דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

דגן בן אהרון (אברהמי) פנינה ז"ל

בת שמואל
נולדה בבולגריה
ב-25/7/1931
עלתה ב-1932
גוייסה ב-1946
יחידות: הגדוד הרביעי, פל' ג'
בהכשרת עין שמר, השומר הצעיר
שוחררה ב-1949
נפטרה ב-10/4/2018
נקברה בקיבוץ עין שמר

קורות חיים

פנינה נולדה בבולגריה ב-25 ביולי שנת 1931. לאחר שנה עלתה ארצה. היא הגיעה הגיל צעיר להכשתר השומר הצעיר בעין שמר והצטרפה לפלוגה ג'. במלחמת העצמאות שרתה בגדוד הרביעי של חטיבת הראל ולחמה בזגרת ירושלים והסביבה.פנינה חייתה את חייה בקיבוץ עין שמר עד לפטטרתה ב-10 באפריל שנת 2018. מצורפים דברי הספד של המשפחה מאתר קיבוץ עין שמר:
לא קל לכתוב מילות פרידה על אדם שהיה חלק ממך כל חייך, שעיצב את אישיותך, והעניק לך אהבה וביטחון אין סוף.

סיפור חייה של פנינה דגן שהונצח בספר המקסים "מחרוזת פנינה", הוא סיפור מופלא על ארץ ישראל היפה. בת לחלוצים שהרהיבו עוז לעזוב את חייהם בארצות נכר, ולעבור לארץ בלתי נודעת, נפגשו בשדה טבק, ולמרות כל הקשיים הקימו בית להם ולילדיהם.
זהו סיפורה של תינוקת שהוברחה לפלסטינה בתיבת מסע, על מנת שהבריטים לא יגלו כי משפחת התיירים אינם באמת תיירים, אלא מהגרים שחזרו הביתה לאחר מספר שנים של חיים בבולגריה, שם נולדה אמא.

אמא עזבה את בית הוריה בגיל 15, הצטרפה לפלמ"ח ללא ידיעת הוריה, לאחר שזייפה את תאריך הלידה בתעודת הלידה שלה, והגיעה להכשרת הפלמ"ח בקיבוץ עין-שמר, שם הכירה את ברטיקו, למורת רוחם של חבריה הגברים בהכשרה.
פנינה דגן אשת ספר, אשר עד ליומה האחרון, ערימה של ספרים ליד מיטתה. ובכל יום שהייתי מתקשר ושואל: "אמא מה את עושה?", היתה משיבה: "אני קוראת ספר".

אוהבת טבע בכל רמ"ח אבריה, שבכל שבת בבוקר היתה לוקחת אותנו הבנים, כל אחד בתורו, לטיול בשדות, בוואדי הקטן או הגדול, או בגבעות (עבורנו הם היו הרים) מענית. מוציאה את מדריך הציפורים של מנדלסון או מגדיר צמחים, מצביעה על פרח או ציפור, ומלמדת או בוחנת את אשר לימדה שבוע קודם לכן. ולא עזרו התחנונים, מדי פעם כאשר פשוט לא רצינו לקום מוקדם בבוקר, שבת בבוקר היה הזמן של אמא עם הבנים.

לעיתים התעמרו החיים באמא, תחילה כשאיבדה את אחיה הבכור אהרון על שמו אני נקרא, כאשר התאלמנה בגיל צעיר, וזמן קצר לאחר מכן כשאיבדה את איתן בתאונה טרגית. אך למרות מנות המרורים שספגה, מעולם לא התלוננה, וסירבה כי הטרגדיות האישיות שלה יעצבו את חייה.
סיפורה הוא סיפור נפלא של אהבה גדולה לברטיקו, לילדים ולשאר הצאצאים. מסירותה הקנאית למשפחה והרצון להמשיך ולהיות חלק ממשי בחיי בניה, לא מנע ממנה לתת לנו הבנים לבנות את חיינו על-פי דרכנו.
עכשיו הכל השתנה. שוב לא אוכל לצלצל כל בוקר לשאול: "מה שלומך?", ולקבל תמיד את אותה התשובה: "אני בסדר, אבל מה שחשוב באמת הוא איך אבי ואיתן", ואחר כך: "מה שלום עומר ומיה?" ורק בסוף: "תמסור ד"ש לחניתה".

נותר חלל שגם הוא יתמלא במשך הזמן בצהלות של נכדים ונינים, כי זו דרכו של עולם - דור הולך ודור בא. נוחי בשלום אמא יקרה, אישה אצילית  ומיוחדת. זכיתי. אוהב אותך.                                     
אהרון דגן


אלבום תמונות