פועם ונפעם

תיאור הספר

אראלה הורביץ, פלמ"חניקית, ממייסדי קיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה, הייתה מאיירת ספרי ילדים מחוננת, שציוריה – המזוהים כל כך עם ארץ-ישראל – עיטרו את ספריהם של פוצ'ו, דבורה עומר, תקווה שריג, אוריאל אופק, נירה הראל ורבים נוספים. בה בעת הייתה גם טבחית, יורדת ים, עורכת עלון, מזכירת קיבוץ, סופרת, מגישה בחדר האוכל, חברת נפש לזאטוטי הקיבוץ ולמייסדיו, עיתונאית, כותבת מערכונים. אישה הנהנית מעיתון "לאשה", משיר של אלתרמן, מסלט חצילים ומציור של ואן-גוך באותה מידה של חיוניות ותאוות חיים. הספר עוקב אחר סיפור חייה מילדותה על חוף ימה של חיפה עד מותה בביתה הקיבוצי אל מול נופיו של עמק האלה, שעל יופיו, צבעיו וריחותיו התרפקה כל חייה. זהו סיפור ייחודי ואישי מאוד, המייצג, עם זאת, דור שלם של ילידי הארץ, "צברים", שהוריהם החלוצים הולידו אותם אל המקום הקשה והנפלא הזה, והעמיסו עליהם את המשימה להגשים פה בארץ חמדת אבות את כל התקוות, ואף למעלה מכך. זהו סיפורה הפרטי של אישה, ובו בזמן סיפורו הקולקטיבי של דור שהוטלה עליו הזכות – הכרוכה בכאב – להשתתף ברגע היסטורי מטלטל של מלחמה לעצמאות, הקמת מדינה, בניית יישובי ספר ומאבק מתמשך, הרואי ומתסכל, למען חיים של משמעות. ד"ר מוטי זעירא הוא היסטוריון וסופר, שמחקריו ופעילותו הספרותית והחינוכית עוסקים בעולמה של התרבות העברית בארץ-ישראל ושל ראשית התנועה הקיבוצית. מתוך הספר: אחרית שהיא ראשית - ארבעה חודשים לפני מותה בגיל שישים וארבע וחצי, ישבה אראלה הורביץ בחדרה שבקיבוץ נתיב הל"ה וניסחה דף הנחיות בן שישה סעיפים ממוספרים שבו תכננה בפרטי פרטים את הלווייתה. היא העניקה למסמך את הכותרת "צַוָּאָה", ואף ניקדה את המילה בדקדקנות, כדרכה. צַוָּאָה: 1. הייתי רוצה שארוני יינשא בזרועות חברים (תסחבו קצת, חבר'ה, כבד זה לא יהיה). לא הרבה: מבית הל"ה עד הגבעה. 2. נדמה לי שפנחס רוטנברג ציווה: "בלי זרים, בלי הספדים". פרחים? – למה לא. דיבורים – אף מילה! רק להשמיע אחר הקבורה את "אימא אדמה" של יענק'לה רוטבליט מפי אריק איינשטיין (לדאוג להגברה). 3. על המצבה לחקוק (מלבד שורות הזיהוי) בית משיר של נתן אלתרמן ושורה משיר של לאה גולדברג (מה רע בלהתכסות בשירים?) בניקוד זה (מופקדת להשגיח – שרה נתן): כְּבָר הַחוֹרֶשׁ בָּאֹפֶל, הַפֶּרַח בָּאֵשׁ. וּבִכְבוֹת בַּתֿצְחוֹקִי וְאֵינֶנָּה. שִׂים שָׁלוֹם לַנְּתִיבָה, לְשִׁירָהּ הָרוֹעֵשׁ, וְלַהֵלֶך אֲשֶׁר יֹאהֲבֶנָּהּ. נ' אלתרמן כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים. כְּאַחַד הָאָדָם. ל' גולדברג 4. אזכרה ביום השלושים? – אם רוצים. 5. חוברת לא צריך (אני בתוך נטפים ובכל הספרים הרבים שעשיתי). 6. לאזכרה – אם תהיה – אני מבקשת שחגי יגדיל את התמונה המצורפת. אני אוהבת אותה בגלל שובבותה (צולמה בנמל בוֶנציה בהפלגה הראשונה שלי). איך נראיתי אחר כך, אתם הרי יודעים. בתחתית הדף חתמה את שמה, הוסיפה בנחרצות שני קווים תחתיו, וציינה את התאריך: א' סוכות תשנ"ד, 30 בספטמבר 1993. מיהי האישהֿנערה הזו, הדנה בחיוניות כזו בפרטי הלווייתה, משגרת הוראות מדוקדקות, מעמידה משגיחים לביצוען המוקפד, משרה תחושת משפחתיות אינטימית, ומרפדת הכול במינון מדויק של הומור דק, נחישות וטוב טעם ספרותי. מהיכן צמחה? כיצד נטווה חוט חייה? מה בראה ומה יצרה בַּעולם בשנות החיים הלא ארוכות שניתנו לה? מיהי אראלה?