רא"ל אלעזר דוד דדו ז"ל

בן שלמה
נולד ביוגוסלביה
ב תרפ"ה, 27/8/1925
עלה ב-1940
גוייס ב-1946
שרת בפלמ"ח - חטיבת הראל
יחידות: פל' ז', מחלקת סיירי מטה הפלמ"ח, הגדוד הרביעי, חטיבת הראל
במחלקת משמרות
תפקיד אחרון: מפקד גדוד - מג"ד
שוחרר ב-1949
נפטר ב-י"ב אייר תשל"ו, 12/5/1976

קורות חיים

דוד אלעזר ("דדו" בפי כל) נולד בעיר סרייבו ב-27 אוגוסט שנת 1925, בן למשפחה שמקורה במגורשי יהדות ספרד, שרבים מהם מצאו מקלט ברחבי האימפריה העות'מאנית. ככל הידוע, התיישבו אבות אבותיו בבולגריה ומשם עברו לחבלי הבלקן, שבעתיד יהוו את יוגוסלביה. שם המשפחה אלעזר, וכן הצירוף דוד אלעזר, מופיעים כבר בדורות קודמים, ואת ביתה הקימה המשפחה בסרייבו, שלאחר התפרקות יוגוסלביה שבה להיות עיר מרכזית בבוסניה.
כשהיה דדו בן שבע מתה עליו אמו, והוא גדל אצל שתי הסבתות. ללימודים בבית-ספר תיכון נשלח לזגרב, קרואטיה, ושוב לא חזר לסרייבו. אביו ביקר מפעם לפעם, אך הנער המתבגר מצא חברה של בני-גילו בקן "השומר הצעיר" של זאגרב, ובו בילה הרבה. מלחמת העולם השנייה כבר פרצה, הצבא הגרמני כבש את צ'כוסלובקיה, פולין, צרפת וארצות השפלה ורבים חשו כי יוגוסלביה תהיה קורבנו הבא. העלייה לארץ-ישראל, שלקראתה חונכו הנערות והנערים, הייתה עכשיו לצורך דוחק. קבוצת נערים מזאגרב וממקומות נוספים התארגנה במסגרת עליית הנוער ובסוף 1940, כמה חודשים לפני שפלשו הנאצים ליוגוסלביה, יצאה לארץ-ישראל.
קבוצה זו, ודדו בתוכה, צורפה כחברת-נוער לקיבוץ שער העמקים, ובה עבדו ולמדו שנים אחדות. תנועת "השומר הצעיר" פסקה, שלא ייצאו ל"הגשמה" בקיבוץ חדש, כשאיפתם, אלא יצטרפו כ"השלמה" לקיבוץ עין שמר. אישיותו של דדו בלטה מן ההתחלה, הוא נשלח להדרכה, וזמן קצר לאחר הצטרפותם לעין שמר, נבחר למזכירות הקיבוץ. אלה היו ימי מלחמת-העולם השנייה, ודדו חש שעליו להתגייס ולהצטרף ללוחמים במשמידי העם היהודי באירופה. הקיבוץ לא אישר את גיוסו, ובסופו של דבר, בשנת 1946, בהיותו בן עשרים ואחת, המרה את החלטת הקיבוץ והתגייס לפלמ"ח. הוא צורף למחלקה שהתאמנה ועבדה במשמרות. דדו נענש בהוצאה מהקיבוץ, ומעתה היה השירות בפלמ"ח, ולאחר מכן בצה"ל, למרכז חייו.
בשנת 1947 סיים קורס מ"כים, שהתקיים בקיבוץ דליה, ובתום הקורס נשלח לפקד על מחלקת פלמ"ח, שבסיסה היה בקיבוץ חולתה, ואשר עסקה בליווי "מסתערבים" אל מעבר לגבול הסורי הן כדי ללמוד על הכנותיה של סוריה למלחמה וכן להעביר בחשאי עולים לארץ במסגרת הפעילות שנודעה אז כ"עלייה ו'".
ממש ערב החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית ובעקבותיה פרוץ מלחמת העצמאות, נשלח לקורס מפקדי מחלקות במגמה להציבו כמפקד לסגל הפיקוד בגדוד המטה של הפלמ"ח, שבמהרה נהפך לגדוד הלוחם "הרביעי", שמילא תפקיד מכריע בקרבות על ירושלים הנצורה ועל פתיחת הדרך אליה משפלת-החוף ונודע בכינויו "גדוד הפורצים".
דדו נכנס למלחמה זו כמ"מ שזה עתה הוסמך ושירת בפלוגה שמפקדה היה אורי בן-ארי. הוא השתתף במבצע "נחשון" להבקעת הדרך לירושלים, להבטחת שיירות של אספקה חיונית לתושבי העיר ולהעלאת תגבורת של לוחמים, נשק ותחמושת. כדי למנוע סגירה מחודשת של הדרך ההררית, עסק הגדוד בהשתלטות של קבע על הפרוזדור כולו, שחייבה כיבוש הכפרים העוינים לכל אורך הדרך לירושלים. כן נטל הגדוד חלק מכריע במאבק על השליטה בעיר עצמה, שבפלוגה של אורי בן-ארי פירושו היה לצאת לקרב לילה אחרי לילה. בימים היו קוברים את החללים ובלילות היו שבים ונלחמים. בפרק-זמן זה השתתפה הפלוגה ב-68 קרבות. 85 מתוך 200 לוחמי הפלוגה נפלו במערכה, רבים נפצעו, ו-15 לוחמים בלבד שבו בתום הקרבות לשפלה בריאים ושלמים.
בין השאר פקד דדו על פריצה של כוח פלמ"ח לרובע היהודי הנצור בעיר העתיקה. לוחמי הפלמ"ח חברו ליהודי הרובע, אך כוח ירושלמי, שצריך היה לקבל עליו את הגנת הרובע, לא הגיע, ולוחמי הפלמ"ח המעטים והמותשים מעשרות קרבות, נאלצו להיסוג. אחד האכזריים בקרבות אלה התנהל על כיבוש מנזר סן סימון, שחלש על דרום העיר ואשר הוכרע רק ברגע האחרון ובמחיר דמים כבד. הקרב נמשך כשש-עשרה שעות מול גלים של מתקפות ערביות, שנדמה היה שאין להם סוף. מתוך כ-120 לוחמי פלמ"ח במנזר, נפלו 40, נפצעו 60, ורק 20 לא נפגעו. ברגע מסוים כבר הוחלט שעל הבריאים והפצועים קל לסגת, ואילו על המפקדים לפוצץ את הבניין על כל הנשארים, והם בתוכם, כדי שלא יפלו חיים בידי האויב. ואז החלה פתאום נסיגת הערבים. מן הקרב ההוא נטל דדו את אמירתו של יצחק שדה, שבמהלך הקרב חזר עליה בני מהרשק, "זכרו, כשיורד גשם - נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף". בימים הקשים ביותר של מלחמת יום הכיפורים, שיווה הרמטכ"ל דוד אלעזר אמירה זו לנגד עיניו ולא נלאה מלשנן אותה למפקדים וללוחמים.
מפקד ה"פורצים", יוספלה טבנקין, ציין את כושרו הקרבי והפיקודי של דדו, וכן את קשיחותו וכושר-עמידתו במצבים הקשים ביותר. יותר מכל הדגיש את כושרו של דדו לעמוד בראש חבורת לוחמים. אנשיו היו פחות כואבים ופחות ממורמרים וקובלים מכל המחלקות. ואכן, במהירות הוטלה עליו אחריות פיקודית כבדה יותר ויותר. חודשיים לאחר שהיה למ"מ, קיבל את הפיקוד על פלוגה, ולא עברו עוד חודשיים ודדו מונה למפקד גדוד "הפורצים".
כמג"ד השתתף ב"מבצע ההר", שמטרתו הייתה אבטחה מלאה של פרוזדור ירושלים. לאחר מכן, ירד הגדוד בפיקודו לדרום והשתתף במבצע "חורב". דדו פקד על קרב הגנה נגד טנקים מצריים, ומנהיגותו הצטיינה בקור-רוח, ביכולת לחשוב בצלילות תחת אש אויב כבדה ועמידה נחושה ועיקשת.
בתום קרבות מלחמת העצמאות ופירוק הפלמ"ח, החליט דדו שלא להתפטר מצה"ל אלא להמשיך ולהשתתף בבניית כוח-המגן של המדינה הצעירה. כרב סרן צורף כחניך לקורס המג"דים הראשון ובתום הקורס היה למדריך ולאחר מכן למדריך ראשי. בפרק-זמן זה התגבשה חשיבתו הצבאית, ולדעת מפקדיו היה החניך והמדריך המבריק ביותר, שבלט הן בכושר-הניסוח ובבהירות-המחשבה, והן בתפיסתו הטקטית והטופוגרפית.
בשנת 1954 התמנה דדו לראש מחלקת תורת הלחימה (תו"ל). על מנת לגבש תורה ולעמוד על יישומה בתנאי שדה, הצטרף לרבות מפעולות התגמול של הצנחנים נגד ה"פדאיון", שאיימו לא אחת על מרכזי האוכלוסייה היהודית. בפעולות אלה פעל כאחד הלוחמים, לובש חגור ונושא נשק.
בשנת 1956 הועלה דדו לדרגת אלוף משנה ומונה למפקד בית-הספר לחי"ר. סמוך לכך פרצה "מלחמת קדש", ודדו היה למפקדה של חטיבה 12 בעזה. לקח מרכזי שהפיק באותם ימים היה, שכתר "מלכת הקרב" עתיד לעבור מן הרגלים לשריון, והוא שיכריע בקרבות המלחמה הבאה. את הלקח הזה יישם על עצמו. הוא ביקש העברה לגייסות השריון, ובשנת 1957 נענתה בקשתו. הוא הסיר את דרגותיו, ובמשך שמונה חודשים עבר את מסלול האימונים במקצועות הטנק בכל הרמות, מטוראי ומעלה.
ההכרה בסגולותיו כמפקד שריון לא איחרה לבוא. בשנת 1958 התמנה למפקד חטיבה 7, חטיבת הדגל של גייסות השריון. גם כאן הייתה התקדמותו מהירה ביותר - כעבור זמן לא רב התמנה לסגן מפקד גייסות השריון, ובשנת 1961 קיבל דרגת אלוף ומונה למפקד גי"ש. בתפקידו זה תרם רבות לפיתוח תורת לחימה שתוכל להתמודד עם תורת הלחימה הרוסית שהורשה בצבאות מצרים וסוריה. הוא ייסד וקיים "ועידת מח"טים", שהייתה מתכנסת לעתים מזומנות לגיבוש ההלכה של הגייס.
דדו טיפח בגי"ש את "גאוות היחידה", יזם את הקמת "להקת השריון" וטיפח את קבוצת הכדורגל של הגייס, ומתגייסים צעירים רצו מעתה, בעדיפות גבוהה, לשרת בגי"ש.
