דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

אגין שפרירי לאה לאק'ה ז"ל

בת מרים ויצחק
נולדה בכנרת (קבוצה), ישראל
ב-10/4/1928
גוייסה ב-1/1947
שרתה בפלמ"ח
יחידות: פל' ז', הגדוד השביעי - "באר שבע", הגדוד הרביעי, הגדוד התשיעי - "הפשיטה", חטיבת הנגב
בהכשרת עין-השופט, "הכובש", השומר הצעיר, 1948-1949
שוחררה ב-1949
נפטרה ב-19/2/2020
נקברה בקיבוץ שובל

קורות חיים

לאה אגין נולדה בשנת תרפ"ח (1928) בקיבוץ כנרת. התגייסה לפלמ"ח בינואר 1947, לפלוגה ז' בגדוד הרביעי. במהלך שירותה מונתה לקצינת שלישות של הגדוד השביעי בחטיבת הנגב. לאה הצטיינה בתפקידה, ולקראת סוף המלחמה מונתה לקצינת השלישות של הגדוד התשיעי בחטיבה. לאחר המלחמה השתחררה והצטרפה לקיבוץ שובל, בו התגוררה עד פטירתה ב-22 בפברואר 2020.

מאתר ההנצחה של קיבוץ שובל: דברים שנשא גונן רייכר בלוויה:

לסבתא לאה

אומרים שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.
סבתא לאה נולדה בחצר כנרת באביב שנת 1928, בת ליצחק שפרירי, שהיה, כנראה, הגבר החזק ביותר בכל עמק הירדן וכשזעם היה מסוגל להשליך מפתח צינורות על חבית תמימה שעמדה במרחק 100 מטר, ולחצות אותה לשניים.
בת למרים שפרירי שבזעמה אמרה פעם על הקבוצה שהיא מקום שכשיולדים בו אסור לצעוק וכשמתים בו אסור לבכות.
עם אחיה אסף ואחותה אסתרק'ה ולא פחות מכך גם עם בת דודתה – נעמי, הלא היא המשוררת נעמי שמר, ידעה לאה שפרירי ילדות מאושרת פחות או יותר בקבוצת כנרת.
בשנת 1950 נישאה למולה אגין, בן קיבוץ דגניה ב'. הזוג הצעיר עבר לכמה שנים לדגניה ולאה שהייתה כבר 'אגין' יצאה ללמוד חינוך לגיל הרך באורנים.
בשנת 1956, כיוון שחיפשו קיבוץ אידאולוגי יותר, קיבוץ שלא רק יכיל אלא גם יאפשר לחזון הסוציאליזם ואחוות העמים של מולה לעלות ולפרוח, הגיעו לאה ומולה לשובל.
לא בגפם באו. שני ילדים הביאו עמם. חנהל'ה ומוטיק. מולה עבד במטע ולאה בחינוך. בשובל אהבו את הזוג הצעיר שהגיע מהעמק. לאה ומולה גרו דלת ליד דלת עם יושקו וחנה ושתי המשפחות קיימו קשרי ידידות יפים, קשרים שילכו ויעמיקו בשנים הבאות.
לא בגפם באו. מלאך המוות שנהיה, שלא בטובתנו, אורח של קבע בעולמם, התפנה לרגע מעיסוקיו החשובים ובשנת 1958 בא ונטל את נפשו של מוטיק הקטן, שכפי שכתבה סבתא לאחרונה על מצבת קברו 'קטן היה אך הכול היה בו'.
בדיוק תשעה חודשים לאחר לכתו של מוטיק ילדה בתו של יצחק שפרירי, הגבר החזק ביותר בכל עמק הירדן, את תמר וכעבור שנתיים גם את יונתן. האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו ובני עמק הירדן אינם מוותרים לעולם.
ב-10 ביוני 1967, ביום האחרון למלחמת ששת הימים, מלחמה שמולה התנגד לה בריש גלי, אך משפרצה הוביל אליה את חיילי הפלוגה שלו בנחישות ובאומץ, עלה הג'יפ שלו על מוקש ומולה נהרג.
סבתא הייתה בת כנרת ושנות חייה בעמק לימדו אותה שאסור לוותר. וכך, כמה שנים מאוחר יותר היא הושיטה יד ליושקו שגר אִתה דלת ליד דלת, והיה כבר אלמן מאשתו חנה, אמא שלנו וחברה טובה לסבתא, והשניים הפכו זוג ומאז הם יחד חמישים שנה, פחות או יותר.
זוגיות טובה ונכונה הייתה להם. סבתא ידעה להפוך רגשות למילים וסבא ידע תמיד להפוך חזון למציאות ושני אלו הלכו יפה יחד, עד שסבתא פשוט כבר לא יכלה להמשיך. לאחרונה אמרה לו – יושקו, הרבה זמן פחדתי להגיע לרגע הזה ולא רציתי להזדקן. עכשיו אני מבינה שהגיע הזמן שלי להצטרף לדור שמסיים את חייו. הגיע תורם של אחרים להזדקן.
כשהמוות נקשר בך הוא פשוט אינו יכול לוותר. בשנה שעברה נפטרה חנהל'ה, בתהּ הבכורה של סבתא. הפרידה הייתה קשה מנשוא.
לפעמים צריך, כנראה, לדעת לוותר וסבתא, שתמיד ידעה טוב מכולנו מה לעשות ומתי, והגיעה לגיל תשעים ושתיים פחות או יותר בשמחה, וראתה את היופי שבעולם וגם הוסיפה לעולם יופי ואור, ישבה בכורסא שלה והביטה בעץ האִזדרכת העומד עירום בשלכת ואמרה שהייתה רוצה לראותו מלבלב, ואולם היא יודעת שכבר לא תזכה לזאת, וגם זה בסדר.

קיבוץ שובל הוא במידה רבה תבנית דמות אישיותה של סבתא שידעה לרקום שותפות הוגנת כל כך לא רק עם אבא שלי ואיתנו, אלא גם עם חברי הקיבוץ ובתוכם גם החברים החדשים שסבתא אהבה אותם כל כך ושהכירה רבים מהם ותמיד התעניינה בהם ובשלומם.
סבתא מילאה כאן את התפקידים הרגילים. הייתה מזכירת קיבוץ וחברה בכל הוועדות. אולם נדמה לי שהשפעתה על אורחות החיים של הקיבוץ ניכרה דווקא במישורים הסמויים מהעין, במקומות שצריך 'לתפוס מישהו לשיחה'. במרחבי הקשר האישי שבו עלינו להצליח איכשהו לראות את האחר בלי לבטל את עצמנו:
"כל מי שלא הספיק לראותני לפני מותי", כתבה, "שלא יצטער. גם אם אלך אני ממשיכה לאהוב אתכם ואתם יכולים להמשיך לאהוב אותי."
סבתא אהבה כל כך את הקיבוץ שלנו, שהוא יפה כפי שהיא הייתה עד לכתה. והוא מושתת על ערכים של סולידריות וערבות הדדית, כפי שהיא האמינה וחיה והוא מאפשר לחבריו לחיות ולהזדקן בכבוד כפי שהיא חיה והזדקנה.
"דרך רב הלך הגדוד אל המדבר". כך כתבה נעמי, וסבתא לאה, שלתקופת שירותה בפלמ"ח היה חלק חשוב בעיצוב זהותה, הייתה בין אלו שתמיד שמעו את הקול וידעו מתי ולאן ללכת.
דרך רב הלכה סבתא מקבוצת כנרת אל הנגב. דרך של חיים שלמים. חיים שהיו מלאים בשמחה וביצירה, בעצב ובשכול ובכל מה שהעולם הזה יכול להציע לאשה חכמה ורגישה כל כך.
"שים שלום על אוהלינו במדבר" בקשה נעמי ובשמי, בשם משפחתי ובשם קיבוץ שובל אבקש ממך, סבתא, בקשה אחרונה – שתמשיכי שם במקום שבו את נמצאת עכשיו לעשות מה שתמיד בִיקשת – לשים שלום, טובה וברכה, חיים וחסד ורחמים עלינו ועל כל עם ישראל.

יהי זכרך ברוך.

כ"ח בשבט, תש"ף   ;   ‏23 בפברואר, 2020

.

אלבום תמונות