התיישבות הגרמנים בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית

תיאור הספר

“לאור המטרות המופלגות שהציבו לעצמם הופמן והרדג באמצע המאה הי”ט, היו הישגיה האמורים של התיישבות הטמפלרים בארץ־ישראל מעט מזעיר. העולם לא תוקן על ידם. הגאולה לא באה. הניסיון הנוצרי הראשון מאז מסעי הצלב להתיישב בארץ־ישראל ואף להשתלט עליה, נכשל. ואפילו הרמת הארץ משפלותה נעשתה בסופו של דבר בעיקר על ידי היהודים. במקום העם שלא היה קיים ושלא הצליחה ‘האגודה לכינוס עם האל בירושלים’ (הטמפלרים) להקימו, התכנסו בארץ מארבע כנפות תבל רבבות בני ישראל שאכן היו קיימים. אין ספק שמפעלם החלוצי של הטמפלרים והצלחתם נתנו עידוד לאותה תנועה ייחודית של שיבת־ציון, בהעידם כי יישוב הארץ על ידי מתיישבים אירופיים אינו רק אפשרי אלא מוכח! כך גם למדו היהודים בלב חפץ מניסיונם המוקדם של הטמפלרים הקרובים להם בתרבות וברוח. דומה כי מסיבה זו שימשה התיישבות הטמפלרים מראשיתה נושא התעניינות בעיקר ליהודים." (עמ' 228). אלה מקצת דברי סיכומו של אלכס כרמל בספרו על התיישבותם של הטמפלרים בארץ־ישראל. קרוב לשמונים שנה נמשך פרק זה בהיסטוריה של הארץ. ראשית התיישבותם של האיכרים הגרמניים ממדינת וירטמברג, אנשי הכת הדתית ששמו להם למטרה לכנס את “עם האל” בירושלים, כדי להציל את העולם מפני בבל חדשה – חלה בשנת 1868. זה היה כעשר שנים לפני ייסוד המושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל – פתח־תקווה. קיצה של התיישבות הטמפלרים בא ב־20 באפריל 1948. אחרוני העצורים הגרמניים מווילהלמה, יחד עם הגרמנים מוולדהיים ומבית־לחם הגלילית, 300 במיספר, הועלו על אונייה בריטית קטנה, “אמפייר קומפורט”. הם הפליגו מנמל יפו לקפריסין, כשאת ספינתם מלווה קורבטה של הצי הבריטי.