כשהתמנה יצחק רבין לראש המטה הכללי, העמיד את דדו בשנת 1964 בראש פיקוד הצפון של צה"ל. שנותיו כאלוף הפיקוד היו סוערות במיוחד, בשלוש פרקיהן: את הפרק שקדם למלחמת ששת הימים אפיין בראש וראשונה "הקרב על המים". הסורים פעלו להטיית מקורות הירדן, כלומר ל"ייבוש" מדינת ישראל הדלה במקורות מים. פעילות צה"ל שיבשה מאמץ סורי זה ובסופו של דבר סיכלה אותו. מעמדותיהם ברמת-הגולן הפגיזו הסורים שוב ושוב את יישובי אצבע הגליל, והפכו את חיי התושבים לבלתי-נסבלים. את תפקידו כאלוף הפיקוד ראה דדו הן בתשובה צבאית שתשתק את הסורים והן בקשר רצוף וחם עם היישובים, חיזוק רוחם והחדרת ההכרה ללבם שלא לאורך ימים תמשך נחיתות קרקעית זו ורמת-הגולן תחדל לשמש פלטפורמה נוחה לסורים. ביישובי הצפון האמינו בדדו ואהבו אותו. גם בשלב ראשון זה וגם בהתשה שלאחר ששת הימים בעמק הירדן ובעמק בית שאן, טבע דדו סיסמה שעל-פיה פעל פיקוד הצפון: "אם חיי היישובים שלנו יהיו בלתי-נסבלים, יהיו בלתי-נסבלים גם החיים ממזרח לגבול".
בששת ימי המלחמה, ביוני 1967, מילא פיקוד הצפון תפקיד נכבד בכיבוש השומרון, חציה הצפוני של הגדה המערבית. אך את המטרה העיקרית שהציב דדו לפיקוד, כיבוש רמת הגולן ושחרור היישובים שבעמקי הצפון מן הטרור המתמיד, לא אפשרה לו הנהגת המדינה, ובעיקר שר הביטחון משה דיין לממש, והכול מחשש מפני התערבות ברית-המועצות של אז, הפטרונית של סוריה. רק בשחר היום השישי למלחמה, קיבל דדו "אור ירוק" משר הביטחון, והכוחות שהיו ערוכים ודרוכים, יצאו מייד לקרב קשה ואכזרי בכוחות הסוריים המבוצרים היטב ובתוך יממה אחת השתלטו על כל חלקה המערבי, המאיים, של הרמה.
אך גם ניצחון מהיר ומושלם זה בששת הימים, לא הביא למדינה את השקט המיוחל. סמוך לאחר ששת הימים, נפתחה מלחמת ההתשה בעמק הירדן ועמק בית שאן, וגם בה פעל דדו באותה נחישות, ופעילות צה"ל הפכה ל"בלתי-נסבלים גם את החיים ממזרח לגבול".
אז הוטלה על דדו משימתו האחרונה, העליונה - לאחר תקופה של שירות כראש אג"ם, הועלה דדו לדרגת רב-אלוף, ומונה לראש המטה הכללי של צהל, החל ב-1 בינואר 1972.
היו אלה ימים של שקט מדומה, מטעה ומרדים. עליונותו של צה"ל הוכחה קבל ועולם, והתחושה הרווחת הייתה, שמנהיגי המדינות הערביות לא נסוגו אמנם מעמדותיהן הקיצוניות, והדבר בא לביטוי בהחלטות ועידת חרטום לאחר תבוסת 1967, ואולם אין בכוחן לקרוא בעתיד הקרוב מלחמה על מדינת ישראל. ואם כך, צריך להתאזר בסבלנות ומעמדה של עליונות צבאית לחכות לבוא שלום-האמת. הרמטכ"ל אלעזר ביטא בכמה הזדמנויות את תפישתו, שבהעדר התקדמות מדינית, התנגשות צבאית הנה בלתי-נמנעת. בסכמו את משחק-המלחמה "איל ברזל" באוגוסט 1972, אמר דדו: "אם בעבר חשבתי, שהמלחמה עלולה לבוא בראשית 1973, הנה היום נראה לי שזה לא יהיה בראשית השנה - - - אחרי הבחירות בארה"ב יתקיימו מגעים מדיניים. - - [לסאדאת] יתברר, שזה לא הולך. תסכולו יגדל עוד יותר. הקיפאון יגדל עוד יותר. ואי-שם, במרוצת 1973, עלולים אנו לעמוד בפני חידוש האש".
במחצית הראשונה של 1973 חזרו ידיעות מודיעיניות על כך, שהצבא המצרי מתכונן למלחמה, ואף הוזכרו תאריכים מדויקים. בצמרת הצבאית והמדינית של ישראל היו הדעות חלוקות בכמה סוגיות עיקריות: האומנם יראו עצמם המצרים מוכנים למלחמה גדולה לפני שיתמלאו כמה חסָרים באמצעי לחימה, כלומר לא לפני 1975 ? ואם אכן יתאמת המודיעין שהגיע ממקור בעל אמינות גבוהה ביותר, והמצרים יפתחו באש אי-שם באביב 1973, מה תהייה עוצמת הלחימה? על ההערכה הלאומית היה מופקד ראש אמ"ן דאז, האלוף אלי זעירא, ועמדתו הנחרצת הייתה, שסבירותה של צליחה מצרית אל ממזרח לתעלת סואץ במלוא העוצמה באביב 1973 "נמוכה מנמוכה", וגם לפשיטות בעזרת מסוקים לעומק סיני ולחידוש ההפגזות לאורך קו בר-לב, העניק סבירות נמוכה, כדי עשרים אחוזים. לעמדתו ניתן משקל רב, מה גם שלא היו חילוקי-דעות בדבר עוצמת צה"ל וחיל האוויר להביס את האויב תבוסה גמורה ומהירות רבה, אפילו תהיה ההתראה תהיה קצרה ביותר. מכל מקום, צה"ל נכנס לכוננות "כחול לבן" והושקע כסף רב בהכנות צבאיות.
משהתבדתה לכאורה הכוונה מצרית לצאת למלחמה, האביב חלף, ואחריו גם רובו של הקיץ, והשקט המדומה נמשך, נראה היה לרבים, כי צדקו כל מי שביטלו את החששות מפני מתקפת-הפתע ושבה והשתלטה התפיסה (ה"קונספציה") שמלחמה אינה קרובה ולכל האותות והסימנים שהעידו על תכונה מלחמתית גוברת במצרים וסוריה, נתן ראש אמ"ן הסברים מהסברים שונים, שהוליכו כולם לאותה מסקנה - מלחמת-פתע קרובה אינה צפויה.
אין כאן המקום להיכנס לפרטי-הפרטים, ובכל-זאת חובה לציין, כי ידיעה מודיעינית רבת-חשיבות שהגיעה ערב יום הכיפורים, לא הובאה לידיעת הרמטכ"ל אלעזר ולדבריו נודע לו עליה לראשונה בוועדת אגרנט. אילו נמסרה לו במועד, אמר, היה מסתלק מן הספק האחרון ומכריז מייד על גיוס כללי.
בפועל, נמסר לו בשעת לילה מאוחרת על ידיעה שהעביר ראש המוסד, האלוף צבי זמיר, שהמצרים יפתחו במתקפה כללית בו-ביום (ובשל שיבוש כלשהו נמסר, שהאש תפתח "עם שקיעת החמה", או "בשש אחר הצהריים").
מאותו רגע לא היה עוד דדו הרמטכ"ל התשיעי של צה"ל בלבד, כי אם המצביא העליון במלחמה, שתפרוץ בלא אותה התראה של חמישה ימים, שהבטיח אמ"ן, ואפילו לא של חצי-יממה, אלא עוד מעט, בצהרי יום-הכיפורים. מצב-פתיחה אכזרי כל-כך לא ידע צה"ל מעודו, ודדו חש היטב, כי כל שנותיו כלוחם וכמפקד רק הכינוהו למבחן העליון שלפניו, לשמש בפועל כמצביא העליון של צה"ל ולהתרכז כל-כולו במשימה שכמה מן הסובבים אותו, "מעלי, מתחתי ולצידי" ראוה כאבודה, עד כדי הפרחת אמירה על "חורבן הבית השלישי". המשימה הייתה להרים את צה"ל מן הקרקע, לארגן ככל האפשר את רבבות האזרחים לגדודים, חטיבות ואוגדות, ולהלחם. להלחם כדי לנצח. הוא חזר שוב על מופת מנזר סן סימון: "זכור, כשיורד גשם נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד יותר". מעמדתו בראש צה"ל היתרגמה עמדה נחושה זו לשורה ארוכה של החלטות מבצעיות. בנסיבות הימים ההם, כל החלטה תהייה קשה כשאול, וכל מהלך שגוי בהפעלת הכוחות - בהעדר כל עתודות נוספות לעוצבות הלוחמות - עלול להמיט אסון כבד על המדינה.
ואכן, מרגע שהגיע ל"בור", הוטל עליו להחליט, לומר ולשקול בלי הרף חלופות אפשריות ולהכריע במהירות. ויש להדגיש: בפועל שימש יותר ויותר כמצביא העליון, אך מבחינת הסדר הממלכתי הטוב, ממונה היה עליו שר הביטחון, רב אלוף (מיל.) משה דיין, עד אז סמכות צבאית כריזמטית הן בצה"ל והן במנהיגות המדינית העליונה. על-פי החוק הייתה ממשלת ישראל המפקד העליון של צה"ל.
המלחמה הקרובה באה בהפתעה גמורה והכתה בהלם רבים ובראשם את ראש אמ"ן ואת שר הביטחון שהיה שותף להערכתו. דבר זה קיבל את ביטויו כבר בהחלטתו הגדולה הראשונה, לגייס מייד את כל אוגדות השריון. החלטה זו טעונה היית אישור מצד משה דיין, שהציע להסתפק בשלב זה בגיוס שתיים בלבד משש האוגדות. עדיין הטיל ספק בידיעות על המלחמה, ואף שאל את דדו, איך ייראו אם יתברר שעל-סמך ידיעה שגויה הוציא רבבות מתפללים מבתי-הכנסת ביום הכיפורים? הוא אף שאל את דדו מה יעשה במאה אלף מגויסים "שיסתובבו לך בין הרגליים". כיוון שדדו היה משוכנע, שהמלחמה היא ודאות קרובה, וכל דחייה בגיוס הכללי תעלה בדם רב, עמד על דעתו. וכך גם דיין. את שאלת היקף הגיוס יביאו להכרעת ראש הממשלה. הזמן אינו עומד במקומו, ופקודת הגיוס מממתינה לראש הממשלה. היא מפשרת בין שתי העמדות ופוסקת שיגויסו ארבע אוגדות. לא יוצאות שעות אחדות, המלחמה פורצת, ונחשפת כל נלעגותו של הוויכוח. עם ישראל כולו נוהר ליחידות-המילואים. המציאות הצטרפה לעמדת הרמטכ"ל.
בלי לפרט מדי, חובה למנות כמה מהחלטותיו של דדו, שבצירופן הביאו לשינוי קיצוני במהלך הקרבות:
ביממה הראשונה של הלחימה, היה המצב בשתי החזיתות - המצרית והסורית - קשה מנשוא, קרוב לייאוש. קו בר-לב התמוטט ולאוגדה הקבועה של סיני אבדו טנקים רבים. ברמת הגולן, פרצו הסורים בעד הקו הסגול, התקדמו לעבר הכנרת ו"גשר אריק", ואילו כוחות המילואים טרם נערכו כהלכה. הייתה אוגדה חדשה, עדיין לא במלוא התקן, בפיקודו של משה ("מוסא") פלד, שמעתה שימשה ככוח הבלימה העיקרי אם למלחמה תצטרף ירדן, ואולי גם עיראק. לדדו ברור היה, שיש יסוד להימור - להוציא את האוגדה מן השטח שבין ירדן לירושלים, ולצרפה, כעוד כוח הכרעה חיוני, לאחת משתי החזיתות. וכאן עמד מול אחת מן המחלוקות עם עמיתים קרובים בפיקוד העליון. היו שצידדו בתוקף בהעברת האוגדה לחזית העיקרית, לסיני, כדי להקל על האוגדה הקבועה המתרסקת עד לכניסת כוחות המילואים. דדו, לעומת זאת, סבר שנכון הרבה יותר להעלותה לחזית הסורית, שהמרחק אליה קצר הרבה יותר, ואילו הורדתה לסיני תגרום לכך שבמשך ימים אחדים תמצא מחוץ לכל פעולה, שלא לדבר על השחיקה הצפויה לטנקים במסע ארוך כזה. בצפון, הוסיף דדו, הצטרפותה של אוגדת פלד עשויה להחיש את ההכרעה לטובתנו, ואז יתפנו כוחות למלחמה בדרום. זה היה ויכוח ארוך ומתיש, שאיים על קור-רוחו וסבלנותו האינסופיים של דדו, ורק בסופו תרגם את עמדתו לפקודה. היום מסכימים הכול כמה חשובה הייתה החלטה זו לגורל המלחמה כולה.
החלטה קשה ואכזרית בשלב הבלימה הייתה הפנייה מאסיבית של חיל-האוויר לחזית הצפון, שפירושה היה הפעלה מצומצמת של מטוסי החייל לאורך החזית המצרית. כיוון שלבלימת הסורים ולהדיפתם אל ממזרח לקו הסגול ניתנה עדיפות וכיוון שבימים הראשונים הופלו עשרות מטוסים של חיל-האוויר, היה הכרח, לדעת הרמטכ"ל, להפנות לצפון גם את עיקר עוצמתו הנחלשת של החייל. ואכן, לאחר ימים אחדים של קרבות עקובים מדם, נהדפו הסורים, ותותחי צה"ל הגיעו לטווח פגיעה בפרברי דמשק.
מפקד חיל-האוויר, האלוף בני פלד, שב והזהיר מפני דחיית הצליחה של תעלת סואץ בכוחות שריון גדולים, העברת הלחימה לתוך מצריים עצמה, ניתוק הארמיות המצריות, שתיים ושלוש, וכיתורן ממערב, לא תישאר לחיל-האוויר עוצמה מספקת להבטחת מהלך מכריע זה בתוכנית המלחמה של צה"ל. המצב הקשה בדרום, חייב את הרמטכ"ל להכריע בין חלופות, שבכולן הייתה מידה גדולה של הימור וסיכון כוחו העיקרי של צה"ל. לא היו עוד עתודות, וכפי שאמרו מפקדים, באין עתודות פרוץ כל השטח שבין סיני לתל-אביב.
האלוף אריאל שרון, מפקד אוגדה 143, ועד לחודשים ספורים לפני המלחמה אלוף פיקוד הדרום, סבר שיש להקדים ככל האפשר את הצליחה, ואפילו לפני שיתארגנו היטב אוגדות המילואים שבדרך הארוכה לסיני. עמדה זו נדחתה, ולא רק משום עיתוייה הגרוע. בידי צה"ל הייתה תכנית המלחמה המצרית, שעל-פיה תקדם לצליחתן של אוגדות השריון המצריות 4 ו-16, הצנחה של כוחות מיוחדים וניסיון להשתלט על מעברי הגידי והמיתלה. צה"ל העדיף התמודדות שריון מאסיבית במרחבי סיני ופגיעה קשה בעוצמה המצרית קודם לצליחה. הכול המתינו להצנחת הקומנדו - וזו בוששה לבוא. היחלשותו הנמשכת של חיל-האוויר, שבשל ההפתעה לא הצליח לבצע תכנית מדוקדקת לחיסול מערך הטילים המצרי, השאירה למטוסינו, לדברי האלוף פלד, 48 שעות בלבד להשתתפות יעילה בצליחה. שקלול הסיכונים והסיכויים, הביאו את הרמטכ"ל, אגב ויכוח נוקב עם סגנו, ששלל מהלך גורלי כל-כך בעיתוי זה, ונוכח עמדה מסתייגת של שר הביטחון, להניח להחלטת ההנהגה המדינית את תכניתו, שנדונה תחילה לפרטיה הן עם פיקוד הדרום והן בצמרת המטה הכללי. במקריות מופלאה, קיבל במהלך הדיון ראש המוסד, האלוף צבי זמיר, מידע נאמן, שהמצרים עומדים לבצע את השלב הראשון, הצנחת קומנדו במעברים. אי-לכך, הסתיים הדיון אצל ראש הממשלה בלי הכרעה, כי אם בתקווה שמהלך זה, שילווה בהעברת עוצבות שריון אל ממזרח לתעלה, אכן יתבצע ובקרבות שריון יצליח צה"ל לפגוע פגיעה קשה בדיביזיות המצריות 4 ו-16.
כל זה אכן התרחש, וכעת הוכשרה הקרקע לצליחה, שבסופו של דבר הביאה לסיום הלחימה במצב שונה מעיקרו ממצב-הפתיחה. בסוריה עמד צה"ל בטווח תותחים מדמשק, ואילו הארמייה המצרית השלישית הייתה מכותרת ומנותקת, וצה"ל הגיע עד לקילומטר המאה ואחד מקהיר. אלא שבשלב הקמת ראש-הגשר על-ידי אוגדת שרון, לא הושלמה הבטחת גבולו הצפוני כמתוכן וכתוצאה מכך, וכן בשל תקלה שהשהתה מאוד את הנחת גשר הגלילים על התעלה, התנהלו בראש-הגשר קרבות שנפלו ונפצעו בהם רבים מטובי הלוחמים. כבר בלילה הראשון לצליחה, שנוהלה אגב חריגה נחפזת מהתכנית, הגיע משה דיין לכך, שהציע להחזיר מייד את כוחות הצנחנים והשריון המעטים שממערב לתעלה, ואילו דדו אמר: "הייתה הזדמנות פז - והיא הוחמצה". כוונתו הייתה לכך, שצה"ל צלח בקו-התפר שבין הארמיות שתיים ושלוש בלא שהמצרים הבחינו במתרחש וניתן היה לנצל תוהו ובוהו זה ובלי להגיע כמעט לקריסת ראש-הגשר.
מכל מקום, בסופו של דבר נהפכו הצליחה והדיפת הסורים אל ממזרח לקו הסגול להצלחה צבאית ומדינית, שרק ממרחק הזמן שעבר מאז אוקטובר 1973, ניתן לראות את תוצאותיה. בין ישראל לבין מצרים שורר שלום, ומאז נחתמו אתם הסכמי ההפרדה מקיימים אותם הסורים בקפידה.
ואלה רק כמה מן ההחלטות הקשות כשאול, שקיבל הרמטכ"ל דוד אלעזר, ואשר עליהן אמרה גולדה בראיון: "אני מברכת את אלהים, שבמהלך המלחמה קיבלתי תמיד את עמדתו של דדו".
ואילו הגנרל גמאסי המצרי שב ואמר לכמה ממראייניו בתשובה לשאלה, "מי לדעתך היה הגנרל הישראלי הטוב ביותר במלחמת אוקטובר?" - "דדו". ומי היה שני לו? דדו. ומי שלישי? דדו. ואת דבריו אלה הסביר בכך, שאילו צלחו הישראלים בעוד שתי דיביזיות השריון, 4 ו-16, ערוכות ממערב לתעלה, הם היו מושמדים. הוא פעל בקור-רוח, בעיתוי נכון, ורק לאחר שהריון המצרי חצה לעבר סיני.
מצביאים נבחנים רק במצבי מלחמה. עשרים ימי מלחמת יום הכיפורים התעלה דדו מהיותו הרמטכ"ל התשיעי למדרגת מצביא עליון והוא שהנהיג את צה"ל מעמדה של נחיתות והלם לאותם הישגים צבאיים, שסללו את הדרך למהלכי אי-הלוחמה והשלום.
דדו נפטר ב-12 במאי 1976. ליבו לא עמד בעומס. השאיר אשה, תלמה ושלושה ילדים.
הפרטים נכתבו בידי תלמה אלעזר וחנוך ברטוב.

אלבום תמונות