דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט מדוצקי יעקב (יענקל'ה) ז"ל

בן דבורה וישראל
נולד בתל אביב
בי"ג שבט תר"צ, 13/1/1930
יחידות: הגדוד הרביעי, פלי"ם
תפקיד: מפקד כיתה - מ"כ
נפל בקרב
בכ"ג אייר תש"ח, 1/6/1948
מקום נפילה: גבעת הרדאר
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 18 בנפלו

קורות חיים

מדוצקי יעקב (יענקל'ה) בן דבורה וישראל. נולד בתל-אביב בי"ג בשבט תר"ץ 13.1.1930. ב-1940 עבר עם המשפחה למגד, ליד פרדס-חנה. בוגר מחזור ט' בי"ס עממי. למד בתיכון חקלאי פרדס-חנה. הצטיין בספורט והיה מטובי הספורטאים בשחייה, מדריך ומציל. הוסמך למציל ולמלמד שחייה, אך מפאת גילו הצעיר עוכב מתן התעודה עד להגיעו לגיל 18. התעודה הגיעה למשפחה לאחר נפילתו. בכדורגל היה שוער קבוצת "הפועל" פרדס-חנה ובקפיצה לגובה קיבל תעודות ופרסים.
כבן 14 נשלח לקורס מכי"ם של החג"ם (חינוך גופני מורחב) ב"ביתן" ולאחר מכן הדריך נוער עולה בעין-שמר. ב-1947 התגייס לנוטרים כשוטר מיוחד - s.p.
יעקב היה נער גבוה, שערו בהיר, יפה, עם שפה שסועה שירש מדורי דורות והיה הסמל שלו. היה דמות של עלם עברי, חביב, רעשני ושמח - תפארת אדם, שהלך לפלמ"ח בהכרה מלאה ובאמונה שבקרוב יבוא תגמול גדול על כל ההריגות של יהודים חפים מכל אשם - והוא הקמת מדינת ישראל.
ב-11.1947 התגייס לפלמ"ח. היה בפלוגה ח' בבית-הערבה ונשלח לקורס מכי"ם בדליה (14.2-1.4.1948). סופח במבצע "נחשון" לחט' "הראל" לגדוד הרביעי "הפורצים".
כל החברים, שסיפרו עליו ועל הקרבות, שבהם השתתף, זוכרים אותו רק לטובה; יעקב היה כולו מסירות והבנה, חלוץ וחיל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. היה לוחם ממדרגה ראשונה. היה מסתכל, שוקל ונותן הוראות - מנהיג. היה שקט, רגוע ושקול. הוא היה בן-אדם ויותר מזה - "מנטש". אף פעם לא היה כועס או צועק, תמיד היה נינוח, אך לא אדיש. יענקל'ה היה מאוד אהוד על מפקדיו ופקודיו שהעריכוהו והעריצוהו, והצטיין כחייל. הוא היה משהו. מצד אחד היה סמכותי, ומצד שני, אך דואג לאנשים, מעודד ומסביר ללוחמים את המצב בשטח - משרה בהם בטחון. היו לו התלהבות, אידיאלים ודבקות חסרת היסוס במטרה: מדינה יהודית לאחר אלפיים שנה.
כלוחם, השתתף יענקל'ה בקרבות על הדרך לירושלים, בקטמון, בהר-ציון ובעיר העתיקה בה נפצע. יעקב תמיד התנדב, והיה הראשון בחולית המסתערים: בכיבוש הקסטל, בראדאר, בקטמון, בשער-ציון, בעיר-העתיקה, וכשנפל, בנסיון לכיבוש חוזר של מוצב הראדאר לאחר שהלגיון כבשו מגדוד בית-חורון, מפיו נשמעה הקריאה - "חבר'ה, אחרי!!".
במכתבו האחרון מ-16.5.48 כתב:"עברנו כולנו דרך קשה בהקמת המדינה העברית וזכות גדולה יש לנו בזאת. מיום ליום תוקפים את כולנו געגועים הביתה, אולם אנו יודעים שבאם לא נלחם וננצח, לא נוכל להגיע הביתה".
יעקב נפל בנסיון לכיבוש חוזר של מוצב הראדאר ב-כ"ג אייר תש"ח 1.6.1948. גופתו נשארה בשטח. הובא למנוחת עולמים לקבר-אחים בהר-הרצל בירושלים (ב-17.11.1949, או ב-28.3.1968).
יעקב מונצח בספרים: אחי-"יענקל'ה" - דמותו של מ"כ לוחם בגדוד "הפורצים" בחט' "הראל" שהוציא אחיו לזכרו. וכן בספר- "גבורי פרדס חנה"

אלבום תמונות

תמונות מהשירות בפלמ"ח

תמונות משפחתיות

תעודות וחפצים

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

חברים מספרים

"היה לו ליענקל'ה אופי מיוחד; נעים, מדבר אל הלוחמים. אנחנו ממש הערכנו אותו ואהבנו אותו. אני ממש זוכר כמו היום - הוא ידע איך לקשר, ואיך לדבר איתנו. היה מעודד אותנו, מסביר ואומר שיהיה בסדר".
(ראובן רוזנברג)

"יענקל'ה שהיה בחור חזק, קירב את הדרגל אליו והרביץ סרטים. התחילו שאגות, אתה גומר את התחמושת. נכון, הוא היה הראשון וזה היה אחד הקרבות הראשונים. הרבה אנשים היו בהלם קרב ובדמות שלו ובמעשיו הוא משך אותנו".
(שמואל חנין)

יענקל'ה היה דמות שאפשר להתחבר אליה. לא דברן יותר מדי גדול, אבל מין הופעה כזו שמבקשת כאילו להעריץ אותו. מבין שלל הדמויות שאני זוכר, היו אנשים שהיה לי סימפטיה אליהם והיו אנשים שלא. יענקל'ה היה אחד האנשים שאני רואה אותו בצורה כזאת. נראה לי שהיה גם גדול מימדים".
(עמוס ספן)

יענקל'ה היה בחור בריא, נמרץ מאוד ומלא חיים. הוא היה דמות. היה לו קול טוב. שם דמעתי את יענקל'ה מנהל את הקרב ושולט בכיתה שלו. הוא היה בסדר, שלט בבקרת האש, מפקד מעולה".
(נעם ריינין)

אני זוכר את מפקד הכיתה יענקל'ה מדוצקי שהיה עמנו בכל הקרבות. מכל המפקדים שהובילו אותנו בקב, את יענקל'ה אני זוכר יותר מכולם. אולי היה זה בגלל ההתלהבות שלו, האידאלים שלו והדבקות חסרת ההיסוס באמונה במטרה: מדינה יהודית לאחר אלפיים שנות תפילה ללא הפסקה הגיעה להתגשמות, "בשנה הבאה בירושלים". זה, ויותר מכך, הפכו אותו למנהיג שהיה. אילו היה נשאר בחיים היה הופך לאישיות".

מתוך "אחי- יענקל'ה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

מכתב תנחומים

להוריו של ינקל'ה

(1948)

רוצה אני במילים מועטות להשתתף בכאבכם על אבדן בן כה יקר לכם ולעם.
אני נפגשתי עם ינקל'ה כמה ימים לפני שנפל. הכרתיו במסיבות שבהן מתגלה האדם. הוא עדיין לא נרפא מפצעיו שנפצע בכבוש הר-ציון, ראשו חבוש, והוא אחראי על קבוצת פצועים ששוכנה במקום מנוחה.
אך בהגיע שעתו של מקום מנוחה זה, והוא הופגז במאות פגזים שנורו אליו בלא הפסק, מצאתי לפני בחור רחב פנים עם עיניים טובות ונאמנות, חבוש ראש, עומד לפני ומציע את עזרתו ועזרת שאר הפצועים.
התכוננו להתקפת טנקים וחיל רגלים שכבר לחצו בגזרה אחרת. ומבעד לאש הצפופה של הפגזים עבר ינקל'ה ממקום למקום סדר את הפצועים בעמדות, עודד עייפים ובמלה טובה היה מסביר לכל אחד, שבהם תלוי גורל ירושלים. דואג לאוכל ומים, מבקר את אנשיו בכל שעה קשה, ולא מעט עצות טובות נתן לגבוהים ממנו בדרגה.
כולו מסירות והבנה, חלוץ וחיל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.
טוב היה לראות ברגעים קשים אלו, נפש יהודית כה פועמת, כה פשוטה בהופעתה, כה חברית ונאמנה! כזה נתגלה אלי ינקל'ה באותו יום.
אמש פגשתיו בבסיס היציאה לפעולה. תחבושתו הוסרה ממנו, הוא חייך אלי ואמר: "הלילה אני כבר יוצא". ובלילה הזה הוא לא חזר.
הוא היה הראשון שפרץ לבסיס שנכבש מקודם ע"י האויב ועתה היה עלינו לכבשו מחדש.
בסמוך לו נפלו חברים, שהוא הובילם לקרב. נפל חברו ירח - בן שלישי שנפל למשפחתו, לוחם אמיץ נגד טנקים, גבוה, משגשג וכולו רנן חיים.
הם נפלו אחד ליד השני. כך ראיתים בחיים, בפעולה, ובמוות.
אנחנו גאים כולנו על בנים כאלו שגדלתם ונתתם לעם.
לעולם לא היינו מגיעים למה שהגענו לולא הנאמנות הלוהטת של בנכם ודומהו. לעולם לא ישכח!

מאיר ח.

מתוך "אחי- יענקל'ה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

זכרונות יאיר / מתוך הספר שהוציא אחיו לזכרו

12.1998
אמא ואבא נישאו בשנת 1927 בחיפה. אמא הגיעה לארץ ישראל בשנת 1926 כ"חלוצה" בעליה השלישית, עם סרטיפיקט (רשיון מהבריטים לעליה חוקית לארץ ישראל), בכדי להצטרף לאחיה הבכור זלמן כהן שגר עם אשתו צפורה ובנם יוסף בקיבוץ שריד.
אבא היה באותה תקופה ראש צוות של קבוצת קודחים בחברת פיק"א. בשנת 1927 הם קדחו בעמק יזרעאל, בסביבת גניגר. אבא התגורר בשריד וכך נפגשו. היתה זו אהבה ממבט ראשון, שנמשכה לכל אורך חייהם.
מספרים שיוסיק, בן האח של אמא, שהיה מקבל סוכריות מאבא, קרא לו "דוד" עוד לפני נשואיהם.
לאחר הנשואים, נדדה המשפחה לסביבה הקרוב לאזור הקדוח: עפולה, כפר סבא, פתח תקוה ולבסוף התיישבו בתל אביב.

