דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

בן אמוץ תהילימזוגער מוסיה דן ז"ל

נולד בפולין
ב-13/4/1923
עלה ב-1938
גוייס ב-1944
יחידות: פלי"ם
תפקיד אחרון: מלווה באוניה
שוחרר ב-1949
נפטר ב-20/10/1989
נקבר בקיבוץ שדות ים

קורות חיים

דן בן-אמוץ נולד ב-13 באפריל שנת 1923 בעיר רובנו בפולין, בשם מוּסיה (משה) תהילימזוגער ("תהילים-זאגער", אומר-התהילים). בן אמוץ נשלח על ידי משפחתו ב-1938 במסגרת עליית הנוער לכפר הנוער בן שמן ובזכות זאת ניצל מהשואה. בתחילה שינה את שמו ל"משה שעוני", אך לבסוף אימץ את השם "דן בן אמוץ". ב-1941 הושמדה משפחתו בשואה ובן אמוץ נותר לבדו. לאחר סיום לימודיו בבן שמן, שהה בהכשרה בקיבוץ דגניה א', עבד תקופה מסוימת בנהלל. בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התגייס לצי הבריטי, במסגרת השתתפות היישוב העברי במאמץ המלחמתי. לאחר חודש שירות בבסיס HMS Morreta שבחיפה, הודח מן הצי הבריטי בשל בעיות משמעת קשות, הצטרף לפלמ"ח ומצא חיש מהר את מקומו בפלי"ם , שבסיסו הקבוע היה בקיסריה אך גם שם לא החזיק מעמד. לימים נקבר בן-אמוץ, לבקשתו, בקיבוץ שדות ים הסמוך. שירותו בפלי"ם היה בעיניו אחד מפסגות חייו. בפלי"ם פגש בן-אמוץ את המדורה הפלמ"חית, שנהפכה לא מעט בעזרתו למיתוס. מעבר לפעילות המבצעית של ארגון העלייה הבלתי-לגאלית, במסגרת המוסד לעלייה ב', התגבש בפלי"ם סביב דן בן-אמוץ גרעין של פעילות תרבותית עשירה. יחד עם חבר אחר בפלוגה, שייקה גולדשטיין, לימים שייקה אופיר, ובסיועו של חבר נוסף, חיים פיינר, לימים חיים חפר, כתב בן-אמוץ שירים ומערכונים ואירגן מופעים וערבי הווי. מכל רחבי הארץ נהרו אל "לילות השלושה עשר" המפורסמים בקיסריה, שבהם היה בן-אמוץ הרוח החיה. מכיוון שאחד מוותיקי הפלי"ם ניצל שנתיים קודם לכן מטביעה כשהיה על אניית סוחר בריטית ששקעה פתאום בליל ה-13 בחודש, נקבע כי מדי חודש יהיה זה יום שמחה לאנשי הפלי"ם, ויחגג ברוב עם. הדבר אף הונצח בפיזמון "שושנה", מאת חיים חפר, בשורה הבאה: "ב-13 דן (בן אמוץ) הרים עוד כוסית, לפתע הגיחו ספינות המשחית". לימים נקראה כך שייטת 13. ב-1947, נשלח בן-אמוץ לאירופה, מטעם המוסד לעלייה ב'. לאחר מעבר בפראג ובפריס, שם רכש ידידים רבים בצמרת עולם הספרות והאמנות, שירת בן-אמוץ במטה המוסד לעלייה ב' במרסיי, ואף פיקד על מחנה המעפילים בבנדול. אחרי המלחמה, בן אמוץ תרגם מחזה עבור התיאטרון הקאמרי. בשנת 1950 נסע בן אמוץ לארצות הברית. הוא למד שם קולנוע לתקופת מה, יצר קשרי ידידות עם קולנוענים שונים, בהם מרלון ברנדו והופיע בתפקיד קטנטן בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" (1951), בכיכובו של ברנדו. בן אמוץ השתלב בתחום הקולנוע בישראל. הוא הופיע בתפקיד עוזי, בסרט "אקסודוס" בשנת 1960, לצדו של פול ניומן, כתב תסריט "שלושה ימים וילד" (1967) על פי סיפורו של אברהם ב. יהושע, הופיע בתפקיד אורח, בתור המומחה לפסיכואנליזה, בסרטו של אורי זוהר, "חור בלבנה" (1965), והופיע בתפקיד ראשי בסרט "מצור" עם גילה אלמגור, משנת 1969 (לסרט זה אף כתב בן אמוץ את התסריט). ספרו של בן אמוץ "לא שם זין" (1973), עובד לסרט, שיצא בסוף שנות השמונים והפך ללהיט קולנועי. ספרו "סיפורי אבו נימר" עובד להצגת יחיד של בסאם זועמוט בתיאטרון החאן. המחזה "תל אביב הקטנה המחודשת" מאת חיים חפר ודב"א, בבמויי שמואל בונים (תפאורה רות דר, הניהול המוזיקלי פולדי שצמן, הבימה, דצמבר 1980) היה לרב מכר. ההצגה הועלתה במשך 64 ערבים. לאחר סיום המלחמה תרגם את "רקע טראגי", מאת ארסקין קולדוול (1949), פרסם מספר סיפורים קצרים, שחלקם אוגדו בספרו "ארבעה וארבעה" (1950) ונסע לארצות הברית. עם חזרתו, בן התבלט אמוץ בכתיבת פיליטונים, מערכונים, מדורים עיתונאיים וקטעי הומור והווי, בהם חשף את אוזנו הקשובה לאופני התבטאות ודקויות שפה, את חיבתו לדמויות בעלות אופן התבטאות עילג אך מקורי, וחוש הומור הנוטה להתחכמויות בעלות אופי מיני. יכולת זו באה לידי ביטוי במדורים כמו "היה וראה" שפרסם בתחילת שנות החמישים, ובלקט הסיפורים, האנקדוטות וה"צ'יזבטים" "ילקוט הכזבים" (1957), שכתב יחד עם חיים חפר. בן-אמוץ התפרסם כאשר השתתף בתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" ששודרה משנת 1955 ואילך. בתוכנית זו היה בן-אמוץ הכוכב הראשי, בזכות שורת פיליטונים כמו "אוכל לציפורים" ("ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו", "ההספד" ("אח, יא דן, יא דן"), "קללות בעלי מקצוע", "יומנו של ילד בן תשע", "מיומנה של נערה מתבגרת" ("היום פגשתי את תירס"), ועוד. הפיליטונים המובחרים מן התוכנית לוקטו בספרים "מה נשמע" (1959) ו"איך לעשות מה" (1963), שהיו לרבי מכר. בן אמוץ המשיך בעיסוק בהומור, ובמיוחד בכזה הקשור בשפה ובאופני ביטוי גם בשנים הבאות. הוא כתב עם חיים חפר את "תל אביב הקטנה", מופע נוסטלגי שחגג וביכה את נעוריה של העיר העברית הראשונה, "ארץ ציון ירושלים" שליקט סיפורים, מודעות וכרוניקה מראשית המאה (יחד עם שלמה שבא), ו"סיפורי אבו נימר", שהיו ליקוט של מעשיות המסופרות, כביכול, מפיו של ערבי. פעולתו החשובה ביותר בתחום זה הייתה כתיבתו (יחד עם נתיבה בן-יהודה) של "מילון עולמי לעברית מדוברת" (1972), מילון סלנג של השפה העברית (כרך שני יצא בשנת 1982). המילון, ובמיוחד הדוגמאות העסיסיות והאיורים המלווים בכיתובים שנונים שלהם היה אחראי בן אמוץ, היוו שילוב חינני של מילון רציני עם הומור. בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים עשה בן אמוץ מספר ניסיונות לכתוב רומנים "רציניים". במיוחד זכורים מאותה תקופה הספר "לזכור ולשכוח", העוסק בשואה, באופן מקורי ונועז (והוכנס לתוכנית לימודי הספרות של משרד החינוך [1]), ו"לא שם זין" העוסק בפצועי מלחמה (בהמשך נעשה סרט המתבסס על הספר). באותה תקופה יצר בן אמוץ קשר עם הפילוסוף הצעיר ד"ר משה קרוי, והפך למו"ל של ספרו "החיים על פי השכל". בן אמוץ נשבה בקסמה של הפילוסופיה האובייקטיביסטית של איין ראנד, שבה דגל קרוי, ואחת מתוצאות המפגש עם פילוסופיה זו הייתה הכיתוב "ספריות ההשאלה שודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים", שהודפס בספריו, כמחאה על כך שספריות ההשאלה רוכשות עותקים מספריו, ומשאילות אותן לכל דורש בלא רשות המחבר. בשנת 1979 הוציא בן אמוץ את הספר "זיונים זה לא הכל", שהיה לרב מכר ולמטבע לשון. הספר, ששילב אנקדוטות אוטוביוגרפיות, סיפורים בדויים (כך לפי בן אמוץ) והגיגים, היה לאקורד פרידה של בן אמוץ מניסיונות כתיבת רומנים רציניים יותר. ספר ההמשך משנת 1981, "זיוניוני הדרך", היה הרומן האחרון שכתב. החל בתחילת שנות השמונים התמקד בן אמוץ בלקטים של סיפורי פולקלור מקוריים ומתורגמים ובמיוחד בכתיבה עיתונאית במדורו האישי בעיתון "חדשות", שבו פרסם החל מיומו הראשון בשנת 1984. בן אמוץ תבע ואף קיבל חופש יצירתי מוחלט, אותו ניצל לפרקים לצורך עימותים, הטפות או לקסיקונים לתהילת איבר הזכרות, אך גם לעירוב מקורי של רצינות והומור. בן אמוץ נהנה ב"חדשות" מעמדה ייחודית שאפשרה לו לייסר את עורכי העיתון על כך שפרסמו מאמר מערכת לא חתום (כפי שהיה נהוג באותה עת), או על הסתרת האמת אודות תפוצת העיתון מקוראיו. בעקבות זאת, פורסמו מאמרי המערכת ב"חדשות" בחתימת כותביהם, וכן הוצגו בעמודו הראשי מספרי התפוצה של העיתון, נוהג חריג שלא אומץ אחר כך בשום מקום. לבן אמוץ היה גם במשך מספר שנים טור קבוע בשבועון כותרת ראשית, שהופיע בשני העמודים האחרונים של כל גיליון. בחודשים האחרונים לחייו דבק בכתיבה ופרסם כמעט מדי יום קטעים קצרים ומאמרונים ב"חדשות". בשנת 1951 התחתן בן אמוץ בארצות הברית עם אלן סיינט שור, בת הדת הנוצרית ושב עמה לישראל. לזוג נולדו שלושה ילדים, דור, נועה ופיקו. בשנת 1965 התגרשו בן אמוץ ושור, ובן אמוץ עבר לחיות במשך שנים אחדות עם הציירת בתיה אפולו, אשר ילדה לו את בתו נעמי. בשנת 1989 גילה בן אמוץ כי חלה בסרטן ובצעד מקורי החליט לביים את מופע הפרידה שלו מן העולם באמצעות ערב חגיגי שנערך במועדון הלילה "החמאם". בן אמוץ קיבץ למקום את חבריו, מכריו ו"מוקירי זכרו", כלשונו, והנחה את מסיבת הפרידה כפי שעשה בעבר באירועים אחרים בחמאם. לאחר מכן, טס בן אמוץ לארצות הברית לניתוח שנועד לשפר את הטיפול במחלתו. בעקבות שיבוש בניתוח, שב לארץ כשהוא משותק חלקית. לאחר מותו, התפרסמה הביוגרפיה שלו שנכתבה על ידי ידידו ושותפו לכתיבה, אמנון דנקנר שהפכה לרב מכר. בחייו, נחשב בן אמוץ אחד הכותבים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל, והגיגיו, תפישותיו, רעיונותיו ומריבותיו מילאו את החלל הציבורי בישראל. בעיני רבים, היה בן אמוץ אחת הדמויות היציגות של הצבר הישראלי השורשי ו"האמיתי". בראיון רדיו עמה לפני שנים, סיפרה הזמרת חוה אלברשטיין כיצד הייתה מאזינה בדבקות לבן אמוץ בתוכנית "שלושה בסירה אחת", כייצוג הישראליות המושלמת, שהייתה מנוגדת בתכלית להוויה הגלותית, הפולנית, שבתוכה חיה. ספריו: ארבעה וארבעה: סיפורים (1950), ילקוט הכזבים (יחד עם חיים חפר) (1956),ילקוט הכזבים השלם (יחד עם חיים חפר) (1979), מה נשמע (1959), איך לעשות מה (1963), לזכור ולשכוח (1968), מילון עולמי לעברית מדוברת, חלק א. (יחד עם נתיבה בן-יהודה) (1972), לא שם זין (1973), ארץ ציון ירושלים (יחד עם שלמה שבא) (1973): לקט מהעיתונות העברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, יופי של מלחמה (1974), קריעה תמה (1974), תפוש כמה שאתה יכול - סרט מתח מפורש, (1975), זיונים זה לא הכל (1979), זיוניוני הדרך (1981), סיפורי אבו נימר: לאנשים שלא מפינים ערבית ולא מכירים טוף אל-ערבים (1982): אוסף אגדות ומשלים של ערביי ארץ ישראל. פורסם תחילה כטור ב"מעריב". עוד איך לעשות מה (1982), סיפורים פה סיפורים שם (1982), תוספות ל-המילון העולמי לעברית מדוברת חלק ב. של נתיבה בן יהודה (1982), כליל תפארת המליצה (1985): על תחיית השפה העברית. תרגומיו: רקע טראגי, מאת ארסקין קולדוול (1949), האיש שבא לארוחת ערב, מאת קאופמן והרט (1954), רקטה לירח: מחזה בשלוש מערכות, מאת קליפורד אודטס (1960), לבלוב האהבה, מאת מוריי שיסגאל (1984),עדיף מלפפון על הגבר מפני ש..., מאת מ.ל. ברוקס ואחרים (1985): לקט בדיחות מלפפון עם איורים, נוסח עברי: דנקנר את בן-אמוץ בע"מ, ספר הפלוץ והשכחה, מאת דונלד וורצל (1985). נוסח עברי: דנקנר את בן-אמוץ בע"מ, אמנון דנקנר, דן בן אמוץ, , הוצאת כתר 1992. ספר הפלמ"ח בעריכת זרובבל גלעד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1957. דן ב-אמוץ נפטר ביפו ב-20 באוקטובר 1989 ונקבר, לפי בקשתו בקיבוץ שדות ים. מקום בו החל את דרכו בפלוגה הימית של הפלמ"ח.

אלבום תמונות