דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

סא"ל סומך שמעון סמעאן ז"ל

בן שאול
נולד בעיראק
ב תרע"ו, 1916
עלה ב-1933
גוייס ב-6/1942
שרת בפלמ"ח
יחידות: מחלקה הערבית, פל' ג', הגדוד הרביעי
תפקיד אחרון: מסתערב
שוחרר ב-1950
נפטר ב-22/10/2010

קורות חיים

שמעון נולד בעיראק בתרע"ו (1916). עלה לארץ ב- 1933. היה מורה לערבית בתנועה הקיבוצית, וכן היה פעיל בארגון ה"הגנה". שמעון התגייס לפלמ"ח ביוני 1942, לפלוגה ג', וצורף מיד למחלקת המסתערבים בפיקודו של ירוחם כהן. הוא מונה למדריך הראשי של המחלקה. נחשב לסמכות העליונה בהוראת הערבית ומנהגיה. במהלך שירותו הושתל כמרגל במדינות אויב. במלחמת העצמאות הצטרף שמעון לחיל המודיעין, והשתתף בפעולות ריגול רבות. אחרי המלחמה נשאר בקבע במשך שנים רבות. התגורר בשיכון צבא הקבע במעוז אביב בתל אביב. בשנים האחרונות עבר להתגורר בכפר סבא. סמען נפטר בשיבה טובה ביום שישי 22 באוקטובר 2010. הנה דברים שכתב עליו יוסף ארגמן: מאחורי הצללים: הוא ייסד את תורת ההתסערבות הישראלית, חינך דורות של סוכני מוסד ואפילו העניק לאלי כהן את שם הכיסוי שלו - אך סביר להניח שלא שמעתם עליו מעולם. בשבוע שעבר הלך לעולמו שמעון (סמעאן) סומך, מורה לערבית שהפך לאביהם הרוחני של לוחמי הסתר הישראלים. יוסף ארגמן מספר איך קרה שאפילו מותו היה אפוף בחשאיות. מודעת אבל קטנה בעיתון, מהסוג האחיד שמפרסם ארגון גמלאי צה"ל "צוות", בישרה בתחילת השבוע שעבר על מותו של אחד, סא"ל שמעון סומך. מי שמסר את המודעה לעיתון אפילו לא הסמיך לשם הנפטר את השם "סמעאן" - הכינוי לו זכה האיש הלא נודע הזה בקרב חוגי המודיעין הנסתרים ביותר. הוא נפטר בגיל 94 בדיוק כמו שחי: בצניעות ובענווה, הרחק מהתודעה הציבורית. "סמעאן היה איש לא ידוע בחייו ובמותו", אמר השבוע ד"ר מ. כ, אחרון מפעיליו החיים של אלי כהן, ואיש מוסד שעבד בצמוד לסומך. זו הייתה תשובתו לשאלה כיצד היה מאפיין את סמעאן במשפט אחד. כמעט האיש שלא היה. האדם שנחשב ל"מֶכּה" של המסתערבים, שייסד וביסס את תורת ההסתערבות של כל קהילת המודיעין, והשפיע עמוקות על דורות של לוחמי הסתר של מדינת ישראל, הלך לעולמו בשקט מופתי. יגאל אלון הפתיע. סמעאן, גבר הדור מראה וגבה קומה, הגיע ארצה מבגדד ב–1933 בהיותו בן 17. בתחילה עבד כפועל ואחר–כך היה למורה לערבית בבתי־ספר באזור הצפון. יום אחד, בקיץ 1941, הגיע טנדר לקיבוץ משמר העמק ועצר ליד המוסד החינוכי שלו. נהגו, בחור גבה בלורית, ביקש שישלחו אליו את שמעון המורה, וכשזה הופיע, מופתע כולו, פנה אליו בישירות: "שמי יגאל אלון–פייקוביץ', אני מקים את 'היחידה הערבית' (לימים נקראה "הסורית") בארגון סודי ששמו ה'הגנה'. אני רוצה שתהיה בה המדריך המקצועי". אלון לא בא, כמובן, בידיים ריקות: קודם לפגישה המתוארת אסף מודיעין רב על המועמד וידע בדיוק מדוע הוא בוחר בו. המורה שמעון היה זהיר וחשדן, אך קיבל את ההצעה בהתרגשות. מהמחלקה הסורית, שבחוריה החלו לשוטט בסוריה ובלבנון במסגרת השיתוף עם הבריטים, צמחה מאוחר יותר "השחר" - יחידת המסתערבים של הפלמ"ח, ללא שיתוף הבריטים. כל השאר הוא היסטוריה מסועפת, המוכרת רק למעטים. אחד מהם הוא אל"ם (מיל') יעקב נמרודי, קצין המודיעין של יחידת "השחר" ולימים מו"ל מעריב, אשר נהג לכנות את סומך בשם "מורי ורבי". "סמעאן היה עמוד התווך של היחידה ובעל הסמכות המקצועית בהסתערבות", כתב. "באישיותו הנינוחה והקורנת היה ללוחמים כאב רוחני". בשבע שנות קיומה של יחידת "השחר" אותה הקים סומך (עד שפורקה ב–1950 על־ידי ראש אמ"ן בנימין גיבלי, לאחר סכסוך עמוק בינו לבין הלוחמים), עברו דרכה עשרות מסתערבים. רובם היו בחורים יוצאי ארצות ערב שהגיעו בעיקר מההכשרות המגויסות של הפלמ"ח, והכשרת הלוחם שלהם ביחידה נמשכה לעתים שנה שלמה. בכל זמן נתון שירתו בה כ–50 איש, והגרעין הקשה של הוותיקים הוא שביצע, בהדרכת סמעאן וחבריו, את המשימות המסוכנות ביותר. בעידן בו למודיעין לא היו כמעט אמצעים טכניים, היה הסוכן האנושי האמצעי היחיד להשגת ידיעות חיוניות לביטחון המדינה - והמשימה הזאת חייבה לשתול אנשים בעומק החברה הערבית. בטרנספורמציה האנושית הזאת, בה נדרש הלוחם להפוך למישהו אחר לחלוטין, סמעאן היה דמות המפתח. בהדרכתו הישירה הפכו הלוחמים ל"ערבים" לכל דבר, כשתחום התמחותו העיקרי היה דת האסלאם. סמעאן הנחיל ללוחמים את המנהגים השונים ואת סדרי התפילות במסגדים, ויחד עם מדריכים אחרים לימד אותם הכול: היסטוריה ערבית, מבנה החברה, מפלגות וארגונים, מיעוטים לאומיים ודתיים במזרח התיכון, מנהגים והווי, הרגלי לבוש, אכילה, שתייה, מקומות בילוי ועוד פרטים חשובים למגע היומיומי עם התושבים. נמרודי סיפר בזיכרונותיו כי מעמדה של היחידה ומפקדיה, ובמיוחד זה של סמעאן, התחזק מאוד בעיני המטה הכללי כאשר אנשיה בלבנון השתתפו בדצמבר 1948, במבצע לפיצוץ היאכטה של היטלר. היאכטה שנרכשה הוסבה אז על־ידי טכנאים גרמנים לספינת מלחמה בשירות מצרים. בתחילת שנות ה–60, עם כניסתו לתפקידו, ציין ראש אמ"ן אהרון יריב כי הוא חש בחסרונה של היחידה כשאמר: "אף שמדינת ישראל קיימת זמן רב, אין השירותים (אמ"ן, המוסד ושב"כ) מסוגלים לבצע את מה שעשו בחורי ה'שחר', מבחינת היכולת, הכושר והפוטנציאל שהיה גנוז ביחידת המסתערבים". הליכה לקיסריה. לצד הצלחותיה, ידעה היחידה בהובלתו של סמעאן גם כישלונות. עד כמה שידוע, לפחות שישה מלוחמיה נתפסו בעזה ובירדן והוצאו להורג, כאשר מקום קבורתם לא נודע. אחד הסיפורים המרתקים מתמקד בסגן יעקב בוקעי בן ה–19, אשר הושתל אל תוך קבוצת פליטים פלסטינים שהועברה לירדן, ונתפס ונתלה באוגוסט 1949. לפני ביצוע גזר הדין, שאושר על–ידי המלך עבדאללה, העביר בסתר מכתב אישי נרגש ומרגש לסמעאן מדריכו. "אושיט את ידי מרחוק כדי ללחוץ את ידיך היקרות ולשאול מה שלומך", כתב בו בערבית. "יהיה רצון שתהיה בריא ושלם ואבקש מאת אללה שישמור אותך תמיד בקו הבריאות, אמן... אחי, אני כותב אליך את הדברים האלה מבית־הסוהר בעמאן ושתי ידיי רועדות מרוב געגועים אליכם... אחי, הנני להודיעך כי בית־המשפט דן אותי לתלייה... אין בלבי ובמחשבתי שום דבר שלילי. השיטה הייתה טובה ורק כמה דברים קטנים קלקלו את העניין... אחי היקר, אני מבקש שתעשו את כל המאמצים כדי להוציאני מכאן...". סמעאן קבע כי בוקעי לא בגד בחבריו. הוא עבר עינויים קשים, אך לא גילה דבר על בן זוגו למשימה שהוחדר יחד עמו ולא נתפס, וגם לא על חוליות המסתערבים שכבר התבססו אז היטב בדמשק ובביירות. מדינת ישראל של אז הייתה במלכוד - היא לא יכולה הייתה להודות כי אותו "חאדר נאצר" הוא קצין ישראלי, ולכן בעיקר שתקה בחשאיות וקיוותה לטוב - עד שבוקעי הועלה לגרדום. את הלקח הקשה מפרשת בוקעי הפנים סמעאן עם מעברו ליחידה המבצעית של אמ"ן, אשר צורפה למוסד ב–1963 עם מינויו של מאיר עמית לראש הארגון - וזכתה לשם "קיסריה". במסגרת החדשה היה סמעאן חבר בצוות המצומצם ביותר, אשר טיפל שנים רבות בפעילות חשאית של המוסד בארצות ערב. אף על פי שבוקעי נתפס בשל מקריות, הרי שבביתו החדש העלה סמעאן עוד יותר את רף הזהירות והערנות הנדרשות מהלוחם וממפעילו. יחד עם אל"ם יוסף יריב, מפקד היחידה במשך 11 שנים, הקפיד עד מאוד על הוראות בטיחות חמורות ונקט משנה זהירות. במקרה אחד, זה לא עבד עד הסוף. זה היה המקרה של אלי כהן, שהודרך ולווה על–ידי סמעאן, ואף קיבל ממנו את שמו "הסורי" - כאמל אמין ת'אבת. תיאור מעמד זה מובא בספרו של שמואל שגב "בודד בדמשק". הוויכוח אודות הסיבות לנפילתו של המרגל הישראלי עדיין נמשך, אך הוא איננו יכול לשנות את המציאות. כהן נתפס בינואר 1965. הפעם, שלא כמו במקרה בוקעי, נעשה מאמץ חילוץ אדיר וחסר תקדים, גם בזירה הבין–לאומית. מאיר עמית, ראש המוסד דאז, סיפר לכותב שורות אלה כי שלח חוליה לחטוף את בן אחיו של נשיא סוריה דאז בקזינו באירופה (אלא שהאיש לא הגיע פעמיים), וגם לשליט הסורי הוצעו סכומי כסף מסחררים - אך דבר לא עזר. מהשיחות בין סמעאן ויוסף יריב לבין אלי כהן, אשר עסקו בעיקר באמצעי הבטיחות והזהירות בהם נדרש המרגל לנקוט, נותרו עדויות - חלקן מופיעות בספר "בודד בדמשק" - אך נושא הקשר ביניהם הפך למחלוקת מרה לאחר הוצאתו להורג. האלמנה נדיה ואחיו של אלי טענו, וטוענים כך גם היום במילים קשות, כי הוא יצא לשליחותו האחרונה בלא רצון, מתוך תחושת כישלון מתקרב, וכי למעשה מפעיליו הכריחו אותו לעשות כן. על פי גרסת שגב, שהיה מעורה בפרשה ושימש כתב "מעריב" לעניינים ערביים וגם קצין מודיעין בצה"ל, המציאות הייתה הפוכה. לפני שליחותו האחרונה ניהלו יריב וסמעאן שיחה נוקבת נוספת עם אלי כהן. סמעאן שאל אותו שוב ושוב האם היה רוצה להפסיק את שליחותו, וכהן אמר כי היה רוצה למלא אותה עד תום. הייתה בו תחושת שליחות לאומית עמוקה והוא קיווה שעם שובו יוכל להיות שגריר. המלאך היה המום. בביקוריו הספורים בארץ, שכנע כהן את הממונים עליו שהוא "יושב טוב" בדמשק ומחוסן מפני כישלון. ובכל זאת, סמעאן היה מודאג. "מה מניע אותו?" שאל, "מדוע הוא מעביר מברקים כה ארוכים, למרות שהורו לו לדלל את השידורים ולא לשדר יותר מתשע וחצי דקות בשידור אחד?" שגב עוד כותב כי לאחר אחד השידורים, בן 16 דקות וחצי, "המלאך" (הכינוי של סמעאן) היה המום. צרכניו של המידע שהעביר אלי כהן היו מרוצים מאוד, אבל סמעאן ויריב דרשו שוב שאורך השידור לא יעלה על תשע דקות. סמעאן אמר לו: "אני רוצה שתבין: החומר שלך מצוין, אבל יש דברים שאתה יכול להעביר בדרכים אחרות, לאו דווקא במורס. אנו דואגים מאוד לביטחונך וחוששים לאבד אותך. גלי האתר חופשיים וכל שירות ביטחון יעיל יכול לחשוף אותך. אני חוזר ומדגיש: חומר בעל ערך משני אפשר להעביר באמצעות דיו סתרים או להחביאו ברגלי שולחנות השש–בש שאתה מייצא מדמשק לאירופה". באמצע נובמבר 1964 התקיימה עם כהן שיחת תדרוך, רגע לפני חזרתו לדמשק, אשר התבררה לימים כשיחה האחרונה. סמעאן אמר: "אנחנו גאים בך. אבל אתה חייב לגלות יותר איפוק. שמור על עצמך!" כהן ענה: "אם היה קיים כלפיי חשד כלשהו, לא היו נותנים לי לצאת מסוריה בקלות כזאת". יוסף יריב וסמעאן חזרו והתריעו: "אנא היזהר, אתה חושף את עצמך לסכנות מיותרות". הסוף ידוע. סמעאן פרש מהמוסד רשמית בשנת 1981, עם הגיעו לגיל הפנסיה, ומאחוריו 40 שנות שירות. למרות פרישתו, המשיך לעסוק עוד שנים רבות בהדרכה, בכתיבה ובביסוס תורת ההסתערבות האופרטיבית שלו. תורתו שימשה גם את כל היחידות החשאיות האחרות שקמו על התשתית שהניח, ואנשים עלו אליו לרגל, בהם אלה שגידל והפכו למפקדי היחידות הללו. מי שעבד במחיצתו העיד על צניעותו הרבה. יוסף יריב, מפקד יחידת "קיסריה", שאל אותו פעם מדוע, שלא כמו האחרים, הוא אף פעם איננו מבקש ממנו דבר. סמעאן ענה כי הוא מסתפק במה שיש. יריב, שאהב אותו מאוד והעריך את עבודתו המקצועית, המליץ להעלותו מיד מדרגת רס"ן לדרגת סא"ל. לאחר שכבר היה פנסיונר ותיק, הגיע לבקרו איש המוסד, שקיבל עליו לקיים בהתנדבות את הקשר עם הוותיקים, וגילה כי סמעאן מקבל פנסיה של רמ"ד במקום של רמ"ח. סמעאן, שהיה ער לטעות, לא התלונן ולא ביקש דבר. מנהלי המוסד נבהלו, אך סמעאן הסתפק בסכום פיצוי כמעט סמלי. הוא נפטר כצדיק בערב שבת, 22 באוקטובר. רעייתו, עולה משווייץ אותה הכיר בקיבוץ אלונים כאשר מפקדת המסתערבים ישבה סמוך למטה הפלמ"ח בקיבוץ, נפטרה כבר לפני שנים רבות. היא הייתה עדה ושותפה אילמת לסודותיו ונטלה אותם איתה אל קברה. לכל מי שביקשו השבוע להגיע לביקור אבלים, הודיעה המשפחה כי לא תקבל מנחמים כמקובל. כמו סמעאן עצמו, שבילה את שנותיו האחרונות בבית־אבות בכפר סבא וסירב בתוקף להיפגש עם מתעדים, כך גם בני משפחתו ביקשו אחרי מותו לשמור על אנונימיות - ולהיבלע בתוך ההמון.

אלבום תמונות