.
וכך, לאחר שאף נטלנו כדורי מרץ, בצענו את משימתנו. ובעודנו מתארגנים במקום הכבוש, ראינו את שיירת "נחשון" הראשונה עולה ועוברת בדרכה לעיר, וכעבור זמן החלה לרדת שיירה שהיתה "תקועה" בעיר.
זה היה רגע של אושר וההתרגשות היתה רבה: הצלחנו לפרוץ את הדרך לעיר! הגורל הועיד לנו את המשימה להלחם על ירושלים, ואנו היינו מודעים לחשיבות ההיסטורית של לחימתנו למען עצמאות המדינה. כאשר נכנסנו לעיר, בפסח תש"ח, עברה בעיר "רוח אחרת". בואנו העניק לתושבים בטחון רב יותר - הפלמ"ח איתם ולידם! ראינו, אמנם, את האבידות הרבות, וידענו כי ייתכן ומהפעולה הבאה - אנחנו לא נחזור, אך לא נרתענו. שנים חונכנו לעמוד ביום המבחן, והלכנו אליו בעינים פקוחות - בידיעה שאסור לנו להכזיב. אחר כך יצאנו לתקוף את שכונת קטמון, שהיתה מוגנת ומבוצרת היטב, ושלטה על דרום העיר. מפעולה זו - מישאל לא חזר.
אני זוכר אותו שקט, צנוע, נחבא אל הכלים - בקושי יכולת להבחין בו. זוכר אותו בסנדלים, בחולצה שומרית (היה גאה מאד בחברותו בתנועה!), שר ליד המדורה, חבר טוב וקרוב שנעים היה לפתח איתו שיחה על נושאים הקשורים בערכים. אולי לא היה בהופעתו הפלמחניק האופייני, אבל כל מה שדרשת מפלמחניק - היה בו!

חיים וינקלר היה ליד מישאל כאשר נפגע:
הפלוגה שלנו שימשה ככוח הפריצה העיקרי, והיא שתקפה את מנזר סן סימון ששלט על השכונה ועל כל דרום העיר. ההתקדמות, הגם שהיתה בלילה, היתה קשה מאד. גם לאחר שנכבש המנזר, לא פסקה האש מהחורשות שהקיפו אותו ומן הבתים שטרם טוהרו. היה ברור שיש לצאת ולחסל את הצלפים שגרמו לכוח אבידות רבות. הורכב כוח קטן וכל אחד מאיתנו התייצב בראש כיתתו והוביל אותה בהסתר, בחסות גדרות האבנים. אחד ממיקלעי האויב היה מכוון אל סימטה צרה שדרכה ניסה מישאל לעבור ולהסתער. כאשר יצא מאחורי מחסה גדר האבנים - נפגע. ניסיתי למשוך אותו פנימה, אך ברגע שהתגליתי לאותו מקלען - נפגעתי גם אני. אני חושב שנהרג כבר בזמן הפגיעה.

כל אותו זמן ידעה המשפחה משברי שמועות, כי מישאל נמצא בירושלים. אבל היכן? מה שלומו? לא ידעו. אך התחושה היתה מדאיגה.
באותם ימים ילדה האחות חסיה את ביתה הבכירה. המשפחה דאגה לפרסם זאת בעיתונים וברדיו - בתקוה שהידיעה תגיע אל מישאל, ואז - אולי - ישלח אות חיים. האם זכה לראות את הידיעה - אינם יודעים, אבל באחד הימים, כאשר פתחו הם את העיתון - מצאו את שמו ברשימת החללים...



מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח