דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי הרשקוביץ אליהו ז"ל

בן סאלי-סימה ומנשה
נולד ברומניה
בי"ז אב תרפ"ג, 30/7/1923
נפל בקרב במחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון
בה' שבט תש"ח, 16/1/1948
מקום נפילה: סמוך לכפר צוריף
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 25 בנפלו

קורות חיים

בן מנשה וסאלי-סימה. נולד ביום י"ז במנחם-אב תרפ"ג (30 ביולי 1923) בבראילה שברומניה. בן יחיד להוריו. אביו, ציוני ותיק, חינך אותו על ערכי התרבות והשפה העברית. בן עשר עלה עם הוריו לארץ, ועד מהרה היה כאחד מילדי הארץ. היה חבר תנועת "גורדוניה" ונתן הרבה מרוחו להתפתחותה של תנועה זו. לאחר שסיים בהצטיינות את הגימנסיה העברית בירושלים הצטרף לפלמ"ח. שירת בו כשנתיים ומחצה, בכפר-גלעדי ובסיורים על-פני כל הארץ, והשתתף בפעולות רבות.
בשנת תש"ה נכנס לאוניברסיטה העברית ולמד ביולוגיה וחקלאות. תוך כדי לימודיו המשיך גם בעבודתו הציבורית כמדריך מחונן ב"המשמרת הצעירה". בעל השקפות נועזות, ער ועקבי במחשבותיו. שימש מרכז לוויכוחים ודיונים אידיאולוגיים בתנועה וכך היה לרוח החיה והמעוררת למחשבה בחוגי המדריכים והחניכים כאחת.
עם ההכרזה על המדינה התייצב עם יתר הסטודנטים למערכה. בסיסו הצבאי היה במעלה-החמישה, ומשם יצא לפעולות רבות בסביבות ירושלים. השתתף בליווי השיירות לירושלים, לתל-אביב, לים-המלח.
צורף למחלקת ה"ל"ה" שחשה לעזרת גוש עציון הנצור, בה' בשבט תש"ח (16.1.1948) נפל עם חבריו ליד הכפר צוריף, והובא לקבר-אחים בכפר-עציון.
בדברי הספד של חברו נאמר:".. ראיתיו ימים מספר לפני לכתו לקרב האחרון. היו בו קצת תוגה וחששות יחד עם אמונה רבה והכרח בכורח המלחמה".
הועבר ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) עם שאר חללי הגוש להר-הרצל בירושלים למנוחת עולמים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

הרשקו

אליהו, או-כפי שכינוהו חבריו מיום בואו - הרשקו, עלה עם הוריו בעודו ילד ונתקבל בכיתה המתאימה בגימנסיה רחביה בירושלים. חברי כיתתו היו ברובם ילידי הארץ ועד-מהרה נקלט הרשקו בתוכם, למד את השפה ונחשב לבן הארץ לכל דבר. מראשית צעדיו נתבלט בייחודו ובעצמיותו. בעל תפיסה מהירה היה וכושר ניסוח. לא מהתלמידים הצייתנים היה; לא היה מקבל מוסכמות מבלי להרהר אחריהם, אלא מברר ומלבן כל דבר, ויוצא לעתים קרובות כנגד דעת חבריו וקרוביו.
זמן-מה לאחר עליתו הצטרף לתנועת 'גורדוניה', כשהתנועה היתה עדות צעירה, ואנשיה צעירים וצמחו אתה יחד. הרבה משברים עברו על התנועה ועל הרשקו בתוכה. הוא השתתף במרבית הכינוסים, המועצות והמחנות של התנועה בהופיעו הלווית כמה מחבריו הירושלמיים, היתה עוברת הרינה במחנה: 'הויכוח החל'. כי ער ותוסס היה, ולמרות גילו הצעיר לא נרתע מבקורת אף על דברי מדריכיו. בויכוח היה חורג ממסגרת הבעיות המצומצמות של עניני התנועה ובעיותיה הארגוניות ומפליג לענינים שבהשקפת העולם, אל נבכי יעודו ומעמדו של הנוער החלוצי בארץ. רבות התלבט ולא קיבל דבר טרם בחנו בעצמו.
הרשקו לא היה איש נוח בחברה. בעל בקורת היה, בעל עין חודרת ולשון שנונה. לפעמים היה פוגע מתוך כך בחבריו, אולם כולם ידעו להעריכו.
עם גמר הלימודים בגימנסיה - והימים ימי אל-עלמיין - נתפרדה החבילה. מקצת חבריו פנו והתגייסו לצבא ומקצתם פנו לחיי ההכשרה. באותה תקופה טרם נודע דבר ההכשרה המגוייסת, הברירה היתה בין ההכשרה והחטיבה והרשקו החליט, לאחר היסוסים, להתגייס לחטיבה. מאמין גדול היה ביעוד החטיבה ובתפקידה, על-אף כל המשברים הפנימיים שעברו עליה. לא היה איש-צבא במהותו, גם לא מבחינת כשרו הפיסי, אולם רכש לו הכל בכוח רצונו. גם במסגרת החטיבה הלך בנתיבו המיוחד, נטה לבקורת ושחה כנגד הזרם. השתדל להיות קשור לתנועה ולהכשרה, אולם חוסר הקביעות שבמסגרת המגוייסת ואף יחס המשק הרחיקו אותו במידת-מה, בודאי לא מהרוח החלוצית, כי-אם מרצון ההשתקעות בתלם הקיבוצי וראייתו כחזות הכל. בשנים אלה נדד הרבה, הכיר אנשים, התבגר והתגבש וחתר בנתיבו העצמי. כל אלה הקטינו את רצונו להשתקע במקום אחד והוא החליט להמשיך בלימודיו.
בחזרו ירושלימה השתקע בלימודיו במרץ מחודש. למד חקלאות ועמד לפני סיום הלימודים. בתוך ציבור הסטודנטים היה פעיל למדי, הן בהסתדרות הסטודנטים, הן בגוש א"י העובדת והן בתא הסטודנטים של מפא"י וה'משמרת' למפא"י הצטרף עוד בחטיבה עם יסוד המשמרת הצעירה. וגם כאן שקל את הדברים לא מעט. הרי שהה הרבה בין אנשי הפלג שעזב את המפלגה, ונפשו נקרעה בין שתי ההשפעות. גם בחירת מקצועו נעשתה מתוך מגמה מסויימת, - קשר להתישבות ולחקלאות.
אם-כי הקדיש זמן-רב ללימודים ולפעילות ציבורית, מצא זמן פנוי גם לקונצרט ולתיאטרון. חרדתו הגדולה היתה פן ישקע במסגרת מצומצמת ויינתק לשטף החיים. חשש פן ייהפך לבעל מקצוע סתם ורצה להמשיך בלימודיו, לאחר קבלו את התואר אגרונום, במקצוע המדיניות הכלכלית.
למרות הופעתו הבוטחת היה מלא ספקות, ולא נטה לקבל על עצמו דבר אשר לא האמין כי יש ביכולתו לבצעו; האמין ביכולתו, תיכנן תכניות והכין עצמו לקראת העתיד. כל חייו היו התכוננות לקראתו.
ראיתיו ימים מספר לפני לכתו לקרב האחרון. היו בו קצת תוגה וחששות יחד עם אמונה רבה והכרה בכורח המלחמה. קצת ליגלוג נשמע מדבריו, בספרו על הסיכון הרב שבעבודתו. בראשית המהומות, עוד טרם נקרא, עזב את לימודיו וחזר מרחובות לירושלים לתפקידים מסוכנים. ופרשת חייו הסוערת נסתיימה בקרב גיבורים, בהרי חברון, עם מיטב חבריו שאתם חי שנים רבות.

איתן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

מדברי מדריכו

הוא עמד בויכוח מתמיד עם כל מדריך, מנהיג, מפקד. הוא ניסה לחתור לאמת יותר מעמיקה ויותר שרשית, שתיתן מנוחה לנפשו והשלמה עם הציבור, לא על יסוד פשרה וויתור אלא על יסוד ההישג המכסימלי והבהירות השלמה.
הוא התנגד לדברי יריביו, על-מנת להכריח אותם לרכז את כל כוח נפשם, הכרתם, אמונתם ובטחונם - לשם ביסוס גמור של עמדתם. לא היה חניך קל. למדריכיו ולמוריו גרם קשיים מרובים - אלא שקשיים אלה היו דירבון נפשי רב, סם מתסיס ומפרה.
כתום לימודיו נפרדו דרכינו. הוא הלך לפלמ"ח - ואני לצבא. רק לעתים רחוקות הייתי קולט הדים מהווי הבחורים שנשארו בארץ לבנות את הכוח העברי העצמי, ולהכין את הכלים למאבקנו עם הפולש הגרמני, באם יחדור לארץ, ולמאבקנו הצבאי לאחר מכן.
חשבתי תמיד ש'הרשקו' ימשיך ללמוד מדעי החברה ויכשיר את עצמו כאיש-ציבור פעיל במערכה מדינית, בתנועת הפועלים. כל מזגו, תפיסתו, עירנותו הציבורית הורו על כך. ומה הופתעתי, כשמצאתיו לאחר המלחמה כתלמיד במכון לחקלאות באוניברסיטה העברית. ידעתי שאין זה דבר שבמקרה, והתפלאתי על בחירתו. שוחחתי עמו על כך ומצאתי שנשתנה, שככו שאיפותיו העזות, מבטו הופנה פנימה. בחוג הסטודנטים של ה'משמרת הצעירה' היתה התנהגותו שונה מזו שלפני חמש-שש שנים. התבגר, עיצב את דרכו וידע לקראת מה הוא הולך. נשתקעה בנפשו מרירות-מה ואכזבה משנות המלחמה וניסה להשתרש בעבודה מדעית, צמוד לקרקע ולמערכת ההתישבות הכפרית שלנו. הוא התאכזב מרעש הויכוחים ומהמולת הציבוריות, ואמר לתת את מרצו העז והרב לעבודה בטוחה, חסרת תנודות מדהימות. הוא חדל מלהתריע קבל עם ועדה ולא היה עוד איש ויכוחים והתנצחות, תוקפני בדעותיו ואכזרי בניתוחיו.
נפגשנו יום אחרי 'ליל הגשרים'. חברינו נפלו במבצע זה, ובתוכם גם חברים שנתחנכו אתו יחד בקבוצה אחת ובכיתה אחת. ליוינו את יחיעם למנוחות, וליבנו היה מר ודואב על האבדה. לא ניחשנו אז, כי אנו אך בראשית הדרך הזרועה מוות ודמעות. לא דיברנו הרבה אותו יום, אך לאט-לאט גילה לפני את רגשותיו הכבדים, בעלותנו לדרך מרה זו.
באחד הימים דרשתי ממנו לחזור לעבודה בהגנה. עמדנו אז על סף התקופה החדשה, ללא כל בהירות ובטחון בעתיד. הרגשנו מחסור רב באנשים בעלי יכולת ארגונית וחינוכית. הוא לא נענה לי, רצה לסיים תחילה את חוק לימודיו.
כעבור חודשים מעטים - פרצו המאורעות. כל אחד מאתנו היה טרוד בשלו. והנה פגשתיו, בימי מלחמתנו הראשונים: טרוד, לבוש בגדי-השירות שלנו (מתניה קצרה. כובע חקי) וקמט-דאגה בין עיניו. הרשקו חזר לשורה; התיצב מיד לשירות בפלוגת הפלמ"ח, בלא היסוס ובלא רתיעה. נסע בדרכים כמלוה שיירות, מילא כל תפקיד שהוטל עליו. עבר קורס מיוחד כאיש קשר ואיתות, ואחר התנדב למסע המסוכן. גוש עציון במצור - יש להסיר את המצור. בשעת חירום היתה ההססנות ממנו והלאה, ידוע ידע שיש דברים ומעשים שאין מקשים עליהם, אלא עושים...

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מפרי עטו

מכתב 2.6.1942

ירושלים, 2 ביוני, 1942

בעצם נדמה לי, כי כל העולם עסוק כמוני בבחינות-בגרות. אני כל כך חי את "הקלחת" הזאת, ששמה בחינות, וההתכוננות אליהן, עד שאינני רואה כרגע את כל שאר הדברים היפים והמכוערים הקיימים בעולם הזה. אמנם בין בחינה לבחינה, מנצנצות בקרבי מחשבות שונות והרגשות שאינן קשורות לתוכן של בחינה זו או אחרת, אך עלי להתגבר על רגעי "התנפשות" אלה ולעבור שוב ללימודים.
יש בלימודים הרבה יופי וכל-מה שאני הולך ונפטר מהם אני מצטער על כך יותר ויותר, כי סוף-סוף יפה ללמוד וכדאי ללמוד - מכל הבחינות! ובייחוד מצטער אני על התקופה היפה ללא שוב, זו אשר אני מסיים. אני הולך והופך מאיש-האילוסיות-והנעורים לאיש-החיים ואין בכך משום סיפוק רב ובייחוד אין בכך משום תקוה רבה. כי החיים הם אכזריים מאוד. סוף כל סוף החיים הם מלחמה, וכל אחד רוצה להיות משהו בתוך הזירה הענקית הזאת, וכדי להיות משהו יש להילחם. והייתי אומר, שהמלחמה על המשהו הזה, איש איש כמתאים לו, היא בעצם תמצית-החיים, מטרתם ותכנם. ממשותם של החיים רחוקה מאוד מאוד מאידיאולוגיה ומאידיאליזציה. ואין ספק שגם האידיאולוגיה הן צורות של אותה מלחמה על המשהו. כל אחד לוחם אותה מלחמה בצורות שונות, שאחת מהן היא "הרוחנית".
כן, בפה מלא אומר מפורשות: האמונה באדם איננה נחלת-דורנו. לכן הוא ציני ואגואיסטי. זה פרצופו וזה הלך-רוחו. הננו חניכי המאה העשרים, מאה אינדיבידואליסטית במחשבתה, ברצונה ובהלך-רוחה.
בעצם שני דברים יפים יש בעולם והם הלימוד והאהבה.
מתוך גווילי אש

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתב 26.10.1947

רחובות, 26.10.47

אני מתחיל את שנתי האחרונה בפקולטה ללימודי-החקלאות. ישנם רגעים שבהם אני שמח מאוד על שנה אחרונה זו. נדמה לי, כי אחריה כל העולם פתוח לפני, ללא כבלים כל-שהם; אך יש רגעים שאני ירא מפני הגמר והייתי מסכים להוסיף דעת ומדע עוד שנים רבות. ירא - לא מפני היציאה למערכות-הקרב, למען קיים את עצמי, אלא מפני שנדמה לי, כי השנים האלה, שבהן דירבן צמאון-הדעת את כל רמ"ח אברי, יחלפו וייפסקו. והקושי השני הוא מהות הדעת הזאת, שאני כל כך רוצה להשיגה. היא איננה מוגבלת, אלא רחבה מאוד וקשה להקיפה. בהיותי יותר צעיר, לפני כמה שנים, חשבתי שאם אכנס לפקולטה מסויימת, אגביל את שטח-התעניינותי. אך ככל שאני מתבגר והולך, אני פורץ ביתר עוז את הגדרים של לימודי האוניברסיטה, וראשי כואב בחשבי, איך ומתי אספיק להשיג כל אשר אני חולם על-אודותיו. ויש לי אמביציה שזה יהיה לא סתם אוסף ידיעות אלא משהו יותר. ולכן לא קל עלי לבי כלל, שחיי האקדימיים יהיו פחות אינטנסיביים בשנה הבאה, ואתחיל לעבוד עבודה שחורה איזו-שהיא...
מתוך גווילי אש

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתב 1.12.1947

ירושלים, 1 בדצמבר, 1947

אלפיים שנה חיכו יהודים לרגע זה, לאותה שעה של ליל יום א' כשהצביעו על התכנית המפורסמת. היה לי המזל ושמעתי את מהלך הישיבה וההצבעה בסוף. זו היתה חוויה עצומה. רחובות ירושלים היו אותה שעה ריקים מאדם, ורק בבתיהם של פוליטיקאים מושבעים הקשיבו למתרחש באותה ישיבה גורלית. כשהוכרז סוף-סוף על עצם ההצבעה התחילו אברי-גופו רועדים, כשתקוה וחשש מתחלפים עשרות פעמים בשנייה... בכל NO ובכל YES הרגשתי את ההיסטוריה היהודית הכמהה לחסדי-העולם דרך כל מדורות הגיהינום והחולשה. ולבסוף, אחרי שספרתי את הקולות, הייתי המום. יחידי ברחוב הייתי כשחזרתי הביתה, ולא עוד אלא שחששתי מהמכוניות המשורינות, שהסתובבו בעצבנות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. להעיר אנשים? את מי? חזרתי הביתה ושכבתי לישון. אך זה היה רק כשעה וחצי. הרחובות התמלאו, פרצה שמחה ספונטנית, בריאה מאוד, לבבית מאוד, אנושית מאוד, ללא טכסים, ללא תהלוכות מאורגנות, ללא סדר, ממש אכסטזה. הרחוב סחף אותי והשכיח מלבי את כל ה"חישובים", המלווים את המאורע. בייחוד התרשמתי מהישישים שבחוגגים, שנראו מאושרים ביותר בהגיעם ליום זה...
סלחי על "העתונאות" שלי, אך הרגשותי אלה הן כל כך עמוקות, שאינני יכול לא לספר לך עליהן. אני כשלעצמי השתגעתי קשות. שמחה עמוקה כל כך, אמיתית כל כך, חושבני שלא ראיתי עוד...
מתוך גווילי אש

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח