ספקטור אהרן

בן רבקה ודוד
נולד ביפו, ישראל
ב תרפ"ג, 1923
גוייס ב-1941
יחידות: פל' א', הגדוד השלישי, חטיבת הנגב, מחלקה הערבית
תפקיד אחרון: סמג"ד
שוחרר ב-1949

קורות חיים

אהרן נולד בשנת תרפ"ג (1923) בתל אביב. עבר בילדותו להרצליה. למד בבית ספר יסודי לבנים ברחוב אחד העם ואחר כך עבר לבית הספר החקלאי בבן שמן, בו למד במשך שלוש שנים. בשנת 1934 הפסיק את לימודיו ועבר להתגורר עם דודו באביחיל שבעמק חפר. בהמשך עבר לכפר ויתקין, וחזר להשלים את לימודיו בגימנסיה נורדיה שבתל אביב.
בשנת 1936 יצא למחנה עבודה בנען, שם הצטרף לגרעין של תנועת "הנוער העובד". נשאר בנען במשך שלוש שנים ולאחר מכן יצא לקורס מדריכים של תנועת "הנוער העובד". בתום הקורס החליט להצטרף לחיל השדה (חי"ש) והחל לעסוק בביצוע סיורים באזור נען. בשנת 1939 עזב את נען ועבר לחולתה.
אהרון היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח בשנת 1941. שובץ לפלוגה א' והשתתף בהובלת יחידות הצבא הבריטי בפעולת ניתוק קווי הטלפון מעבר לגבול. כמו כן, השתתף בהגנת מטולה, בפעולות סיור שונות בלבנון ובהברחת עולים יהודיים מסוריה.
בהמשך יצא לקורס מפקדי כיתה באלונים, ולאחר מכן לקורס מפקדי מחלקה בכפר גלעדי. לאחר שסיים את הקורס מונה למפקד מחלקה ביגור. לאחר מכן מונה לפקד על קורס מפקדי כיתה בתל אביב, ולאחריו מונה לפקד על המחלקה הערבית.
אחרי זמן מה מונה למדריך בקורס מפקדי כיתה ארצי של ארגון ה"הגנה", ולאחר מכן מונה לסגן מפקד הגדוד השלישי בחטיבת יפתח. במסגרת המאבק בבריטים השתתף בפעולות ובמבצעים רבים: בליל הרכבות, בליל הגשרים, בשבת השחורה, בניסיון לשחרור אסירי משטרת צפת ועוד.
אהרון השתחרר מהפלמ"ח, חזר לחולתה ושובץ ברזרבה. עם פרוץ מלחמת העצמאות גוייס מחדש ויצא לקורס מפקדי גדודים בשריון. השתתף בהקמת שתי יחידות פשיטה של "שועלי שמשון", ופיקד על אחת היחידות.
עם רדתו לדורות שבנגב, כמפקד שועלי שמשון, נפצע אהרון בהפגזה ארטילרית, פונה לבית חולים ושם שכב פצוע במשך שנה שלמה. לאחר כשלוש שנים חזר לשירות בקבע ביחידת ההגנה המרחבית (הגמ"ר).
לאחר שהשתחרר יצא לשליחות בארצות הברית מטעם הסוכנות היהודית. לאחר שחזר שימש כגזבר הקיבוץ. עבר קורס בן שלוש שנים באפעל. יצא לשליחות, לארגנטינה ולדרום אמריקה כשליח של מחלקת הנוער והחלוץ. לאחר שובו לקיבוץ, עזב אהרון בשנת 1977 ועבר להתגורר בגבעת שמואל. אהרון נשוי לדבורה, חברת פלמ"ח אף היא. כמו-כן הוא אחיהם של צבי ספקטור ושל שייקה ספקטור אשר נפלו בשרות הפלמ"ח ושל ישראל ספקטור שהיה מבכירי הסיירים והצלמים של הפלמ"ח.


פרשה נישכחת אשר עלתה מחדש עם פרסום הכתבה של עופר אדרת בעיתון "הארץ":  ההתנקשות החריגה שביצע הארגון שהתנגד להתנקשויות: ויליאם ברוס, קצין בריטי, נרצח לפני 70 שנה בידי הפלמ"ח כנקמה על עינוי חבריו. בעדות שנחשפת לראשונה מספר מפקד החוליה איך נזנח האיסור על התנקשות בבריטים, ואומר שאינו מתחרט. מאת עופר אדרת, 23.10.2016: במוצאי שמחת תורה 1946 ישב ויליאם הנרי ברוס, קצין משטרה בריטי בן 34, בבית קפה ברחוב בן יהודה בירושלים. לקראת השעה 23:00, כשסיים לשוחח עם עמיתיו, קם והחל לצעוד לכיוון תחנת המשטרה בה שירת. לפתע הגיחו מאחת מהסמטאות של שכונת נחלת שבעה כמה צעירים יהודים, וירו בו חמש יריות. "הקצין הפצוע שכב זמן מה על הכביש, כשדמו שותת, כי לפי פקודה מגבוה לא נקראה למקום מכונית של מגן דוד אדום", דיווח בהמשך העיתון "המשקיף". לקראת חצות מת ברוס מפצעיו בבית החולים הצבאי על הר הצופים. "מפקח בריטי נרצח אמש ברחוב יפו בירושלים בשעה שטייל לבדו לבוש בבגדים אזרחיים בכיכר ציון", דווח ב"הארץ" למחרת.

