דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי פרלשטיין משה-אביגדור ז"ל

בן אלה ושמואל-יוסף
נולד בארה"ב - ניו יורק
בז' כסלו תרפ"ו, 24/11/1925
יחידות: גדוד מוריה
נפל בקרב במחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון
בה' שבט תש"ח, 16/1/1948
מקום נפילה: סמוך לכפר צוריף
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 23 בנפלו

קורות חיים

פרלשטיין משה-אביגדור בן שמואל-יוסף ואלה, ציונים וותיקים ופעילים. נולד ביום ז' בכסליו תרפ"ו (24.11.1925) בניו יורק, (ברוקלין) בארצות-הברית. למד בישיבת ר' יצחק אלחנן בניו-יורק והיה שם חבר ומדריך בתנועת "תורה ועבודה". לאחר שסיים בשנת 1946 את לימודיו בישיבה-האוניברסיטאית, יצא לחוות-הכשרה של "השומר הדתי" בקראנבורי שבניו-ג'רסי. לחבריו אמר שרק ברצון עז ואומץ רב יעלה בידיהם להיפרד מהוריהם ואהוביהם, כפי שהלך הוא לעשות, ולהגשים את חלום החלוציות בארץ הקודש. ראה והדגיש תמיד את תכלית שיבת ישראל לארצו, על מנת לכונן בה חיי צדק ומוסר נעלים ברוח התורה.
בשנה שלאחריה עלה ארצה, עשה זמן-מה בקבוצת עין-הנצי"ב ואחרי-כן עלה ירושלימה להשתלם באוניברסיטה בלימודי היהדות והחקלאות, כדי לחזור בתום לימודיו לחיי עבודה. בפרוץ מלחמת-השחרור ראה זכות לעצמו להשתתף בהגנת היישוב, בקרבות רבים להגנת ירושלים. במסגרת החי"ש צורף למחלקת הל"ה, שחשה לעזרת גוש עציון הנצור. עמהם נפל בקרב ליד צוריף, ביום ה' בשבט תש"ח (16.1.1948) בהרי חברון והובא לקבורה בכפר-עציון. משם הועבר ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1948) עם שאר חללי הגוש למנוחת עולמים להר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכרו - נחום ס.

חברנו משה איננו עוד.
בן עשרים ושתים, הגיע ארצה לפני זמן קצר, למד חקלאות באוניברסיטה.
שלושים וחמישה בחורים נהרגו בבת-אחת. הקבוצה יצאה מירושלים ועל גבם תחמושת וצרכי-רפואה עבור גוש-עציון.
אנחנו יושבים בחדר-האוכל לארוחת ארבע של תה וריבה. כמה מחברי הגרעין יושבים ליד שולחני. גם הם קראו את הידיעה הקצרה. איש אינו מביט בפני אחיו. משה איננו עוד.
אני יושב בחדרי לפני השלהבת המהבהבת של המנורה. מן החדר הסמוך נשמעים קולות החברים המדברים כרגיל על עניני יום-יום. אך - משה איננו עוד.
הכרתיו בעודו נער, כשלמד במכון העברי של בורו-פארק, אולם רק לאחר שהצטרף לתנועה הכרתיו באמת. זכורה לי אותה שבת, כשבא בפעם הראשונה - ילד כבן ארבע-עשרה, מרכיב משקפיים עבות-מסגרת - אל מקום הפגישה של סניף 'השומר הדתי' וביקש להצטרף לקבוצת עליה. היה הדבר בערך בחודש מרחשון 1939, ואני הייתי מדריכו הראשון. מני אז היו חייו וחיי הסניף שלובים אלה באלה.
לא דבר קל הוא לתאר את בעיות הנוער העברי בגולה. אף כי הסביבה הציעה תענוגות רבים, היתה השפעת התנועה חזקה מזו של הסביבה: בית-הספר, הרחוב ואפילו הבית. משה חי בתנועה, הוא היה פעיל בקבוצה, בשיכבה, ולבסוף מדריך וראש קן. אביו היה בא אלי בטענות, שאינו לומד כל הצורך, כלומר, שבמקום לחזור על תלמודו בשבתות, הוא רץ אל הסניף, בו היו החברים יושבים ומתווכחים על השאלות הבוערות שלפניהם: ארץ-ישראל והגשמה.
אכן הכרתיו גם במסגרת בית-הספר. חמש שנים למד בבית-המדרש למורים שליד ישיבת ר' יצחק-אלחנן ואחרי-כן בישיבה גופא. דעתו לא היתה נוחה מכך שלמדו שם גמרא באידיש, ופעם גם שמעתיו מתווכח בעניין זה עם ראש הישיבה.
כתום לימודיו עבר להכשרה. אחר-כך חזר העירה והתכונן לעליה. לפני נסיעתו התקיימה שיחת-פרידה בסניף, ולאחריה הלכנו לביתו, ועל המרפסת ישבנו ודיברנו שעות רבות. זכורה לי הערתו, שעתה יכול הוא להבין את בעית המצוה 'כבד את אביך ואמך', בעיקר לאותם החברים הצריכים לפרנס את הוריהם. נפרדנו בתקוה להפגש כעבור כמה חודשים בארץ.
הגעתי ארצה והבאתי לו זוג סנדלים מאמו וגמרא בבא-בתרא מאביו. חודשים מספר היה אתנו בגרעין האמריקאי שבעין-הנציב, ואחר-כך עבר לאוניברסיטה להמשיך את לימודיו בחקלאות. זכור לי, כשהחברים בעין-הנציב הבריחו כמה ערבים מן הנחל השכן, התרעם מאוד וטען שיש להשתדל לקרבם. אכן, בירושלים, עם פרוץ המאורעות, החל מיד באימונים, וכל הזמן - מספרים חברינו - נשא את נפשו לעשות דבר של ממש.
מצוה לספר בשבחו של המת, אך משה לא רצה שימנו את מעלותיו, כל מבוקשו היה להיות חבר ממוצע.
"בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל-פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל-הארץ כי ה' דיבר."
נחום ס.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

