דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

סרן שביט שטרן יחזקאל אדוארד ז"ל

בן שרה ואהרון
נולד בצ'כוסלובקיה
בי' כסלו תרע"ג, 20/11/1912
עלה ב-1934
גוייס ב-1942
יחידות: מחלקה הגרמנית, גדעונים, הגדוד הראשון, חטיבת יפתח
תפקיד אחרון: קצין שלישות
שוחרר ב-1949
נפטר ב-י"ד אדר תשמ"ו, 23/2/1986
נקבר בקיבוץ עין השופט

קורות חיים

קטע ראיון עם יחזקאל שביט שערך יגאל וילפנד בשנת 1973: נולדתי ב-1912 בהונגריה, בשטח שהיום מסופח לסלובקיה. ב-1924 עברנו לווינה. היינו שני אחים, אחות וההורים. ב-1924 הצטרפתי ל"השומר הצעיר", וכן התחלתי ללמוד גם בגימנסיה. ב-1932 נבחנתי לבגרות. תנועת "השומר הצעיר" התפלגה ב-1930. ב-1931 הקמנו - אהוד רייטר, חנה ינאי, אני ושמחה את התנועה מחדש. ביתנו היווה מקום מפגש לחניכים, למדריכים ולשליחים. ב-1934 הכרתי את יהודית, שלקחה חלק בהנהגת גורדוניה. נקשרנו יותר בעת התרחשותם של ימי וינה האדומה (פברואר 1934). הייתי רשום כחבר "השומר הצעיר" וגם ב-"שוצבונד" . באו לחקור אותי ואפילו חששתי שאני עלול להיאסר. התחתנתי עם יהודית במרץ 1934, קיבלנו סטרטיפיקט זוגי ובסוף מאי באותה שנה היינו בארץ. היינו בטוחים שנלך לקיבוץ אך לא ידענו איזה. יהודית הייתה קשורה עם קיבוץ חוליות, שהקים אחר-כך את שדה נחום. אני הייתי קשור לחבריי הווינאים שגרו בקיבוץ אמריקה-בניר בחדרה. בסוף החלטנו להצטרף לחדרה. בראשית 1935 התקבלתי בסודיות להגנה בחדרה. רות נולדה ב-20 בינואר 1935. יום לאחר הלידה הגיעו ההורים מווינה. ב-1936 יצאתי לקורס הכנה בגידול צאן במשמר העמק. כן נמניתי עם הקבוצה הראשונה שעלתה לג'וערה. אני עצמי נשארתי במשמר העמק עד שקנינו את הצאן שלנו. לאחר שקנינו את העדר עברנו דרך סכנין. בדרך פגשנו את הנציב העליון ו"נולדה" לנו טליה, שקראנו לה על שם הנציב העליון. ב-1940 התגייסתי לצבא הבריטי. ב-1942 הצטרפתי, על פי דרישתו של שמעון קוך (אבידן), למחלקה הגרמנית. היה ברור שמדובר בפעילות מאוד מסוכנת. תכננו לפעול מעבר לקווי האויב, ובשלב מסוים להשתלב בתכנית מצדה. היו לנו 10,000 כדורים ושתי מכונות ירייה, שהבריטים לא הכירו. חיינו במשטר גרמני קשה. המועדון שלנו הוקם ביער משמר העמק. פעמיים בשבוע הייתי הולך בלילה לעין השופט לבקר את יהודית ואת רות. יענקל'ה סולומון לימד חבלה. בתחילת 1944 תכננו לצנוח בגבול בין פולין ליוגוסלביה. התוכנית לא יצאה לפועל עקב הצלחת בנות הברית והרוסים בחזית נגד הגרמנים. כמה מחבריי נשלחו למחנות שבויים ואף התערבו בין הגרמנים. בינואר 1945 יצאנו לאימונים בסרפנד ומשם עברנו למצרים. ב-2 במאי 1945 הגענו לדרום איטליה במסגרת הבריגדה. כמעט לא הספקנו להילחם. בספרו של חנוך ברטוב "פצעי בגרות" מתוארת הפגישה שלנו עם הניצולים היהודים. בשלב מסוים הייתי מעורב בפעולות הנקמה בנאצים. באחת הפעמים הייתי בן זוג של אהרון יריב ז"ל (שנקרא אהרון רבינוביץ') וטיפלנו בפושעים שמצאנו בהרי אוסטריה. במשך קרוב לשנה וחצי שירתי בבריגדה כאלחוטן על אניות המעפילים ובמרכזים באירופה, במיוחד בפריז. שירתי תחת פיקודם של שאול אביגור ואהוד אבריאל. בשבת השחורה (21.6.1946) פעלתי בגנט שבצרפת. כעבור זמן קצר חזרתי לארץ דרך מצרים. נשארתי בקיבוץ עוד זמן-מה אך "הזקן", יצחק שדה, הזעיק אותי לשיחה בחיפה וצירף אותי למחלקה מיוחדת שעוקבת אחר אנשי האצ"ל והלח"י. במסגרת פעולותיי שמרתי (יחד עוד שני חברים) על נשיא ההסתדרות הציונית, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל - חיים וייצמן. שמרנו עליו בכל מקום, גם ליד ביתו ברחובות. ב-1948 הצטרפתי לגדוד הראשון של הפלמ"ח בפיקודו של דן לנר והשתתפתי בקרבות משמר העמק. אח"כ הייתי קצין השלישות הראשי בחטיבת יפתח, בפיקודו של יגאל אלון, ולאחר מכן מולה כהן. בפברואר 1949 נפגעתי קשה בתאונת דרכים ונאלצתי להשתחרר מן הצבא. יחזקאל שביט היה חבר בקיבוץ עין השופט, במשך עשרות שנים תרם תרומה מיוחדת בתחום המחסנאות ושקד על ניהול תקין ומדוקדק של המלאי והכלים השונים במפעל המשנקים. כול חייו הבוגרים סבל מהפגיעה בראשו ולמעשה לא נרפא מפגיעה זו מעולם., יחזקאל שביט חי ופעל בקיבוצו עין השופט עד לפטירתו ב-23 בפברואר שנת 1986. בדברי הספד לזכרו כתב משה שוק:"...מעולם לא חתר לתפיסת עמדות מנהליות שיציבו אותו במקום שבו יש צורך לחלק הוראות. הוא לא היה בנוי לכך. איפיינו אותו האהבה והמסירות לכל אשר עשה, לכל תפקיד - קטן כגדול, שמילא במסירות ובדביקות כיאה לאדם שאינו מסוגל לזלזל בכל הקשור לבני-אדם..."

המידע הועבר על ידי: בנו, רפי שביט.

אלבום תמונות