מדוע נרצח ברוס ועל ידי מי? תחילה סברו כלי התקשורת כי ברוס לא היה המטרה של המתנקשים, ודיווחו כי נורה בטעות. "נראה הדבר כי רוצחיו של הקצין ויליאם ברוס לא התכוונו אליו, אלא לקצין בולשת, שבחברתו היה הקצין ברוס עד כמה רגעים לפני הירצחו", נכתב ב"הארץ".

אלא שבדיעבד התברר כי הדיווח הראשוני היה שגוי. גם הידיעות על כך שמאחורי ההתנקשות עמדו ארגוני הפורשים — מחתרות האצ"ל והלח"י — החשודים המידיים בהתנקשויות מהסוג הזה — התגלו בדיעבד כשקריות.

התנקשויות בבכירים בריטים בידי יהודים ערב קום המדינה: ראלף קרנס (1939), תומאס וילקין (1944), הלורד מוין (1944), ויליאם ברוס (1946), אלברט קונקווסט (1947). 70 שנה בדיוק חלפו מאז. היום כבר ידוע כי ברוס היה המטרה המדויקת של המתנקשים וכי הרוצחים, באופן חריג ויוצא דופן באותה תקופה, היו חוליה של אנשי פלמ"ח, הכוח הצבאי הסדיר של "ההגנה", שהוקם ב-1941 ובתחילת הדרך דווקא שיתף פעולה עם הבריטים. גם הסיבה לרצח ידועה: היתה זו נקמה על כך שברוס התעלל בעצורים יהודים של הפלמ"ח בכלא הבריטי כמה חודשים לפני כן.

פרויקט התיעוד "תולדות ישראל", שצילם עדויות של מאות מבני דור תש"ח, הצליח לתעד ב-2010 את מפקד פעולת ההתנקשות, אהרון ספקטור. במלאת 70 שנה לרצח ניאותו אנשי הפרויקט לחשוף את עדותו בפעם הראשונה בפני "הארץ".

בראיון תיאר ספקטור בגילוי לב את חלקו בפעולה, ואמר כי אינו מתחרט על המעשה ובדיעבד אף היה חוזר עליו. "עקבתי אחריו בשביל להעניש אותו. חיכיתי לו. הוא הרגיש שהוא על הכוונת", אמר למראיין מודי שניר ולצלם פלג לוי. ספקטור אמנם הביע חשש כי "בן משפחה של ברוס עלול לתפוס אותי בלונדון", אבל תיאר בפירוט את הפעולה. להתנקשות קדם "פסק דין" שהוציא בית משפט מיוחד של הפלמ"ח, שדן את ברוס למוות בגין אחריותו לעינויים של אסירי הארגון שנעצרו בידי הבריטים כמה חודשים לפני כן ביישוב ביריה, שם נתפסו אמצעי לחימה בלתי חוקיים. בחקירתם נדרשו עצורי הפלמ"ח לתת טביעות אצבעות, ולאחר שסירבו — אצבעותיהם נשברו. כמה חודשים לאחר מכן, הגיעה שעת הנקמה בברוס, הקצין שהיה אחראי להפעלת האלימות. התוכנית המקורית היתה להתנקש בחייו של ברוס בצפת, שם שירת. "התוכנית היתה פשוטה מאוד. אני הולך לטייל ברחוב עם עוד חברים, דופק אותו, ויוצא החוצה", סיפר ספקטור. אלא שברוס הצליח לחמוק ממתנקשיו, והועבר לשרת בירושלים. ידו הארוכה של הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) הצליחה לאתר אותו גם שם, וספקטור הלך בעקבותיו. "גייסתי את החוליה הירושלמית, שישה חבר'ה. קיבלתי נשק ממפקד העיר, מסליק שהיה בבית טיכו", סיפר. כדי להיות בטוחים ש"ננעלו" על המטרה, אנשי החולייה עקבו מקרוב אחרי ברוס. "חסר לי שנדפוק בריטי אחר. זה יהיה ביזיון שלי", סיפר ספקטור. "הראיתי להם תמונה, כדי שיזהו אותו", אמר בהתייחסו לחוליה. אחרי יום־יומיים של חיפושים, הצליח ספקטור לאתר את ברוס. הסימן המוסכם על החוליה היה שספקטור יסיר את כובעו מראשו ברגע שיתביית על המטרה. "זיהיתי אותו, והתחלתי ללכת אחריו. הורדתי את הכובע, והמשכתי 'לטייל'", סיפר. חברי החוליה, שמנתה גם אשה, עקפו את ספקטור ודלקו אחר ברוס. "כל אחד הכניס בו שני כדורים, ואז הם ברחו והחביאו את הנשק, לפי ההוראות", סיפר ספקטור. "העיקר שהפעולה דפקה", סיכם.

ייסורי מצפון לא היו לספקטור גם ממרחק של עשרות שנים. "גם היום הייתי עושה את זה. הוא היכה אסירים, והיה צריך לדעת שאסור להכות יהודים. זה לא לגיטימי. לא סתם הרגנו אותו. לא סתם", אמר. בעדותו חשף ספקטור כי מי שעמד מאחורי הפעולה היה לא אחר מאשר יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ולימים שר החוץ ושר החינוך (וגם ראש ממשלה ל–19 ימים) של ישראל. "זו היתה הוראה של המטה. יגאל (אלון) שמר לי אותו. יגאל, היה לו חושים לדברים האלה. כל הכבוד לו. אז החליטו שזה שהיכה — עושים לו פסק דין", אמר בראיון.

פלג לוי, מצוות התיעוד של "תולדות ישראל", מדגיש עד כמה המקרה חריג. "לפי העדות של ספקטור, הפקודה הגיעה מיגאל אלון, סמל 'יפי הבלורית והתואר' וגם טוהר הנשק", אמר. "זה המקרה היחיד שאנחנו מכירים שבו הפלמ"ח עשה דבר כזה. הם סימנו בן אדם וחיסלו אותו. הם כנראה באמת הרגישו שהגיעו מים עד נפש, אז הם הרשו לעצמם, פעם אחת בהיסטוריה, לעשות את זה. הם הגדירו את ההתנקשות הזו כ'טרור אישי' וחד־פעמי", אמר.

באותה תקופה הגיע לשיאו המאבק היהודי בבריטים. כמה חודשים לפני כן פוצצו אנשי אצ"ל את מלון המלך דוד, שם שכן המטה של המנדט הבריטי, והרגו כ–90 בני אדם, בהם בריטים, ערבים ויהודים. גם התנקשויות בקצינים בריטים לא היו חריגות באותן שנים. כמה עשרות כאלה — חלקן הצליחו וחלקן נכשלו — תועדו בספרי ההיסטוריה.

ואולם ההתנקשות בברוס היתה חריגה גם במושגי התקופה בה בוצעה, בשל זהות מבצעיה. המעשה היה כה חריג עד שאפילו מטה הפלמ"ח טרח להבהיר כי פניו אינם ל"טרור אישי", כפי שכונו אז פעולות אלה.

ישראל מידד ממרכז מורשת מנחם בגין בירושלים חקר את הפרשה במסגרת הרצאות שהוא מעביר בנושא טוהר הנשק. "המקרה הזה מצחיק מאוד במרכאות", הוא אומר, בהתייחסו לכרוז שהוציא הפלמ"ח אחרי הרצח. "הם היו צריכים להסביר שהם לא דומים לטרוריסטים מהאצ"ל והלח"י, אבל בפועל נאלצו לנהוג בדיוק כמותם כדי למנוע מהבריטים להתייחס לעצורים שלהם כמו שהם מתייחסים לעצורי האצ"ל והלח"י", אמר.

גם אירוניה היסטורית קלה הוא מוצא במקרה, בשל הרקע המשפחתי של ספקטור, שהיה בן 23 בעת ההתנקשות. אחיו, צבי ספקטור, היה מפקד כ"ג יורדי הסירה, שיצאו ב-1941 למשימת חבלה בלבנון ממנה לא שבו. למשימה הצטרף קצין בריטי — עדות לשיתוף הפעולה של הפלמ"ח עם הבריטים בתקופה זו. בנו של צבי ספקטור, הטייס תא"ל יפתח ספקטור, היה לימים בכיר החותמים על "מכתב הטייסים", שסירבו מטעמים מוסריים להשתתף בפעולות בשטחים בעיצומה של האינתיפאדה השנייה.

ההתנקשות בברוס נדחקה לשולי ההיסטוריה המקומית המדממת. אפילו תמונה שלו לא ניתן למצוא באינטרנט. חיפוש במאגר המידע של חללי האימפריה הבריטית מעלה כי קברו נמצא בבית הקברות הפרוטסטנטי הבריטי בירושלים. הוא היה רווק במותו, והותיר אחריו זוג הורים, שחיו בלונדון.





אלבום תמונות