שנאן גיורא ז'ורה ז"ל

בן ז'ניה ואברהם
נולד ברוסיה
בד' אייר תרס"ח, 5/5/1908
עלה ב-1927
גוייס ב-1941
שרת בפלמ"ח
יחידות: מטה הפלמ"ח
תפקיד אחרון: סגן מפקד הפלמח
שוחרר ב-1944
נפטר ב-כ"ג חשוון תשס"ב, 9/11/2001
נקבר באפיקים

קורות חיים

גיורא נולד ב- ד' באייר תרס"ח, 5 למאי 1908 בעיר גניצסק שברוסיה. הוא נולד להורים עשירים והיה אחד מששת ילדיהם. חיי הרווחה לא ערבו לו, הוא חיפש לו דרך חדשה. בשנים 1921-1923 היה חבר במחתרת הבולשביסטית. בשנים 1923-1925 עסק בציונות במחתרת, היה חבר ב"שומר-הצעיר" וגורש עקב כך בשנת 1925 לקזחסטן. הוא נקלע למצב קשה ולמצוקה.
גיורא התחנן בפני השלטונות שימירו את היעד בארץ-ישראל, הם נעתרו לו. הוא נפרד מהוריו, אחיותיו ואחיו והגיע לארץ-ישראל בשנת 1927, הוא עלם בן 19 הקודח ביצר ההתיישבות והקיבוץ. עוד באותה שנה התקבל לחברות בקיבוץ אפיקים והיה בין מקימי הקיבוץ.
שלושה מסלולים אפיינו את חייו: המסלול הביטחוני, המסלול החקלאי והמסלול הספורטיבי.
מאורעות 1929 הסיטו אותו מאפיק החיים החקלאיים, והוא החל לעסוק בענייני הביטחון של הקיבוץ. בהמשך התנדב לכוחות ה"הגנה". בשנים 1934-1938 היה מפקד גוש עמק-הירדן. במהלכה של שנת 1941, בא אליו יצחק שדה וביקש ממנו שימליץ לו על מועמדים לגיוס לפלמ"ח, מאזור עמק-הירדן. גיורא עזר לו בהמלצות ובגיוס, בסיום התהליך הוא שאל אותו לגבי הגיוס שלו, תשובתו של יצחק שדה הייתה גיוסו של גיורא לפלמ"ח. הוא מונה למפקד פלוגה ב', זאת אחרי פציעתו של משה דיין. כעבור שבועיים יצחק שדה מינה אותו לסגנו, גיורא היה לסגן מפקד הפלמ"ח. בפלמ"ח הוא שרת שנה ושמונה חודשים, היה בסוריה, אץ לעזרת עין-זיתים, פעילות רבה עשה במסגרת תפקידו. אבל הקיבוץ משך אותו בחזרה - האדמה הריחנית, רננת הציפורים וניחוח השיחים. בשנת 1945 חזר לקיבוץ והחל להשקיע עצמו בלהיטות בעבודה קשה. הוא היה מאושר...אך התקופה ואירועיה לא נתנה לו לעסוק במה שאהב. עם החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל, חזר גיורא המפקד, לענייני הביטחון. הוא פיקד על הדגניות, שער-הגולן ומסדה. היה המפקד בדגניה במהלך הקרב המפורסם נגד השריון הסורי, הטנק ההוא שעמד בפתח הקיבוץ ובלם את האויב הסורי, היה באחריותו שלו, של גיורא .
גיורא פיקד על גדוד 103 בעמק-הירדן, על חיל-הספר ועל גדוד 21 בגולני. אחרי מלחמת- השחרור נשאר בצבא. פעילותו בצה"ל - כשהתגייס לצה"ל כבר לא היה בחור צעיר. היה ממקימי החטיבות השונות. בשנת 1951 עשה קורס מג"דים, היה מצוי במחיצתם של "תינוקות" בני שלושים והוא בן ארבעים ושלוש.
במהלך הקורס פקד אותו אסון כבד, בנו בכורו עוזי נהרג בנסיבות לא ברורות . הפגיעה והכאב היו נוראיים. ובכל זאת, גיורא לא עזב את הקורס. הוא חתם על שירות בצבא הקבע לעוד ארבע שנים.
בהמשך, גיורא התעקש להצטרף לקורס הקומנדו הראשון של הצבא. היה זה קורס קשה מעין כמוהו וסיים את הקורס כחניך מצטיין.
במשך חמש-עשרה שנה שימש מפקד גדוד מילואים, הוא השתחרר בדרגת סגן-אלוף.
מלחמת ההתשה "תפסה" את גיורא והוא כבר בן 62, יהודי לא צעיר. מלחמת ההתשה הייתה מלחמה לא קלה. משה דיין, שהיה אז שר-הביטחון, הגה את רעיון ה"נמרים" - הוא פנה לקציני מילואים וותיקים וביקש מהם שיתגייסו לצבא לתקופה של שלושה חודשים, כדי לפקד על המוצבים בתעלה. כששמע על-כך גיורא, הוא רצה להתגייס ולרדת לתעלת-סואץ, אלא שלא רצו אותו כל-כך. למעשה הוועדה הראשונה שקיבלה את טופס מועמדותו, פסלה אותו בטענה שהוא זקן מדי. גיורא לא ממש התרגש מהפסילה, הוא נלחם בהחלטה ולבסוף גייסו אותו. שלושה חודשים הוא שרת בדרום התעלה, פיקד על חיילים שיכלו להיות בגיל נכדיו. הוא שרת כמפקד מעוז וללא ספק היה הקצין הקרבי המבוגר ביותר בצה"ל . באותה עת נכדו עמד לסיים קורס טיס.
פעילותו האזרחית - אחרי השחרור חזר גיורא לקיבוצו אפיקים. לא אחת עלתה השאלה במה יעסוק? חבריו העלו רעיונות שונים ואף יעדו לו שליחות יוקרתית במסגרת התנועה. אך הוא ביקש מסדרן העבודה, שישבץ אותו מיד עם השחרור, לעבוד בכרם.
חמש-עשרה שנה עבד בכרם שאהב, היה מאושר, העצים היו לחלק ממנו. הוא לא רצה להמיר את העבודה החקלאית בשום עבודה משרדית או עבודה חלופית בבית-חרושת. ...גיורא המשיך בעבודתו החקלאית וניער מעליו את השנים.
בחורף היה משתתף במרוץ הקפת-התבור, באופן קבוע. היה מתאמן בריצה אחרי יום עבודה מפרך, אחרי שהיה נותן מרגוע לגופו לשעה-שעתים. בכל אימון היה גומא בריצה עשרה עד שנים-עשר קילומטר. בקיץ היה שוחה בבריכה של אפיקים. היה בין מארגני צליחת הכנרת הראשונה בשנת 1959. הוא צלח את הכנרת לאורכה ולרוחבה בצליחות ההמוניות של "הפועל" והיה מוסיף עליהן צליחות פרטיות כל אימת שהזדמן לו. כדי לשמור על כושר קצב לעצמו, בימי הקיץ, שחיה בת קילומטר אחד מדי יום .
עמד בראש "חוג המשוטטים של עמק-הירדן . השבתות היו קודש לטיולים רגליים ארוכים. בנוסף השתתף גם בצעדות ירושלים , ובצעדה בהולנד .
מספרים על גיורא שבכל הליכותיו ניכרו המפקד והספורטאי שבו , ושכל דבר שעשה "הלך איתו עד הסוף" ...
גיורא שנאן נפטר בקיבוצו אפיקים, בכ"ב מרחשוון תשס"ב, 9 בנובמבר 2001. הותיר אחריו משפחה ענפה- ילדים, נכדים ונינים.
המידע נאסף בסיוע ארכיון אפיקים [צבי אשכולי].


מידע מפורט על גיורא שנאן מאתר קיבוץ אפיקים:

ז‘ורה נולד בשנת 1908 בעיר גניסק, בקרים שברוסיה. בן שלישי למשפחה בת 6 ילדים.  אביו עסק במסחר ואף בעסקנות ציבורית והמצב הכלכלי בבית היה טוב. בגיל 13 התייתם ז‘ורה מאמו שנפטרה ממחלת הטיפוס. באותה תקופה, ריחפה באוויר תחושה מאיימת של סכנה, וז‘ורה חש צורך להיות מוכן תמיד להגן על עצמו. הוא הצטרף למחתרת האנטי-בולשיביקית, ואח"כ הצטרף למחתרת הציונית במסגרת תנועת "השומר הצעיר", עד שנתפס ונשלח לגרוש בקזחסטן. בסתיו 1927 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ "השומר הצעיר מ-ס.ס.ס.ר". הוא היה אחרון "השומרים הצעירים" שהתקבל אוטומטית לקיבוץ. הוא הקים משפחה עם תמרה ז"ל ונולדו ילדיהם אוריאלה ועוזי. לימים, נפרדו דרכיהם. ז‘ורה נשא לאישה את פוליה ונולדו ילדיהם חגי ומאיה. יחד הקימו משפחה כשאיתם גם דליה, בתה של פוליה מנישואיה הקודמים למילה.

שלושה מסלולי חיים עיקריים איפיינו את ז‘ורה לכל אורך חייו: המסלול הביטחוני, המסלול הספורטיבי והמסלול החקלאי. במסגרת פעילותו הביטחונית הצטרף ז‘ורה ל"הגנה". הקים את קבוצת "הנודדת" בעמק-הירדן, היה מפקד העמק והשתתף בכל פעילויות "חומה ומגדל" באזור. בשנת 1941 התמנה לסגנו של יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח. בקרבות עמק-הירדן בשנת 1948 פיקד ז‘ורה על ההגנה נגד ההתקפה הסורית בדגניה, ולאחר מכן היה מג"ד בחטיבת "גולני", כשאוריאלה ועוזי משרתים תחת פיקודו. לימים נפל עוזי בתאונת מטוס, אך ז‘ורה, אב שכול, המשיך לפקד על הגדנ"ע, השתתף בקורס הקומנדו הראשון של צה"ל, וסיים חניך מצטיין, ובמשך 15 שנה שימש מפקד גדוד מילואים. המסלול הספורטיבי של ז‘ורה החל בארגון צליחת הכנרת הראשונה ב-1929 ונמשך לאורך 60 צליחות נוספות במסלולים שונים, כולל אחת לאורך. למעלה מ-30 שנה השתתף בקביעות במרוצי הקפת התבור, וכן התמיד בצעדות ירושלים, הנגב, הגלבוע ועמק-הירדן, כולל השתתפות בצעדה בהולנד, במסגרת משלחת צועדים מעמק-הירדן. יותר מאוחר גילה את ספורט החתירה בקייקים, ויחד עם דודו רוט ז"ל חתר במסלולים שונים. הוא המשיך בספורט זה לאורך תקופה ארוכה כשהוא צועד ברגל אל בסיס הימייה שבמושבת כנרת.

יותר מכל היה ז‘ורה איש אדמה, חקלאי בלב ובנפש. איש הכרם ומטעי הזיתים. השכים קום טרם הנץ החמה, צעד רגלי אל המטעים שכה אהב. בין פעילויות ביטחוניות נועזות ומסוכנות הוא חזר תמיד לשדה, אל השקט והרוגע ששאב ממרחבי השדות.

בשנות חייו האחרונות נפטרה פוליה, אשתו האהובה שחלתה במחלה ממארת. ז‘ורה מצא עצמו עצוב ובודד מתמיד, נתמך ע"י ילדיו המסורים, עד שנפטר, והוא בן 93 .

ז‘ורה ייזכר תמיד כלוחם אמיץ, פעיל ביטחוני, ספורטאי נחוש וחקלאי עובד אדמה מסור ובעל ואב למופת.

הניח: בנות – אוריאלה דליה ומאיה, בן – חגי, נכדים, נינים ובני-משפחה.






 

 

אלבום תמונות