"הצופה" - ט"ו בשבט תש"ח

היה שומר תורה ומדקדק במצוות. לא פעם הביע צערו והשתוממותו על כך, שהמתגייסים הדתיים ירוכזו בפלוגות דתיות וממילא לא יהיה מי שיפקח על המצב הכללי ב'שורה'.
פרק מיוחד הם טוהר נפשו ורמתו המוסרית האידיאלית. הצטער על כך, שהגענו לידי ההכרח הבלתי-נמנע לשפוך דמי אדם. ובה במידה היה נלהב לקיים בכל נפשו את חובת הדיפת ההתקפות על ישובים עבריים, שחיי ישראל נתונים בהם בסכנה. נתמזגו בו אידיאליזם טהור ותמים לכל הקדוש והיקר לעמנו, מוסריות נעלה ופאטריוטיזם עמוק. מחונן היה בכושר-ניתוח הגיוני ובשיפוט כן, היה רציני ומעמיק לחשוב, אדיב ומדבר בנחת עם הבריות, ובת-צחוק לא סרה מפניו.
ראה והדגיש תמיד את תכלית שיבת ישראל לארצו: לכונן בה חיי צדק ומוסר נעלים ברוח התורה. מדבר היה על כך בהתלהבות. מסתכל תמיד בתופעות חיינו מנקודת-מבט ראשונית, לפי מה שהם צריכים להיות.
בעל כשרונות מעולים, בכל עת-פנאי מלימודיו המקצועיים מצאוהו יושב בספריה ולומד גמרא.
ימים ספורים לפני צאתו להרי חברון אמר שהוא מודה לה' שהוא עתה בארץ הקודש ויכול לקחת חלק בהגנת הישוב.
אריה פיק

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לדמותו

פגישתי הראשונה עם משה פרלשטיין בארץ היתה בקיבוץ הנציב אשר בעמק בית שאן. זהו קיבוץ של הפועל המזרחי אשר בו נמצא הגרעין האמריקאי-דרום אפריקאי. משה נמצא בגרעין הזה במשך ימות הקיץ. בחורף היה סטודנט באוניברסיטה העברית במחלקה לחקלאות - אין ספק שהוא רצה להכנס לקיבוץ בגמרו את האוניברסיטה.
בבואו לעין הנציב לפנות ערב כל החברים התכוננו לארוחת ערב - אלו מהם היו במקלחת - אחרים נמצאו בחדר האוכל ושוחחו עם חברים - אחרים קראו את העיתון שהאוטו הביאו - זוגות זוגות טיילו במשק... אחרי זמן מה הביאו אותו לאוהלו של משה. הוא ישב לבדו באוהלו - בכסא נוח - על ידו מנורת נפט - וקרא ספר, וזאת היא תמונה רגילה למדי - כך אפשר היה למצאו מדי יום ביומו - כלל החברים נמצאים בחדר האוכל ושרים או רוקדים או מתאספים - משה - לבד באוהלו יושב על יד שולחנו - מנורת נפט מאירה - והוא קורא ספר; או - חברי הגרעין מתאספים באוהל אחד כדי להאזין למוסיקה - איפה משה? כרגיל - משה לבד - וקורא.
למרות התמונות הנ"ל כנראה שהוא אהב גם חברה - ביחוד אהב להתווכח ומה פירוש להתווכח? - לשעות רצופות. וכדאי לציין שהיו כאלה שהאמינו שהוא מתווכח ומתנצח סתם לשם וויכוח לשמה - כי לעתים היה חוזר על דבריו - לא היה מרגיש בזה וממשיך בוויכוח.
וגם טוב לב היה - בפעם האחרונה בעזבנו את עין הנציב הוא הצליח להשיג כרטיס ישיבה באוטו לירושלים, אך כנראה שהיה איזה בלבול והכרטיס בשבילי לא היה מוכן - כשזה נודע לו - סחב אותי למשרד - באמרו - "מה פירוש שלי סדרו כרטיס ולך לא! אני כבר אסדר אותם - בואי - תראי תקבלי כרטיס", ובאמת - הוא סידר אותם ויצאנו מן המשרד עם כרטיס נסיעה בידי.
משה היה בעל תפיסה דתית - לא משום שלמד בישיבה באמריקה - או משום שהושפע מהוריו האדוקים - אלא שהאמין בזה בלב שלם. הוא הבין את החיים הדתיים - ובחר בדרך זו ללכת בה - הוא לא חיפש וותורים ולא סבל פשרות - שמעתי מפי חברה שנמצאה בכיתה שלו שממנה יצא לפעולה האחרונה - שהוא תמיד חבש כיפה על ראשו - ושבבסיס היו לו כלים מיוחדים שמהם היה אוכל.
מפי חבר אחר שמעתי - שאלו את משה שבועות אחדים לפני שיצא לפעולה - איך זה שהוא נמצא בין כאלה שכבר מכירים "כלים" ובכלל כבר מבינים את "הענינים" - ענה - "זה לא חשוב - אני אספיק ללמד - הרי אני מוכרח להצטיין אני מוכרח לעשות משהו בשביל ארצנו. השואלים נשתתקו, והוא המשיך להתכונן ובאמת עשה משהו.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.