זכרונותי מתחילים בתל אביב. היינו משפחה מהמעמד הבינוני, שגרבה בסביבה טובה – מרכז בעלי מלאכה 21, בקומה שניה עם מרפסת הפונה לרחוב. אבא עבד כמנהל קבוצה בקדוח בארות מים והיה לו טנדר ירוק שמספרו M5E, דבר נדיר באותה תקופה. במשך השבוע עבד אבא מחוץ לבית ואמא גידלה אותנו הילדים.
לקראת שבת, אמא היתה אופה במאפיה שברחוב "עבודה", שתי תבניות גדולות של עוגות שמרים ועוד דברי מאפה מעולים. יעקב ואני לווינו אותה למאפיה, עזרנו בהכנה ולקחנו בשמחה את העוגות הביתה. בשבתות ובחגים המה ביתנו מאורחים, כולל לארוחות צהריים. אנחנו הילדים נהנינו מכך, שקיבלנו הרבה מתנות לאוספים שלנו, כמו קלפים ועליהם תמונות של שחקני תאטרון, או בולים.
בראיה לאחור, הדמות שהשאירה עלינו רושם חזק והשפיעה עלינו, היתה דמותו של אבא.
יעקב היה האח הגדול ואני, הקטן ממנו בשנתיים, נגררתי אחריו, אהבתי והערצתי ואתו. בחג פורים, בהיותו כבן שבע, אמא חיפשה אותנו לקאובויים וקנו לנו אקדח צעצוע. יעקב החליט להראות לכולם את האקדחים ולקח אותי ועוד ילדים לכיוון קולנוע מוגרבי, בדרך לים, מקום רחוק מהבית. ליד הקולנוע התחילו להתעסק איתי ילדים גדולים ממני ולקחו לי את האקדחים. לא יכולתי לעשות דבר ובכיתי. אני זוכר שיעקב התערב, רץ אחריהם, ולמרות שהילדים היו גדולים גם ממנו, הוא לקח מהם את האקדחים והחזירם אלי. תמיד דאג לי בכל.
אחת המתנות שקיבלנו, וקיבלנו הרבה מתנות, היו הסקטים. יעקב למד לגלוש מהר ואני מאוחר יותר. אני זוכר את האוטובוסים שהיו פונים מרחוב יוחנן הסנדלר לרחוב מרכז בעלי מלאכה (מול הבית הפינתי שבו גרנו), הם היו מאיטים בסיבוב וממשיכים בנסיעה. הילדים עם הסקטים, היו מנסים לגלוש במהירות ולגעת בטמבון "מה שיותר זמן". יעקב הצטיין בדבר וכבר בגיל עשר היה ספורטאי.
מפעם לפעם היה אבא לוקח אותנו לטיולים בשבת, או למספר ימים, למקום עבודתו. אני זוכר נסיעות לכפר יחזקאל, לאפרים אפשטיין בן דודו, הליכה לרפת ולחליבה. בפעם אחרת נסענו לירושלים בדרך הסרפנטינות (פיתולים, שנודעו בשם "שבע האחיות") של הקסטל ומוצא, לעיר העתיקה ולכותל המערבי, טיול שהשאיר עלינו הילדים רושם אדיר. כמו כן, זכורה לי נסיעה לכמה ימים להר טוב בזמן שאבא קדח בסביבה. מקום הקדוח היה מבודד ואבא תמיד נשא אקדח, מאוזר אוטומטי, ברשיון. בבית, החביא אבא את הקדח בארון הבגדים למעלה, כדי שאנחנו הילדים לא נגע בו.
הקדוחים של שנות השלושים היו קדוחים בשיטת הדפיקה. אבא, שהיה איש ספר, היה יושב על ארגז, מחזיק בידו האחת את הכבל, שאליו מחובר איזמל הקדיחה, כדי לוודא שהקדיחה תקינה, ובידו השניה מחזיק ספר וקורא.
אני הקטן, ספגתי מאבא כבר מילדות, את אהבת הארץ, דרכיה, נופיה ואת בעיית המחסור במים. כמו כן את ההתיחסות לבטחון ולבעיית הערבים בארץ. על אחת כמה וכמה – יעקב, שהיה בוגר ממני.

רשימות לזכרו

סיכום / מתוך הספר שהוציא אחיו לזכרו

לאחר תקופה ארוכה בה אני חוקר את קורות אחי יעקב (יענקל'ה) ז"ל, הגעתי למסקנה, שהגיעה השעה להוציא לאור את הספר לזכרו. זאת, לאחר שאיתרתי וראיינתי רבים מחבריו הלוחמים בקרבות ירושלים, לרבות כל אנשי הכיתה המקורית של יענקל'ה מ-5.5.1948 ושיענקל'ה היה מפקדה.
איתור הלוחמים היה מסובך ו"בעבודת נמלים". בהתעקשות, בחיפוש בספרי טלפונים, במשרד הפנים ובארכיוני צה"ל, יד טבנקין, ההגנה ובית אלון. כמו כן בעזרת תכניתה של נתיבה בן יהודה ברדיו, ועוד. חיפוש ומפגשים מרתקים ומרגשים, שניתן עליהם בלבד, לכתוב חוברת.
אני אמשיך לחקור בנושא קרבות ירושלים וקורות אחי יענקל'ה, שלמדתי מהם רבות. ברור לי, שאמצא עוד חברים לקרבות ועוד פרטים, אך התמונה בכללותה, על ילדותו, מניעיו ודמותו כלוחם, מופיעה בספר.
יעקב היה נער גבוה, שטני, יפה – שהיה על מה להסתכל, עם שפה עליונה שסועה שירש מדורי דורות והיה הסמל שלו. הוא היה ספורטאי מצטיין בקפיצה לגובה ובשחיה. דמות של עלם עברי, חביב, רעשני ושמח – תפארת אדם, שהלך לפלמ"ח בהכרה מלאה ובאמונה שבקרוב יבוא תגמול גדול על כל ההריגות של יהודים חפים מכל אשם – מדינת ישראל. הוא ידע שאם לא נלחם וננצח, לא יוכל להגיע הביתה. הוא הרגיש וידע, שעבר דרך קשה בהקמת המדינה העברית, וזכות גדולה יש לו בזאת.
כל החברים, שסיפרו עליו ועל הקרבות שבהם השתתף, זוכרים אותו רק לטובה; יעקב היה כולו מסירות והבנה, חלוץ וחייל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. היה לוחם ממדרגה ראשונה. היה מסתכל, שוקל ונותן הוראות – מנהיג. היה שקט, רגוע ושקול. הוא היה בן אדם ויותר מזה – "מענטש". אף פעם לא היה כועס או צועק, תמיד היה נינוח, אך לא אדיש. יענקל'ה היה מאוד אהוד על מפקדיו ופקודיו שהעריכוהו והעריצוהו, והצטיין כחייל. הוא היה משהו. מצד אחד היה סמכותי, אך דואג לאנשים, מעודד ומסביר ללוחמים את המצב בשטח – משרה בהם בטחון. היו לו התלהבות, אידיאלים ודבקות חסרת היסוס במטרה: מדינה יהודית לאחר אלפיים שנה.
כלוחם, השתתף יענקל'ה בקרבות על הדרך לירושלים, בקטמון, בהר-ציון ובעיר העתיקה, בה נפצע. יעקב תמיד התנדב, היה ראשון ובחולית המסתערים: בכיבוש הקסטל, ברדאר, בקטמון, בשער ציון, בעיר העתיקה, וכשנפל בנסיון לכיבוש חוזר של מוצב הרדאר. מפיו נשמעה הקריאה – החבר'ה, אחרי!!.
בעקבות תחקירי בנושא הוברר לי, שיש גרסאות שונות לגבי תאריכי הקרבות. גם לגבי תאריך הקרב בו נפל יעקב, יש עדויות שונות. יעקב נפל בכ"ג אייר תש"ח, 1.6.1948, ומהעדויות ניתן להניח שיעקב נפל לאחר חצות. יש הסוברים שתאריך קרב הרדאר היה בליל 1-2.6.48 ולא ב-31.5-1.6. עבורי, אי הבהירות היא רק לגבי תאריך הקרב. המשפחה תמשיך לעלות לקבר האחים שבהר הרצל בכ"ג אייר, כפי שנהגה עד היום. בצעתי וערכתי את החוברת בחרדת קודש ובאהבה. הייתי אמין ומדויק ככל יכולתי. הוצאתי קטעים שעלולים היו לפגוע באנשים ואם טעיתי בפרט מסוים, או פגעתי באדם, הריני מצטער.
לבסוף, בגבעת הרדאר הונצחו שמות המפקדים: יצחק רבין ויוסף טבנקין.
תקוותי היא, שאזכה לראות הנצחה עם שמות הלוחמים, שנפלו על גבעה זו, ובתוכם יענקל'ה.

מפרי עטו

מפרי עטו

מצרור מכתביו

24.2.48

שלום לכם הורי ואחי היקרים.

זה כמה שרציתי לכתוב לכם אולם לא היתה לי הזדמנות מתאימה לשליחת המכתב. נדהמתי בקראי היום על הרצח של בלשין ופייגין שקרה בעמק ופשוט אינני יכול להביע זאת במילים, אולם הרגשתי שאני מוכרח לכתוב לכם. את המכתב עד חיפה אני שולח עם חבר. אני מבין שגם אתם קראתם על זאת בעתון ונרגשתם מאוד ועלי להגיד לכם שאני מרגיש שבקרוב יבוא תגמול גדול על כל ההריגות של יהודים חפים, בדרכים וברחובות, בעיר וסתם בשדה, תגמול בדרך ומגמה מסוימת. אני דואג מאוד לשלומו של אבא שגם כן מתנסה בנסיעות בדרכים לא בטוחות ואני רוצה לבקשך אבא להיות זהיר.
אני כותב זאת מאוחר בערב ועלי להקדים קום מחר ולכן עלי לסיים.

נשיקות חמות
יעקב

כתבתי: נוער ב' קבוץ יגור. אנא כתבו לי.
נ.ב. המחיקה המזופתת אינה צריכה להיות, אולם היא קרתה ברגע האחרון ואתכם הסליחה.

להורי ואחי היקרים.

אני נאלץ לכתוב לכם עוד פעם, אף על פי, שלא קיבלתי תשובה על מכתבי הראשון, שנכתב יום לאחר הרצחם של בלשין ופייגין.
כמובן שאני דואג לכם מאוד, גם מפאת ההתקפה שנערכה במענית, וגם משום שאני יודע, שאבא נוסע בלי כל אבטחה במקומות לא כל כך בטוחים. ולכן אבקשכם מאוד לכתוב לי כתף לאחר קבלכם את מכתבי זה ולהודיע לי על כל הנעשה אצלכם ובכלל מה נשמע בפרדס-חנה.
כתובתי: קבוץ יגור, נוער ב'.
אצלי הכל בסדר, ושלומי טוב. אם לא יקשה עליכם, שלחו לי מעט דברים טובים ואשמח מאוד.

היו בריאים
בנשיקות חמות
יעקב

3.48

למשפחה

שלא באשמתכם כמובן, קיבלתי את מכתבכם והחבילה במאוחר ובדאגה.
לא ציפיתי לקבל חבילה כה גדולה וגדושה, רציתי רק לטעום את טעמם הנפלא של הטיגלך מעשה ידי אמא. בינתיים התחלנו לקבל כאן חבילות של שוקולד וסוכריות מדי שבוע. אני נמצא כעת באחד המקומות בהרי אפרים. ברגע זה הריני יושב ועושה עצמי שומע לאיזו הרצאה משעממת. בחוץ יורד גשם חזק ובוץ רב יש בחצר. אולם כאן באולם חם ונעים. בזמן האחרון לא עבדנו קשה בגלל הגשם שירד כאן בכמויות גדולות. דרך אגב, כל החברה שטעמו מהטיגלך נגררים אחרי ומהללים מאוד את טעמם. אני כמובן מקמץ מאוד בחלוקתם ואני חושב שהכמות הנשארה תספיק לי עוד די והותר.
כן, שכחתי בכלל, יאיר רמז לי במכתב שאבא נפצע בפניומהשויסאפרט, כמובן שהתפלאתי מאוד כשלא קראתי כלום על זה במכתבו של אבא. כתבו לי מיד מה קרה ומה שלומו של אבא. אני אשתדל להתקשר אתכם טלפונית באחד הימים ונדמה שהדבר יתאפשר. אינני יודע עוד בדיוק מתי אגמור כאן, אבל זה לא יקח עוד הרבה זמן. בסביבה הזאת הכל שקט לעת עתה ונקוה שכך זה ימשך להבא.
נדמה לי שכבר כתבתי על הכל. מדוע זה אין הילדים כותבים לי. דרך אגב, הגיע אלי מכתבו של יגאל עם התמונה המשפחתית ותמסרו לו שהמכתב יפה מאוד ושיכתוב לי עוד.

ועתה אסים באהבה
יעקב

נ.ב. התפלאתי מאוד מדוע זה אמא לא כתבה לי ולכן אבקשה לכתוב הפעם, כי אתחיל לדאוג באופן רציני.
אמא! כתבי לי הפעם ומהר.
נ.ב. שלחו לי את התמונות שהצטלמתי אתכם יום לפני שנסעתי.

מתוך "אחי- יענקל'ה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח