דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי ליטמנוביץ (ארנון) מרדכי ז"ל

בן רבקה ויוסף
נולד בחיפה
בכ"ה חשוון תרפ"ט, 8/11/1928
בהכשרת אפיקים/איתנים – הנוער העובד
נפטר בעת שירותו
בכ"ט כסלו תש"ט, 31/12/1948
נקבר בחיפה
בן 19 בנפלו

קורות חיים

מרדכי בן יוסף ורבקה נולד ביום כ"ה בחשון תרפ"ט (8.11.1928) בשכונת בת-גלים אשר בחיפה. למד בבית-החינוך לילדי עובדים. בגיל 9 הצטרף לתנועת "המחנות העולים" והיה חבר פעיל בה. בן 16 וחצי עזב את העיר ועבר לחברת "הנוער העובד" בתל-יוסף להכשרה. ניסה כוחו בכתיבת שירים ומאמרים ונבחר לתפקידים אחראיים. לאחר שנתיים יצא לקורס מדריכים בעין-חרוד. זמן-מה עשה גם באפיקים, משם עבר להדריך בסניף התנועה בפתח-תקוה. היה אהוב על חניכיו, אך חלם להצטרף להכשרתו - הכשרת "איתנים-אפיקים" (פלמ"ח) ולצאת להתיישבות ברביבים.
מת ביום כ"ט בכסלו תש"ט (31.12.1948) בתקופת היותו מדריך. נקבר בפתח-תקוה וביום 5.12.1950 הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בחיפה. בן 20 במותו.
הסתדרות "הנוער העובד" בפתח-תקוה הוציאה חוברת לזכרו.
בדברי הספד לזכרו נכתב: "..שמעתיו אומר פעם 'דע לך כי רבים מחבריי נפלו, יש ואיני מאמין, אך אני מנסה לשכוח להתגבר', מרדכי אינו יכול להשכח הוא נלווה אלינו עם צרור מחברותיו ובקולו 'חבריא, שקט'"

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

זכרונות והרהורים

כן, מרדכי'לה חלום לא חלם. לא כבוד וגבורה ראה בו, אלא ראה את עצמו מקים ישוב בערבות הנגב - בעסלוג'. הוא ראה את עצמו עומד בין קומץ בתים קטנים עטור עצים, ומשקיף אל ים החול הזהוב הנפגש אי שם הרחק עם תכלת הרקיע. הנו עומד כשידיו על ברכיו ואומר: חברה, זוהי עסלוג' שלנו, מה דעתכם, הה?!
מרדכי'לה התלבט בלבטים רבים בהיותו בתוכנו, קשתה עליו ההדרכה ביודעו כי חבריו משתתפים בקרבות.
השתדל בכל כוחו לחנך את הנוער לקראת ההגשמה והחיים השיתופיים. תמיד השתדל לחבב עלינו דרך חיים זו. הוא תאר לנו לא רק את הטוב שבחיים אלה, אלא אף את הקשה שבהם. כמה נהנה כשאנו חניכיו דברנו על ההתישבות, ראה בכך גמול לעבודתו.
מרדכי'לה הוציאנו מתוך סבך של מריבות וסכסוכים והעלה את רמת קבוצתו-קבוצתנו.
הכל עשה בשמחה כשפיו לא פסק משיר, ולא רק בשמחה כי א גם בענוה כדבר המובן מאליו.
מרדכי'לה היה "צבר" כיתר הצברים, לבשו בפשטות ומדבר בלי מליצות ולהטי נימוסים אלא בלבביות ובחברתיות המיוחדת להם.
מרדכי'לה איננו אתנו, אך נפשו האצילה שוכנת בתוכנו, והיא, ועוד נשמות טהורות כמותה מראות את הנתיב בו נלך. הדרך קשה ורבת מכשולים אך בה נצעד אל ההגשמה.
קב' אבוקה
צילה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

הוא איננו

אך בכל זאת הוא חי... שים לב, אחא: הנה יופיע רכוב על אופניו, פיו מלא שירה וחיוך לבבי על פניו. יקרב, יטפח על שכם... אך זה לא יהיה עוד - כי הוא מת...
אולם הוא חי... עוד קול זמרתו מהדהדת בין כתלי הסניף, עוד מושרים השירים שלמד, עוד קיימת קבוצתו, קבוצת "אבוקה"... אך הוא לא עוד ישיר , לא יוסיף.
כי כסתהו אמא אדמה בטרם יזכה לעבדה ולשמרה... שוב לא יחייך אלינו, שיר לא ישיר עמנו, ידו על שכמנו לא תטפח...
רק מרחוק בעצתו ינהלנו כרועה עדרו, אל המטרה שלא זכה להגשימה, אל ההתישבות החלוצית.
ניצן
קב' אבוקה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

על מרדכי'לה

מרדכי'לה ידע להקדיש את כל מרצו ויכולתו לתפקידו, להדרכה. במסירות ובשקדנות עשה הכל למען ההדרכה. פעם אמר שההדרכה היא עבדות, המדריך עבר לתפקידו ואכן משועבד היה לתפקידו. ומסירות כשלו דרש גם מחבריו להדרכה. הנני מודה כי שימש לי דוגמא בהכנסי להדרכה.
זוכר אני כי בפרוץ משבר בקבוצתו לא שקט, והרגשת כאילול המשבר פוגע בו וחובל בו. הוא הרגיש עצמו כאשם בכך ואמר לי:"אחרתי ביום אחד, לולא הייתי בנסיעה (באותו זמן היה באחת הנסיעות בקשר להכשרתו), יכול היה הדבר להמנע".
בכל פינה, כל צעד בקומונה, מזכיר לי את החודשים בהם חיינו יחד, את צחוקו המעודד, את הלצותיו ואמרותיו הקולעות.
מרדכי'לה היה תמיד שופע חיים. מרדכי'לה ידע להיות חבר, חברותו היתה נאמנה וכנה, פשוטה ומובנה.
ועכשיו לא נראהו עוד...
הלך מאתנו...
מלים פשוטות - וכה קשה משמעותן.
נפתלי.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מפרי עטו

מצרור מכתביו

תל-יוסף, 29.4.44 (יומים לאחר שעזבתי את הבית ויצאתי להכשרה)
כן, אמא, בטוחני כי קשה, קשה עד מוות תהיה הפרידה. חמש-עשרה שנות-עמל, חמש-עשרה שנות-תקוה. לכשאגדל כמה טוב יהיה. את מיטב שנותיך, את מיטב כוחותיך לי נתת, בי השקעת, בכל רגע, תמיד-תמיד, אולי רעב אני, אולי עייף אנוכי. אך אני בגדתי בך, עזבתיך לבדך ואלך. לא, אמא, ודאי חושבת את, כי מתוך שנאה עושה אני זאת, לא! מתוך אהבה, מתוך חיבה, אמא. מתוך רצון להרוס את הישן, להפוך משטר-חיים זה, מתוך שאיפה לחיות חיי-אדם. חטאתי, נכון, חטאתי, אך את, אמי, חייבת לסלוח לי ורק עוד פעם, כי שנית אחטא. ורק באחת תינחמי, באותו בן היושב אי-שם הרחק מכאן.

1.1.46

קשה, קשה היה המעבר, אך ניצחנו. השלכנו מאחרי גונו את חיי העיר ופנינו לכפר, למשק העברי. ידענו כי לא קל יהיה התפקיד, אך לא נרתענו. באנו כדי לדעת את העבודה ולאהבה, כדי להתקרב לאדמה, לשדה ולמרחב; באנו לחיות חיי-חברה נכונים, כנים ויפים, לדעת לוותר לחבר, לעזור לחבר ולאהוב חבר; באנו לרכוש השכלה, וזאת מטרת שהותנו כאן.
עברה שנה מאז בואנו למשק. מה שינתה שנה זו את פני החברה! נרתמנו לחיי-עבודה. למדנו את הטוב והנכון שבעבודה, והעיקר: יצרנו חברה. משברים קשים עברו על חברתנו: עזיבת חברים, חוסר מועדון - אך התגברנו בכוח רצוננו.

תל-יוסף, 1.6.46

לא כל הרגשת-לב, מקרית או רגעית, בין אם שמחה היא או עצב, יוכל אדם להעלות על הנייר. קרה מקרה והלב תסס, שמח - ונרגע, ואז לא כל אדם מן השורה יוכל להעלות זאת על הנייר. ברם, צללי-זכרונות, קטעי-רשמים אנסה להעלות הפעם...
לכבוש את ביריה! עברה השמועה... חיוך קל עלה על שפתי, האומנם? אנו נהיה הכובשים? אנו נהיה הצבא? ומה כוח לנו כדי לבצע פעולה זאת? כן, ענה הקול: אתה תהיה החייל ואתם תהיו הכובשים.
והשעה הגיעה.
אחת אחר חצות. צללי-אדם כיסו את כל השטח. פה ושם נשמעה התלחשות. והכל, הכל כה סודי: איש אינו יודע אנה ללכת, אנה לפנות, והכל מחכים לפקודה: קדימה! ניתן הצו. טור אחרי טור, פלוגה אחרי פלוגה התחילו להתקדם. המחנה נע. הולכים לאי-שם. פנינו לכיבוש. רוח קרה וצוננת התהילה נושבת. אט-אט קופאות הרגלים. האזנים והידים גם הן קופאות. גשם דקיק התחיל מצליף על הפנים והבגדים מתרטבים.
עם בוקר הלבינה, על אחת מפסגות ההרים מולנו, ביריה הישנה, אותה ביריה שביקרנוה לפני שנה, אך אז היתה חפשית, שלנו, ועתה היא כבושה... כן, אין הלב מאמין מה שהעינים רואות. הוא אינו נכנע לעובדה. הייתכן כי כך יימשך המצב? לא!.. אז נהיינו חזקים. רק עתה הבנתי כי עלינו הוטל התפקיד, כי אנו צריכים לשחררה, להחזירה להיות שלנו כאז...
אט-אט הוקם המחנה על רגליו, הוקמה ביריה החדשה, החפשית. הידים משתלבות והמעגל נע. הלב והרגלים דולגים יחד, וה"הורה" מתלקחת עד לב השמים. הם רימו אותנו!!!.. מלים אלה הן שנשאו את רגלינו לשוב להעפיל לביריה. כך! זאת היא דרכה של האימפריה הבריטית נגד קומץ בחורים ללא נשק. הם בטנקים ואנחנו בשירת "התקוה". אך, כנראה, שבטחוננו במצפונה של ממשלת ארץ-ישראל היה לשוא, וביריה נהרסה על-ידי טנקים בריטיים, כן - נהרסה.
אנו עולים! שירה בקעה מתוך הלבבות הצעירים, התוססים, "העפילו אל ראש ההר"... "אל ראש ההר"... "ראש ההר"... וכל ההרים סביבנו הצטרפו גם הם לשלהבת שפרצה "אל ראש ההר". אכן טעתה המשטרה הבריטית בחשבה כי דיכאה את רוחנו בהרסם את המחנה. להיפך! הם רוממו אותנו. החדירו בנו את הרצון לבנות את ההרוס, להקים את ביריה מחדש.
הלילה חלף ועם בוקר הוקמה ביריה שלישית. הרגלים נישאות. ושוב הלב תוסס... "ביריה היא שלנו בגליל". כן, שלנו! ו"הורה" זו הוכיחה כי לא טנקים ולא צבא יוכלו לסלקנו, כי הרצון הוא היכולת.

רפיח, 28.7.46

מדי ערב בערב יושבים אנו, השלושה שנותרו מגולי רפיח, יושבים על האלונקות ונזכרים ב"שם", מעבר לגדרי-התיל, במקום שיכולים אנו לעבוד, ממש לעבוד את האדמה. לירוק שבשדה מתגעגעים אנו, לטרטור הטרקטור, לקולן של הכבשה והפרה, לקרקור התרנגולים, לשמחת הילדים, לאורה של חמה. חיים רוצים אנו ולא להיות גדורים פה, כבולים תחת משמר, ויש שאנו מהרהרים בקול, איש-איש לעצמו: ועתה מה עושים החבריא בבית? מה הייתי אני עושה? יושב ומתלוצץ עם החברה, משחק, שר ושמח.
איש-איש לעצמו מהרהר, אך יחד נוצרת ומתרקמת הזיה, תמונה נחמדה, מחיה ומעודדת. ויש בוקעת לפתע המחשבה: האם נוכל אי-פעם לחזור לחיים נורמליים ורגילים, לחיי-חברה תקינים ובריאים, לצחוק החבריא הבריא והתוסס, למרחב, לשדה? כן - עונה הקול - מוכרחים לשוב!
מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח