דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

מן שמאראגד גינה

בת הדסה ואפרים
נולדה בקבוץ תל יוסף, ישראל
ב-22/8/1928
גוייסה ב-3/1947
יחידות: פל' ז', הגדוד הרביעי, הגדוד השישי - "ירושלים"
תפקיד אחרון: מפקדת פלוגה
שוחררה ב-7/1949

קורות חיים

גינה נולדה בקיבוץ תל-יוסף להוריה הדסה ואפרים שמאראגד ב-22 באוגוסט 1928. להלן תקציר השירות הצבאי בפלמ"ח ובצה"ל, כפי שרשם מפיה בנה, ד"ר ניר מן. השירות הצבאי בפלמ"ח ובצה"ל (מארס 1947 - יולי 1949) מועד הגיוס: מארס 1947 מספר אישי בצה"ל: 41415 דרגה צבאית: סגן מסגרת הגיוס: מחלקת גבעת-חיים בפלוגה ז' בגדוד הרביעי. התפקיד האחרון במסגרת הפלמ"ח: עוזרת קצין המודיעין במטה חטיבת הראל. התפקיד האחרון בשירות הסדיר: מזכירת צוות ההפעלה באגף ההדרכה במטכ"ל. התפקיד האחרון בשירות המילואים: מפקדת מחלקת החיילות בחטיבת מחוז 9. התפקידים בפלמ"ח: 1) חיילת במחלקת גבעת-חיים בפלוגה ז' (מארס - דצמבר 1947) 2) מזכירת פלוגה ז' בגדוד הרביעי (דצמבר 1947 - אפריל 1948) 3) מש"קית בחיוּל מגויסי הפלמ"ח בתל-אביב (אפריל - יוני 1948) התפקידים בצה"ל: 4) מפקדת פלוגת הבנות בגדוד השישי בחטיבת הראל (יוני - אוקטובר 1948) 5) עוזרת קצין המודיעין במטה חטיבת הראל (אוקטובר 1948 - מאי 1949) 6) מזכירת צוות ההפעלה באגף ההדרכה במטכ"ל (מאי - יולי 1949) התפקיד במערך המילואים: 7) מפקדת מחלקת החיילות בחטיבת מחוז 9 (1950 - 1951). הגיוס לפלמ"ח: במארס 1947 התגייסה גינה שמאראגד-מן לפלמ"ח, לפי דרישתה, בהיותה בת שמונה-עשרה וחצי שנים. איתה התגייסו שלושה בני קיבוץ תל-יוסף נוספים - גדעון (גדעון-צֶה) שפרן, דוד פרידמן וחיים גפן ושני עולים חדשים שנקלטו בתל-יוסף. היא הייתה הבחורה היחידה בקבוצת המתגייסים. המגויסים מתל-יוסף היו מיועדים למחלקה שהתקבצה בבית-הערבה במסגרת פלוגה ח' של הפלמ"ח. ההוראה שונתה ובסוף החורף הם שובצו למחלקת הפלמ"ח מפלוגה ז' בגבעת-חיים בפיקודו של חיים קופרמן. חיי מחלקה התנהלו במתכונת הפלמ"חאית - שבועיים או עשרה ימי אימונים ואחר כך שבועיים-שלושה של עבודה במשק. מפקדי הכיתות (המ"כּים) במחלקה היו משה (וחצי) סלע מכפר-הס, מנחם עמיחי מגבעת-חן ומוטי אפרתי מגבע, שנהרג בקיץ תש"ח במִשלט ליד לטרון. המחלקה הייתה מקובצת מהרכב מעורב של כעשרה בני קיבוצים וכעשרים מגויסים תל-אביבים שהגיעו מהשכונות הדרומיות - פלורנטין, התקווה וכרם-התימנים (רחוב שבזי). "באימוני השׂדאות, הנשק (רובים אנגלים, מקלע ברן ואקדחים) והכושר הקרבי לא היו לי קשיים כלשהם", העידה גינה. "במסגרת פעילות המחלקה שולבו גם פרקי הסברה אקטואליים על הנעשה בארץ. זכורות לי שתי פגישות מעניינות מאוד עם יצחק בן-אהרון מגבעת-חיים, חבר מזכירות 'הקיבוץ המאוחד', שדיבר על ההתרחשויות המדיניות. רק בני הקיבוצים הקשיבו לו. התל-אביבים השתלבו מצוין בחיי המחלקה, אבל את בן-אהרון הם לא הכירו והאידאולוגיה לא כל כך עִניינה אותם". בגבעת-חיים שובצה גינה לשבועיים שמירת לילה בבתי הילדים. היא לא הִכירה את הילדים ולא את הוריהם. הלילות היו גשומים ואחרי שבוע הודיעה לסדרנית העבודה שאיננה מוכנה להמשיך לשמור על ילדים שאינה מכירה. היא הועברה לשמירה החיצונית על גדר המשק עם חבר מגבעת-חיים. מהצד השני של המשק שכן הכפר הערבי חִ'רבּת מנשייה (שעל שטחו הוקם לימים קיבוץ גבעת-חיים איחוד), וכל הלילה הם פִטרלו לאורך הגדר. חיילי המחלקה עבדו גם במשמרות לילה בבית החרושת 'גת' למיץ תפוזים של הקיבוץ. כלפי מפקד המחלקה נשמר יחס של ריחוק רב, אבל עם המ"כים היו קשרים טובים. את המ"פ חיים (פּוֹזָה) פוזננסקי וסגנו זיו צפרירי, חיילי המחלקה לא הכירו. מזכירת פלוגה ז': תקופת השירות של גינה שמאראגד-מן במחלקת גבעת-חיים הסתיימה בדצמבר 1947, כשמזכירת הפלוגה, יוכבד (יוכקה) וינר-מרקס, שברה את הרגל וגינה מונתה למלא את מקומה. היא הוצבה כמזכירת פלוגה ז' בפיקודו של פּוֹזה. מטה הפלוגה שכן בצריף בקיבוץ עין-שמר, שחולק לחדרים עבור המ"פ, חוליית הקשר והמטה הפלוגתי. בגלל היעדר חפיפה עם המזכירה הקודמת, הכניסה אותה חנה יפה, מזכירת פלוגה י', לענייני התפקיד. תפקידה היה לנהל את כוח האדם הפלוגתי ולשמור על קשר עם מחלקות הפלוגה שהיו מוצבות בקיבוצים משמרות, גבעת-עדה, דליה וגבעת-חיים. בהתחלה היא הייתה נוסעת עם פוזה, ואחר כך הייתי מבקרת באופן עצמאי במחלקות. עם כניסתה לתפקיד נערך המבצע הראשון של הפלוגה - תקיפה לילית של כוח כיתתי מוגבר בוואדי ערה. בעקבות התנכלויות לתנועה היהודית בכביש היה ניסיון להציב מחסום ולפגוע בתחבורה הערבית כדי להשיב לערביי האזור באותו מטבע שבו הם השתמשו נגד היישוב העברי. במבצע זה נהרג אחד מחיילי הפלוגה, שאותו גינה לא הכירה. הערבים חטפו את גווייתו ורק אחרי התערבות המוסדות, הושבה הגופה כעבור ימים אחדים ונקברה. נפילת הלוחם וחילול גופתו הטביעו חותם קשה על הפלוגה. את חיים (פוזה) פוזננסקי המ"פ גינה לא הכירה כשמונתה לתפקיד. במהלך שירותם המשותף קצר הימים היא התרשמה מכושר מנהיגותו, ממקצועיותו הקרבית ומהדוגמה האישית שהפגין. היא התוודעה ליכולתו להפיח רוח לחימה בחיילי הפלוגה שהיו במצב רוח שפוף ולהקרין מסמכותו ומאישיותו. במערכה על ירושלים הוא נודע באומץ הלב שלו עד נפילתו בקרב נבּי-סמוּאל. סגן מפקד הפלוגה, זיוי צפרירי מגבעת-השלושה, נהרג לימים כמפקד גדוד טנקים במלחמת סיני (מבצע 'קדש'). פעם נסעה גינה עם זיוי צפרירי לביקור בפלוגה בפיקודו של אורי בן-ארי בגבעת-אולגה. זיוי היה מאוד מסויג מההופעה ה'פרוסית' של בן-ארי כשהתהלך בראוותנוּת נעול במגפי עור עם מקל קצונה מצוחצח תחת בית שחיו מלווה בגינונים משמעתניים שצרמו מאוד להווי הפלמ"חאי. הגדוד הרביעי, גדוד המטה של הפלמ"ח, שבאפריל 1948 קיבל מבני מהרשק את השם - גדוד הפורצים, הורכב מפלוגה ז' ופלוגה י'. פלוגה י' הייתה גדולה מאוד וכללה את מחלקות הטיִס, הימאים, המסתערבים ועוד. מחלקות הסיירים היו בפלוגה ז'. המג"ד היה יוספל'ה טבנקין מעין-חרוד. בינואר 1948 הועבר מטה הגדוד מקיבוץ מעברות בעמק חפר לבניין טמפלרי ב'מחנה יהושע' בשׂרונה (כיום רח' דוד אלעזר 12 בקריה בתל-אביב). משרדי הקומה העליונה של הבית שימשו את יוספל'ה המג"ד, סגנו יוחנן זריז (שלימים היה ממייסדי קיבוץ משאבי-שדה), שלמה שילוח מגבעת-ברנר, יצחק עממי הקמב"ץ הגדודי מעין-חרוד, מירי טויבמן-מס קצינת השלישות החטיבתית. עם רחל מוצרי, אלמנתו של מכבי מוצרי ששירתה באפסנאות החטיבה, התיידדה גינה לאחר מכן במטה 'הראל' באבו-גוש. מש"קית בחיוּל מתגייסים: בחורף תש"ח התחילו להתארגן השיירות לירושלים הנצורה. לפלוגה הגיעו מגויסים יותר מבוגרים, בעיקר מתל-אביב, וחלקם היו בעלי משפחות. זה היה בשלב הגיוס המוגבר שניהלו המוסדות הלאומיים. חלק מהמגויסים החדשים נשארו בקִרבת תל-אביב ולא עלו לירושלים מפני שמשפחותיהם נשארו ללא תמיכה. לא היה אז סיוע כלשהו לפרנסת משפחות המגויסים. כשהתכוונה גינה לעלות עם השיירה לירושלים, היא קיבלה הוראה משוש ספקטור, קצינת כוח-האדם במטה הפלמ"ח, להישאר בתל-אביב ולדאוג להעברת קבוצת מגויסים זו ליחידות מקומיות בעיר ולהצטרף מאוחר יותר לפלוגה. בתקופה זו היא לנה בלילות ב'בית החלוצות' ברחוב קינג ג'ורג' בתל-אביב. במארס 1948 התחילה ההתארגנות לקראת מבצע 'נחשון' שנועד לפריצת המצור על ירושלים. פלוגות הגדוד פורקו ואורגנו במבנה גדודי חדש. ב-31 במארס הגיע משלוח גדול של רובים מעִסקת הנשק הצ'כי, שחיכו לו בציפייה דרוּכה. כוח גדול גויס לטיפול בנשק ולארגון השיירות לפריצת הדרך לירושלים. ארגזי הנשק הגיעו למרתף היקב הטמפלרי בשׂרונה. משה עטִיָה מכפר-תבור וחבר נוסף של גינה מהגדוד הגיעו ל'מחנה יהושע' בשׂרונה והיא ניצלה את אישור הכניסה שלה למחנה כדי להכניסם לארגן את הנשק לגדוד. בתחילת אפריל 1948 עלתה הפלוגה בפיקוד פוֹזה, שנקראה פלוגה ב' בגדוד הרביעי, לקריית-ענבים. "ביום שישי, ה' באייר תש"ח, הייתי בחופשה בתל-יוסף, בזמן שפלוגתי הייתה בירושלים", סיפרה גינה. "בתל-יוסף הייתה התפרצות שמחה רבתי וחגגו בהתלהבות עצומה את הכרזת העצמאות והקמת המדינה. בליל שבת הודלקה מדורה גדולה על גבעת קומי מעל בתי המשק וכל הלילה שרו ורקדו". ביוני 1948, כשסיימה גינה לטפל בשיבוצים מחדש של החיילים, נותקה הדרך לירושלים והיא נתקעה בתל-אביב. מטה הפלוגה עלה לירושלים, ושוש ספקטור העבירה את גינה לקורס מדריכים להכשרת עתודת המ"כּים שנערך בגן-אפרים שבגוש תל-מונד. חניכי הקורס קובצו ממקומות שונים - מבית הספר המקצועי 'מכּס פיין' בתל-אביב, כמה עין-חרודים (ביניהם בת כיתתה גילה גַרְדי) ועוד. כולם יועדו לתגבור הכוחות בירושלים. חלק גדול מהם עלה אחר כך לירושלים. הקורס התקיים בזמן ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות ונמשך כשלושה שבועות. חניכי הקורס התאמנו בנשק ובשׂדאוּת, וחלק מהתרגילים התנהלו על-בסיס שולחן חול (שו"ח). במהלך הקורס בתל-מונד התחוללה פרשת אלטלנה. חניכי הקורס הוצבו ככוח עתודה למבצע נגד אוניית הנשק של האצ"ל בחוף כפר-ויתקין. במקום רוכזו כוחות רבים ובבוקר הפליגה אלטלנה לים. כשהתרחשה הדרמה בחוף תל-אביב והאונייה הופגזה, שוחררו חניכי הקורס מהמשימה והמשיכו באימונים כמתוכנן. מפקדת פלוגת הבנות בגדוד השישי: בזמן ההפוגה הראשונה (יוני 1948) ירד הגדוד השישי בפיקוד צביקה זמיר להתארגנות במחנה שמונים ליד פרדס-חנה. בתום קורס המדריכים מונתה גינה שמאראגד-מן למפקדת פלוגת הבנות בגדוד. "לא העזתי למחות נגד המינוי, אבל בתוכי התנגדתי בחריפות לתפקיד", העידה גינה לימים. "בלית ברֵרה קיבלתי את התפקיד, ובתום ההפוגה עליתי עם הגדוד לירושלים. בנות הפלוגה השתייכו ברובן להכשרות מגויסות מגרעינים עירוניים להתיישבות בקיבוצֵי יעד, וכן עולות חדשות, בעיקר ניצולות השואה. לא הִכרתי את מרבית המשרתים בגדוד השישי, ומתקופה זו שמורה בלִבי פינה חמה במיוחד לדרור טל, שהיה במחלקת הסיור הגדודית. פגשתי את דרור כשהגעתי לגדוד השישי במחנה שמונים והוא עזר לי מאוד להיקלט ביחידה. דרכו הִכרתי אנשים רבים בגדוד והוא הֵקל עליי את קשיי הקליטה. באמצעותו יצרתי קשרים רבים, מפני שכל החברים שלו ושל גדעון-צֶה הפכו לחברים משותפים גם שלי - יוסקה הֶניג-ברקאי מחצרים, אורי זנדבנק ממלווי השיירות, יוסי לוי קצין התחבורה, איסר חלמר-חלמיש, דינה הכֹּהן-רם ופרץ רם קצין החימוש ועוד. עם יוסי לוי ישבתי פעם בבניין שלו במשאבות העליונות ודיברנו בינינו ופתאום ראינו את מכונית השרד של המתווך השוודי, הרוזן פולקה ברנדוט, מלווה במכוניות יוקרה ערביות, שהוחרמו על-ידי חטיבת הראל. חלק מהחיילות ב'הראל' לחמו עם חיילי החטיבה במבצעים הקרביים וחלקן עסקו בתפקידי מטה ושירות. לקראת התחדשות הלחימה בקרבות עשרת הימים בחודש יולי הוצב מטה הגדוד השישי במִתחם המשאבות העליונות ליד הכפר סאריס (מושב שורש הנוכחי), במרכז המִשלטים בדרך לירושלים - שער הגיא, המשאבות התחתונות, 'המסרק', בית-מחסיר (בית-מאיר). הפלוגות נפרסו סביב מטה הגדוד, ומטה חטיבת הראל שכן באבּוּ-גוש. בהתחלה גרתי באוהל עם דינה הכֹּהן-רם קצינת הסעד הגדודית, אנינה זגגי, יעל שרת-מדיני, זהוֹרה צביה והלל ספקטור, ואחר כך שוּכּנתי באוהל משלי. המאהל היה בשטח מִשתלת שורש הנוכחית. בקיץ 1948 שימשה גינה כמפקדת פלוגת הבנות במטה הגדוד השישי, תפקיד שהיה למעשה מעין קצינת הח"ן - ניהול מערכת הדיווח השלישותית, דאגה לצרכים המיוחדים של החיילות, וכן שמירת קשר שוטף עם הבנות. התפקיד לא היה לרוחה, אולם באוגוסט 1948 החליט מפקד הגדוד, צביקה זמיר, לשלוח אותה לקורס קצינות. "חשתי עוינות פנימית ליציאה לקורס קצינות, ורק מתוקף הנסיבות קיבלתי עליי את הדין" סיפרה לימים גינה שמאראגד-מן. קורס הקצינות התקיים במשך חמישה ימים בסוף אוגוסט 1948 בבית פעילי ההסתדרות (ברחוב נהרדעא בתל-אביב). הבניין היה בלב שטח חקלאי שומם למחצה בשלבי הבנייה הראשונים שלו. בבית פעילי ההסתדרות התגוררו הצוערות ארבעה לילות, ובו נערכו השיעורים וההרצאות. בקורס השתתפו למעלה מעשרים בחורות שמילאו תפקידי פיקוד ביחידות הקרביות במלחמה, וחמש מהן היו מהפלמ"ח. בין חניכות הקורס בלטה נתיבה בן-יהודה, שסיפרה עלילות גבורה מפעולותיה הקרביות כקצינת חבלה בחטיבת יפתח. בקורס לא התקיימו אימוני שדה ונשק, אלא רק הרצאות והדרכה בתחום תפקידי הקצינה ביחידה. באחד השיעורים כל אחת מהמשתתפות קיבלה משימה לתכנן את מחנה המגורים ליחידת הבנות לפי ההנחיות של מפקדת הקורס. אחד הוויכוחים היה איפה למקם את שירותי הבנות - האם לקרב אותם למגורים או להרחיקם. כל אחת מהמשתתפות הציגה את השיקולים בפִתרון שגיבשה לפי הנהוג ביחידת האם שממנה הגיעה לקורס. עם סיום הקורס חזרה גינה לתפקידה במטה הגדוד השישי. בתחילת אוקטובר 1948 הגיעה לגדוד פנינה קֶלמן מקורס מפקדי מחלקות בג'וערה, וגינה העבירה לה בחפץ לב את תפקיד מפקדת פלוגת הבנות. עוזרת קצין המודיעין במטה חטיבת הראל: במהלך ההפוגה השנייה עברה גינה שמאראגד-מן לאגף המודיעין במטה חטיבת הראל ששכן במשטרת אבּוּ-גוֹש. קצין המודיעין (הקמ"ן) היה דֶני אגמון. התפקיד של גינה היה לרכז את החומר המודיעיני שאספו והעבירו סיירי הגדודים, לעדכן מפות משוכפלות ליחידות ולרכז את פעילות מזכירוּת המודיעין. לימים, כשגובשו התקנים במטה החטיבה בצה"ל הוגדר תפקיד זה כעוזר הקמ"ן החטיבתי. מעין סגן מִנהלי לקמ"ן בדרגת קצוּנה. גינה עבדה עם לאה ('קופיק') לוריא, שהייתה קלדנית טמפרמנטית מתל-אביב, ושני בעלי מקצוע משירות המפות והצילומים - הצלם ישראל ספקטור וקרטיוגרף מומחה למפות שעלה מרומניה. לדֶני אגמון היה קשר מיוחד לסייר אמנון הוֹוָאש, עולה חדש מהונגריה שהתברך בכישורי סיירוּת מיוחדים והיה מגיע אלינו מפעם לפעם. דֶני אמר שבזכות מידע שחוּלץ משבוי ערבי, שאמנון לכד במארב לילי, אישר המטכ"ל לחטיבת הראל לפתוח במבצע 'ההר'. כעבור חודשיים אמנון הוֹוָאש נהרג במבצע 'חורב'. במהלך מבצע 'ההר' הייתה גינה בקומנדקר עם רעננה ודֶני וניהלה את יומן המבצעים החטיבתי. יום אחד בנובמבר 1948 בני מהרשק, הפוליטרוּק של הראל, התפרץ לבניין המשטרה בצעקה מהדהדת עם עיתון שהשיג מהשיירה העולה לירושלים, ובישר לכולם שכוחות צה"ל כבשו את מג'דל (אשקלון). בני היה מוכן לצאת בו-במקום לארגן את הפועלים הערבים ממג'דל ולקבל אותם כחברים בהסתדרות הכללית. תקופת הלחימה והפעילות המבצעית של חטיבת הראל במרחב ירושלים נגמרה אחרי מבצע 'ההר' באוקטובר 1948. לאחר מכן החטיבה ירדה להתארגנות מחודשת ב'מחנה ישראל'. היה זה מחנה בריטי נטוש ליד המושבה הטמפלרית וילהלמה (מושב בני-עטרות) במבני לבֵנים חד-קומתיים וגגות פח מעוגלים. על השטח של 'מחנה ישראל' נמצאת כיום התעשייה האווירית ליד העיר לוד. החטיבה תפסה את הקו מדרום לכפר-קאסם - ראש-העין עד לאזור שער הגיא. מודיעין החטיבה הוצב בשני צריפים להכנת החומר המודיעיני ולעִדכון המפות המבצעיות (מרבית המפות הטופוגרפיות היו באנגלית). לגינה היה קשר מיוחד עם מירי מס ודגנית הֶדה, לימים חברות קיבוץ כברי, ועם קציני המטה אליהו (רעננה) סלע, בני מהרשק, עמי לִבנה ודֶני אגמון מעין-חרוד. במשרד היו תנור נפט לחימום ופנס לוּקס שהפיצו אור וחום בלילות החורף. המשרד שימש מקור משיכה ומִקלט לקציני החטיבה, וכל פעם שבני מהרשק היה מגיע מסיור או צרוד מההרצאות שלו, הוא היה שואג בקול רועם "גינה, כוס תה רותח וחריף". את בני מהרשק, הפוליטרוק של הראל, גינה זוכרת ביחס אישי יוצא דופן. פגישתה הראשונה איתו התקיימה במטה החטיבה. את שִמעו כטיפוס חם וסוער, שהלך מקצה החטיבה עד קצותיה, היא שמעה כבר קודם. הוא היה ה'פוליטרוק' - קצין התרבות והאידאולוג של החטיבה. הוא שמר על מוסר הלחימה של החטיבה. בעיות זמן ומקום לא עמדו מעולם בדרכו והוא השתתף ברוב קרבות החטיבה. לקראת מבצע 'חורב' הועברה חטיבת הראל בדצמבר 1948 לחזית הדרום בפיקוד יגאל אלון. ממחנה ישראל ירדו כוחות החטיבה בשלב הראשון לבאר-שבע. עם חשֵכה הגיעו לבאר-שבע הכבושה במזג אוויר סוער. העיירה הייתה ריקה מערבים אך טרם נעשתה חלוקת המבנים הספורים לכוחות שרוכזו למבצע. יחידות חטיבת גולני השתכנו בחלק המערבי של העיירה, ומטה חטיבת הראל הוצב על גדת נחל באר-שבע. ההתארגנוּת ללינת לילה נערכה במזג אוויר חורפי ובטפטוף של גשם נגבי. הלוחמים ישנו בשקי שינה ולפתע החל שיטפון חזק מאוד מהרי חברון לזרום בנחל. בבהילות רבה נאסף הציוד המודיעיני, ארגזי המסמכים, מכונת הכתיבה של קופיק והציוד האישי לגדה הגבוהה של הנחל השוצף. ההתפנוּת נעשתה בחשֵכה מהשטח, למחרת קיבל המודיעין החטיבתי חדר או שניים במבנה ערבי נטוש. לאחר שהייה קצרה בבאר-שבע נערך בשעת אחר הצהריים מִסדר גדול של הכוחות בפאתי העיירה לקראת היציאה למבצע 'חורב'. חטיבת הראל נערכה שורות-שורות במלוא כוחותיה במִפקד צבאי. יגאל אלון דיבר בפני המסה העצומה של החיילים במסדר, וכנראה שאחריו דיברו גם יוספל'ה טבנקין ובני מהרשק. בתום המסדר הצבאי יצאו הכוחות לקרב. מבצע 'חורב' נפתח ב-22 בדצמבר, ולפי התוכנית המבצעית תקפה חטיבת הראל את היעדים המצריים בפִתחת עוג'ה אל-חפיר (ניצנה). משרד המודיעין אורגן בשניים-שלושה אוהלי סיירים קטנטנים במפקדה העיקרית של מטה החטיבה, מעברו המזרחי של הכביש שירד מניצנה לאבּוּ-עגיילה בסינַי, לצד אוהלי האג"ם בפיקודו של 'רעננה'. בתקופת מבצע 'חורב' היה חורף קר מאוד והחיילים הסתובבו לבושים בשינֶלים (מעילי צמר כבדים). באחד הלילות נערכה פשיטה של יחידת סיור מהגדוד הרביעי על קסיימה בסינַי, ובמבצע נִשבּו כ-70 חיילים מצרים. במשך שני לילות רצופים תִחקר דֶני אגמון את השבויים. "בעקבות המידע שנִגבה מהשבויים עסקנו בהפצת החומר המודיעיני שהצטבר ליחידות ולמִפקדת החזית", העידה גינה. "טיפלנו ברישום הדיווחים המודיעיניים, הדפסת סיכומים והפצתם למודיעין החזית. זכורים לי קשרי העבודה הסדירים והפוריים עם זרובבל (צ'יפּאף) ארבל, קצין המודיעין הפיקודי, ממעוז-חיים, שהעביר את הדיווחים המודיעיניים לדרג המטכ"לי". אחרי מבצע 'חורב' טיילו חיילי המטה החטיבתי בצפון סיני עם בני מהרשק. מראה סכר הרואייפה באבּוּ-עגֵילה היה מרהיב. בתקיפת מטוסים בריטיים מבסיסיהם במצרים הופלו שישה מטוסים. אחד מהמטוסים שיורטו נגרר בג'יפ צפונה. כאשר הועבר המטוס ליד מחנה המפקדה העיקרית של מטה החטיבה יצאו החיילים החוצה, וכולם מחאו כפיים בשמחה רבה. כשהתבצע הפינוי מסיני התקפלו כוחות חטיבת הראל למחנה ישראל. בסוף ינואר 1949 ובתחילת פברואר יצאה גינה עם דֶני הקמ"ן, עמי לִבנה (ששימש אז כקצין ההדרכה החטיבתי וכעוזרו של רעננה הקמב"ץ) ויוסף (ג'ו) לוי, עוזרו של דֶני, לסיור בהרי ירושלים. הם סיירו באתרי הקרבות השוממים, במעיינות הזורמים באקווה-בֶּלָה (עין חמד), צובא, תחנת הרכבת שבדיר א-שיח' (תחנת בר-גיורא), ראס אבו-עמאר (שלוחת הר רפאים כשני ק"מ צפונית-מערבית למבוא-ביתר). בתחילת פברואר היינו בירושלים המושלגת. מפברואר 1949 החטיבה תפסה את קו השיפולים המערביים של השומרון מדרום לכפר-קאסם (ראש-העין) לכיוון שער הגיא. חלק מהכוחות איישו את המִשלטים לאורך ה'קו הירוק', חלק פִּטרלו בסיורי ביטחון שוטף למניעת הסתננוּת, והיתר היו בהתרעננוּת במחנה ישראל. דֶני הפעיל אז את מחלקת הסיירים החטיבתית. משרדי המודיעין שוּכּנוּ בשני חדרים באחד מ'מִבני הרכבת' הבריטיים לשעבר. היו זו שורה של ארבעה-חמישה חדרים, בגודל כ-16 מ"ר, שבחזיתם רִצפת מִשטח מְקוֹרָה וצרה. בתום מלחמת העצמאות החלה פרשת פֵירוק חטיבות הפלמ"ח. במטה החטיבה שררה אווירת נכאים קשה. היה ניסיון לשמר ולתעד את כל החומר המבצעי והמודיעיני. עבודה נמרצת הושקעה בצילום מסמכים במשך לילות רבים. היו שם מִסמכים מתחילת הפעילות של חטיבת הראל - פקודות מבצע, ניירות מטה, התכתבויות עם גורמי הצבא, מִרשמי קרב, מפות טופוגרפיות, תצלומי אוויר ועוד חומר מודיעיני. דֶני, ישראל ספקטור ואיש המפות השקיעו עבודה קדחתנית במשימה זו. המאמץ המרוכז שהתמקד בפעילות זו נבע מהחשש שהפיקוד העליון של צה"ל ומערכת הביטחון יפעלו לשִכתוב ההיסטוריה הצבאית של מלחמת העצמאות ממניעים פוליטיים. יוספל'ה טבנקין חשד שבן-גוריון יורה לנאמניו לשכתב את ההיסטוריה עקב המתח הפוליטי בינו לראשי הקיבוץ המאוחד ולמנהיגי מפ"ם. בתום מלחמת העצמאות הוחלט במטה הראל לערוך מִסדר סיום חטיבתי ולהכין תערוכה על תולדות החטיבה בגבעת-ברנר. "בני מהרשק, שהיה מראשי היוזמים והמדרבנים, דיבר איתי רבות בלהט רב ובהתרגשות על ענייני הקיבוץ המאוחד, התנועה, תל-יוסף ומלחמת העצמאות. הוא שלח אותי להביא חומר היסטורי מהארכיון הציוני בירושלים, שבאותו הזמן שימש כגנזך המדינה. מנהל הארכיון קיבל אותי בסבר פנים יפות מאוד, ובמשך כיומיים ניתן לי לעיין בתיקי המקורות בארכיון ונמסרו לי קטעי העיתונות המבוקשים", סיפרה גינה. מזכירת צוות ההפעלה באגף ההדרכה במטכ"ל: לאחר פירוק חטיבת הראל במאי 1949 השתחררו מרבית חיילי העוצבה, וחלקם שובצו ביחידות אחרות. גינה שמאראגד-מן נשלחה עם קבוצת קצינים מהחטיבה ליחידה חדשה שהוקמה במחנה צריפין בפיקודו של אלוף חיים לסקוב, ראש אגף ההדרכה במטכ"ל. היחידה נקראה 'צוות ההפעלה' באגף ההדרכה. מטרת הצוות הייתה לגבש פק"לים (פקודות קבע לחייל) ונוהלי עבודת מטה למסגרות החטיבתיות, ולמסד בכתובים את קשרי הגומלין עם היחידות הכפופות והדרגים הממונים. בצוות התרכזה קבוצת מפקדים מנוסים (גיורא רייכמן מתל-יוסף, עמי לִבנה ויצחק-חקי עממי מעין-חרוד) וקצינים נוספים שהתגוררו בביתנים של הצבא הבריטי בצריפין. גינה הייתה מזכירת הצוות, ריכזה את החומר ועיבדה אותו להפצה להמשך פעילות. לאחר שנתיים וחצי בשירות צבאי ביקשה גינה להשתחרר מצה"ל, ובחסות מִכסת השחרורים החקלאיים מהצבא אושרה פנייתה והיא חזרה לביתה הקיבוצי. שירות המילואים בצה"ל - מפקדת מחלקת החיילות בחטיבת מחוז 9. לאחר שחרורה מהשירות הצבאי הוצבה גינה שמאראגד-מן באוגוסט 1950 במפקדת מחלקת החיילות בחטיבת מחוז 9 במחנה עמוס (מדרום לעפולה). לאחר התרגיל החטיבתי בשנת 1950 המשיכה גינה למלא תפקיד זה תקופה קצרה, ובשנת 1956 היא שוחררה רשמית מצה"ל. גינה התחתנה עם לוי מן ויחד הקימו משפחה בקיבוץ בית-השיטה.

אלבום תמונות