דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי יעקובי מיכאל ז"ל

בן פנינה וישעיהו אלכסנדר
נולד בתל אביב
בז' תשרי תרפ"ט, 21/9/1928
יחידות: הגדוד השלישי
בהכשרת בית-השיטה
נפל בקרב במיבצע יפתח
בא' אייר תש"ח, 10/5/1948
מקום נפילה: צפת
נקבר בצפת
בן 20 בנפלו

קורות חיים

בן ישעיהו-אלכסנדר ופנינה. נולד בז' בתשרי תרפ"ט (21.9.1928) בתל-אביב. קצב החינוך בגן-הילדים היה איטי מדי לעומת התפתחותו, ובגיל 5, כשידע כבר לקרוא עתון, התקבל לכיתה א' בבית-הספר. תמיד התקדם לפני הכיתה, כי תמיד ידע מתוך קריאה, יותר משניתן לו בבית-הספר.
הצעד הרגיל, לפסוח על כיתה אחת, לא נתקבל על דעת אביו בהתחשב בגיל הרך של הנער. וכך גמר בן 16 את הכתה השביעית של בית-הספר התיכון בבית-הכרם. גם מחוץ לבית-הספר הקדים את גילו. בשנתו התשיעית הוצג כבן 10 והתקבל לארגון "הצופים". לא מצא שם סיפוק, ועבר אל "השומר הצעיר", ובמהרה המשיך את דרכו לתנועת "המחנות העולים", שם הגיע אחרי זמן מועט לתפקיד הדרכה.
התעניין בעבודות מכניות ועל סף גיל 12 עבד בימי חופשת הקיץ 8 שעות ביום במוסך שליד הבית, וכן בקיץ שלאחריו.
בקיץ 1942 התקבל בהמלצת אביו (ששימש אז פקיד במטה המשטרה) לעבודה במוסך של המשטרה והתחבב על העובדים (כולם ערבים מבוגרים) בהתנהגותו כפועל ממש. אחר-כך התנדב לעבודה בקיבוץ געתון (בשל מחסור בכוח אדם בימי אל-עלמיין).
בן 14 התקבל להג"א (בעזרת הונאה קטנה, שהוא כבר בן 15), מילא את תפקידיו באחריות וקיבל מדים, אך את הפנקס קיבל, רק כשהיה כבר בן 15 באמת. בגיל זה השתתף עם קשישי תנועתו בטיולים רבי מאמץ וסיכון למצדה, עין-גדי ולנגב והוסיף לכך הרבה טיולים ומסעות בכל רחבי הארץ "מבצעים פרטיים" (ב"טרמפ" וברגל), ושלל צילומיו וסיפוריו הסבו עונג להוריו ולחבריו (חיבורו על טיול לנגב בחנוכה תש"ד נשמר בתנועתו כיצירה רבת-ענין). גם עם אביו הרבה לערוך טיולים בארץ. בפעולות ובטיולים של התנועה למד ציות ומשימות, שם מצא סיפוק לאהבתו את הטבע והחופש.
בשנת תש"ד השתתף בקורס מפקדי כיתות בגדנ"ע בכפר-ילדים ובשובו משם הפסיק את הלימודים בעיר ונכנס לבית-הספר החקלאי "כדורי", להכשיר את עצמו לחקלאות בקיבוץ. התעניין בדבר השתלמות נוספת בלימודי חקלאות באמריקה, אך בגלל המצב המתוח בארץ החליט להצטרף לפלמ"ח ולהכשרת הצופים. עשה את הכשרתו בגבע, בית-השיטה ועין-גב וסיים קורס מ"כ.
התמצא יפה בעבודות ובשמירה וידע לקשור קשרי ידידות עם אנשים מעבר לגבול הסורי. מראשית מלחמת-השחרור שירת בחטיבת "יפתח", בגדוד השלישי בפלוגה א', בהגנה על משק עין-זיתים, הר-כנען וצפת והשתתף בפשיטה הנועזת והמוצלחת לסאסא, במשימות חבלה.
גמר קורס חובשים, אך העדיף לפעול בנשק. כחובב מוסיקה מילדותו (בהשפעת אביו ובעזרתו) היה משמיע לחבריו מוסיקה בחלילית או במפוחית-פה ומתקליטים קלאסיים שקנה בשביל בני הכשרתו במתנה. אף את הקרבות היה מתאר במכתביו לאחיו במונחים מוסיקליים. תיאורי המאמץ, הסבל והמאבק עם האויב, המחסור והסכנות נעשו במכתביו לפרקי הומור עליז.
אחרי "גביית חוב ישן" מעין-זיתון, הכפר האשם במות חבריו, ירד עם פלוגתו מהר-כנען לצפת להשתתף בשחרור שכונת היהודים מהמצור. שם כתב על-גבי מעטפה: "באם לא אחזור פתחו את המכתב", ובתוכו כתב בין השאר: "כרגיל היה לי בטחון (בעת "גביית החוב" מעין זיתון) שאני וכל שכני נשאר שלמים ובריאים, אולם כמובן יש להיכון לכל דבר". והלאה: "- - - ובסופו של דבר, אנו עומדים על סף השחרור, ואתם תתקדמו הלאה, על פגריהם של מוסטפה וחסן, בלעדי".
ואכן רבע שעה לפני גמר כיבוש "המצודה", שסיים את שחרור צפת, ביום 10.5.1948 נפגע קשה בגבו. בשכבו ליד המקלע, ובתחושת הנצחון עצם את עיניו בלי לדעת כי הקרב אשר בו השתתף הסתיים בנצחון מזהיר ובכיבוש צפת כולה. ביום המחרת הובא לקבורה בצלע הר צפת.

אלבום תמונות

תמונות ומסמכים כלליים

מפרי עטו

מפרי עטו

12.4.48

שלום לכם אבא ואמא
... היו שלשה ימים קשים בעין זיתים. הערבים כבשו את המשלט החולש על עין זיתים ועל המשק ודפקו מכל הצדדים בחמישה מקלעים, ובהם אחד ממקום הנמצא מעל למשק. כך היה במשך שלשה ימים. בינתיים נפצע אחד החברים, ושניים מחברינו שמו נפשם בכפם ורצו להודיע לביריה כדי שיבוא צבא לקחתו, ועד שבא הצבא מת הבחור (מוטב שכך, כיוון שהיה נשאר משותק לחלוטין)!
ביום השלישי נמאס הדבר וכבשו את המשלט בחזרה מידי הערבים (מחלקה סורית מזויינת על נשקה הצרפתי) והרגו בהם חמשה עשר איש, כלומר תשעה הרוגים ועוד כמה פצועים שגוועו במשך היום. משלנו נהרג בחור אחד שלא נזהר, ושניים פצועים - אחד קשה מאד. השחורים התרגזו מאד וערכו התקפת מרגמות 18 מ"מ (צרפתית). אך רק שנים נשרטו בזרועות מכל ההתקפות. ומאז עין זיתים קבלה שתי שיירות בזו אחר זו עם חמרי ביצורים, מים, דלק ואוכל והכל נשמו לרווחה. אני עצמי רק פצעתי את עיני הרביעית: את המשקפיים...
השמועות המגיעות ... הן די מעודדות כרגע, ועל אף מה שהיינו כמה ימים פסימיים מצב הרוח מרומם. הגיעה אספקה ודלק, האוכל השתפר, ואע"פ שאין אנו צבא ההולך על בטנו - הרי מכל מקום אין זה מזיק. יש כביסה מסודרת, מקלחת חמה בכל יום ו', הגיעה הסימפוניה השישית, קונצרט לאבוב של צ'ימרוזה, השחרזדה, קטנים מ"כרמן" ו"מקבלריה רוסטיקנה", וקונצרט לפסנתר של צ'יקובסקי. מזה תסיקו שגם מוסיקה אני שומע. מה נאמר ומה נדבר? היזמה הפסיכולוגית בידינו היא ועל הגובה. בייחוד שסוף סוף השמש הגיחה, ואנו כבר הולכים במכנסים קצרים (אל תשאלו לצבען של ה"פולקאות).
סלחו לי על הכתיבה בעפרון, אבל בבית האכר שאני לן בו לא השגתי עט.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

1948

מכתב זה הגיע להורים בזמן הלוויתו של מיכאל.

שלום לכם אבא ואמא
כיון שאין כל תקווה שיגיע מכתב בדרך הדאר, והדרך לירושלים כבר פתוחה, הריני מוסר את המכתב בידי הבחור הלז.
המצב אצלנו, כלומר בצפת, קשה מאד. המשטרה ובית עלית הנוער, שבו היה הצבא, נמסרו לערבים, ומי כמוך יודע מהי משטרה מבוצרת.
אספקה יש בצפת, ואנו מטרידים את המשטרה מן הצד שלנו ומרעישים את צפת הערבית, כך שאנו מרתקים את הכוחות לצדדים שונים והם אינם יכולים להתרכז בהתקפה על צפת. את התנועה על הכבישים חוסמים מעין זיתים ומכאן. אחרי הנצחון הגדול של המשלטים בעין זיתים, בו נהרגו תשעה ערבים במקום אחד, ומשלנו רק אחד, הונח קצת לסביבה ועין זיתים שוב אינה מנותקת.
אני מצאתי "ג'וב" חדש: הגיעה תגבורת לסביבה, ועמם מכונת יריה גרמנית חדשה, והתברר שאין איש יודע להשתמש בה. לקחתי ספר, מאותם הספרים על נשק אשר תמיד התעניינתי בהם, ובמשך שעה התברר לי, שאני מחזיק את ה"שפנדאו" הגרמני המפורסם בידי. המשכתי להתאמן בה, יריתי כמה כדורים לנסיון - והריני עובד במכונת יריה "שפנדאו". מהכדורים שהביאו היו כמה מהם חלודים קצת ולקחתים לנסיון, היו כעשרים כדור. עליתי על הגג, וכיוונתי לאמבולנס צבאי, שנפל בידי הערבים (החיילים ניצלו על ידינו) וברגע שהתחיל לנסוע דפקתי צרור, אני נבהלתי לא פחות ממוסטפה הנהג. הערבים גם הם נבהלו וירו מהאוטו. באותו רגע הוצאתי את כל הכדורים שנשארו ושלשה הערבים המשיכו לנסוע - אל ישמעאל אביהם, והאמבולנס עומד נקוב עם פנצ'רים. בקיצור - מכונת יריה איומה - בשבילם.
יש לי לספר, כמובן, צ'יזבטים - חבית מלאה. אבל את זה נדחה לחופש הבא. מצב הרוח אצלנו - מרומם. כל הפצועים שהיו לנו החלימו כבר, והיתה בחורה אחת (מרים כהן אח"כ לפשיץ), שאמרו נואש לחייה, כי נכנס כדור לצווארה מצד אחד ויצא מהשני. התברר שהוא לא פגע בשום מקום חשוב - והיא עומדת כבר על רגליה, אחרי שבוע ששכבה. יש אצלנו קושי אחד. אין עתונים. ניזונים רק מהרדיו, וזה כמובן מעט מדי, אך אם זו תמשיך להיות הצרה היחידה - מה טוב.
הרגע חזרה מחלקה מצפת, שהעבירה בלילה תחמושת וציוד נוסף, ואפשר כבר להרגיש, שהיריות התגברו בצפת - מהצד שלנו. רוחם של הצפתים איתנה, לפי דבריהם, ואנו בטוחים שהרווחה תבוא.
היו ימים שדאגתי לכם דאגה רצינית, אבל עתה אני מרגיש עצמי בטוב, ולמרות הכל - אנו ננצח.
שלכם


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתביו האחרונים

על גבי המעטפה נרשם: באם לא אחזור פתחו את המכתב

הלכתי לגבות חוב ישן מעין זיתון - את חובם של עמוס, ושכני לאוהל יהודה; כרגיל היה לי בטחון שאני וכל שכני נשאר שלמים ובריאים, אולם, כמובן, יש להיכון לכל דבר. כדאי היה לשלם את המחיר הזה! הנה שהיתי כאן ארבעה חדשים וראיתי את כל השתלשלות הענינים מההתקפה על עין זיתים, עמוקה, סעסע, דרך משלט מס' 1, המשטרה בצפת - ובסופו של דבר, אנו עומדים על סף השחרור, ואתם התקדמו הלאה, על פגריהם של מוסטפה וחסן בלעדי. בקיצור, לא אאריך הרבה: שלחו את תעודותי ומכתבי הביתה לירושלים, או מוטב לתל אביב: אמודי, רח' בלפור פינת מלצ'ט.
מיכאל
נ.ב. שלחו את תמונתי שלי למרים גוטליב שכונת הפועל המזרחי, ירושלים.


צפת 7.5.1948
שלום לכם אבא ואמא
אני שולח לכם את הפתק עם הקריין א. גולדנברג, ערב כיבוש צפת. אני פורץ וזאת אומרת הראשון להכנס. גם לעין זיתון נכנסתי ראשון, כבעל חשבון ישן, אבל אין זיתון אינה צפת. ייתכן וזהו הפתק האחרון, אבל כל כך התרגלתי להשאיר פתקאות, כך שזוהי שטות לא להשאיר עוד פתק.
בכל אופן זוהי דרישת שלום ולכל המכרים.
מיכאל.



מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

למשפחת יעקבי

נכתב על ידי לילה יוסף שנהרגה בהפצצה על דורות

24.6.48
למשפחת יעקבי היקרה
עבר זמן רב מאד מאז הלקחו של מיכאו מאתנו ועד עתה לא כתבנו אליכם, לנחמכם על אסונכם - אסוננו.
היינו מרוחקים, וירושלים מנותקת, ולכן נדחתה כתיבתנו. אבל למרות הזמן שעבר, אין ההכשרה שוכחת את חבריה שנפלו. המלחמה האיומה הזו, עשתה אותנו קשים, אכזריים. וכל אחד מנסה במיטב כוחותיו לא להראות רגשות אבל וצער כלפי חוץ, בכדי לא להכניס רוח דיכאון לשורות. אך בלבו פנימה כואב כל אחד, על חברו שהלך, כל חבר החי אתנו תופס את מקומו בחברה, והוא אבר, חלק ממנה. הבחורים חיים בצוותא, לוחמים זה בצד זה, ומתרקמת קרבה נפלאה ביניהם. ובנפול אחד, דמותו תהיה חרותה בלב כולם. יתכן שיש בכך רק מעט נחמה. אך אולי נקל עליכם בספרנו שאינכם יחידים באבלכם. כל אחד מחברי ההכשרה שעמה חי מיכאל יזכרנו. כי זו לא תהא סתם מליצה אם נאמר, שכולם חבבוהו, שזכה להערכת חבריו. הוא היה פעיל בחברה, השתתף בשיחות, חי את כל משבריה, ותפס בה מקום. הוא קשר את גורלו בהכשרה. הוא היה רוגז לעתים, אך כל כנויו השונים בפינו מקורם היה באהבה עליו. קשה לכתוב על כך, ואולי זה רק יכביד עליכם. אנו עתה עוד בקצב המלחמה, אך משנעלה להתיישבות, נעלה שוב את זכר החברים שאבדו.
תקוותנו להקים מפעל התישבותי חקלאי, ולהגשים בכך גם את מטרת אותם חברים שנפלו במערכה, ולא נתמלאו בקשתם - ליישב את הארץ תוך חיי שיתוף.
היו חזקים, עמכם אנו ביגונכם
הכשרת הצופים


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

שנתיים

שנתיים. תקופת חיים; עולם בפני עצמו. רגשות, חברה. סערת יצרים. שנתיים של אפרים מוריקים, של שדות חרושים, של ריח היורה הברוך וטללי האביב הצופנים אושר.
שנתיים, רק שתיים, שתי אצבעות על יד אחת גדולה יד חיים, והרי הן ראשית עמידתך בחיים - חייך אתה. ראשית תחילת ידיעתך, ראשית מימוש חזונך - חזוננו. שנתיים ותו לא. הכרנו זה את זה בצלו לעת ערב של חבור זה המהפך כקדרת החרס, למרגלותיו עם עדר הצאן, בססגוניות פעיותיו. מול גווניה של משתלת פרחים, בזמזום הכוורת הרוחשת מעבר לכתלו המזרחי של בית הספר.
הכרנוך - ואם באת עד הלום ושם לך כשם שקראוך מולידיך - הנה נתלעס זה בפינו עד היות לו משמעות אחרת - משמעות שלנו. שהנה פינה זו של ד' על ד' אמות שבקצה החדר הנה כולה - אתה, עד היום המקום והשם והדמות - אחדות שאין להפרידה.
גלים של מציאות חוזרים לפקדנו, כשהיינו יושבים על מדרגות בנין בית הספר, 25, כולנו - לא נעדר איש ואתה בתוכנו וספרת וצחקנו, ובהתבדחנו בשעשוע כדרך הנערים - הטלנוך בעצומו של קנטור מתוך לילה מלא ירח - אל תוך בריכה מלאת מים, והיית משייט בה בלי לבוש בגדים - כאחד שזחה עליו דעתו כחום היום.
שנתיים.
היינו מנסים דברינו, דברי נערים חמומי לב מכדורי - שהוא שם דבר אל נערות חמודות מנהלל, והיינו מיגעים עצמנו על גגותיהם של מכוניות "אגד" בהתקרב יום הששי לשקיעתו. ואתה בתוכנו, לא נופל במאומה. שנתיים של טיולי בקרים בשבת מנוחה לרגל שפונותיהם של ההרים שבגליל, לחמוד את נופה של כנרת מתחת, להישיר מבט אל העמקים הללו שהם פרי עמל - על מנת לחזור למחרת לעמוד זה מול זה במעבדה הכימית ולשבר מבחנות מתוך כוונה נוקבת - לדעת ויהי מה.
כזה היית. קל תנועה - מהיר מחשבה, רצית לדעת הרבה ולא תמיד מצאת ידך לקלוט הכל. אהבת להשקיף צפונה אל אותו רכס אתנח שבתחומו על עצמון והר כנען, אל אותה עיר פלאים שקבלה ומסורת ילדוה - וסבל ועמל נועדו בה, שרבים הלכו לינוק ממנה רוח גבורה וטחו עיניהם מראותה כאשר ראיתה אתה: צפור נפשו של גליל.
אשריך שזכית לשחררה.
מיכאל יעקבי - המכונה בפינו: ברך
שנתיים של אביב עלומים.
זכר יקר.
שנתיים בצלו של תבור, שלמרגלותיו עדר הצאן בססגוניות פעיותיו שכה אהבת.
יהיו אלה - תבור מזה והר כנען מזה, עדות נאמנה לדרך בה בחרת למן עלומיך.
ויהי המרחק בין תבור והר כנען נאמן לארצנו הקטנה ספוגת הדם והדמעות, כי אכן נתרצו דמיך לה.
אפרים, הר תבור, ביה"ס החקלאי ע"ש כדורי מחזור י'


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח