הבריחה מלטרון

הסרט מספר על בריחתם של 20 חברי לח"י (לוחמי חירות ישראל), ממחנה מעצר בריטי בלטרון, בסתיו 1943. במשך 9 חודשים, חפרו העצורים בחשאי, מנהרה שאורכה 76 מטר, נמלטו דרכה והצטרפו אל חבריהם הלוחמים.
מעבר לכל ויכוח פוליטי, הרי פעולה כמו זו, של חפירת מנהרה במשך ימים רבים, בחשאי ובתנאים בלתי מתקבלים על הדעת, ובריחתם של עשרים חברי לח"י ממחנה-המעצר – היא אחת מסיפורי הגבורה של המאבק היהודי לעצמאות ונראה לי שהיא גם מהעלילות המיוחדות במינן בתולדות המחתרות בעולם.
הסרט "הבריחה מלטרון" מציג באיפוק, כעלילת מתח מרתקת, את סיפור בריחתם של עשרים אנשי המחתרת החופרים את דרכם אל החופש ואל המאבק, שהיו לו דרכים רבות, אבל בסופו של דבר, ברבות הימים, יסופר כמלחמה אחת אל העצמאות.
סיפור הבריחה באתר ויקיפידיה: מחנה המעצר היה מוקף במגדלי שמירה וגדר מחושמלת במתח גבוה. מיד עם ההגעה תפסו חברי קבוצת הבורחים את הצריף מס' 4 הקרוב ביותר לגדר. רצפת הצריפים הייתה מרכבת מאבנים המחוברות במלט. כדי ליצור את פתח המנהרה צריך היה להסיר מספר אבנים ולהדביקן למסגרת עץ כדי שתהיה אפשרות לפתוח ולסגור את המנהרה ולהסוות את פתחה. מקום המנהרה הוסווה גם על ידי יצירת "מלתחה" שהייתה מכוסה בוילון משמיכות, ובה שמו את המזוודות והבגדים בהסכמת הבריטים. כדי להסוות את הרעש בהפרדת האבנים מהמלט, צריכים היו לחכות ליום חורפי וגשום שיומטר על גג הפח והרעש שיווצר יסווה את רעש העבודה. אפשרות זו נוצרה ב-12 בינואר 1943 ובחסות רעש הגשם הוסרו האבנים, הודבקו לתבנית עץ והוחזרו למקומן כשאת המלט המקורי מילא "מלט" פריך בצבע דומה שיוצר על ידי הבורחים לאחר ניסיונות רבים.

חפירת המנהרה העלתה בעיות שנפתרו על ידי הבורחים:

הסתרת כמויות אדמה גדולות שהוצאו מהמנהרה - בעיה זו נפתרה על ידי הקמת גינות וערוגות סביב הצריף.
הארת המנהרה - בעיה זו נפתרה על ידי השגת חוטי חשמל והעברת קו מבית השימוש בצריף (שבו היה חשמל כל הלילה), למנהרה. כאשר החלו לחפור גם ביום, נעזרו בסוללות שהושגו בדרכים שונות.
איוורור המנהרה - בעיה קשה זו צצה שעה שחפרו תחת הכביש או קטע קצר בעל אדמת כורכר, מקום בו האדמה אינה "נושמת" אוויר. נפתרה על ידי בניית מפוח מגומי של מעיל גשם ונייר פרגמנט שהזרים אוויר לחלל המנהרה בעזרת תנועות מכניות כאקורדיון. כאשר עברה החפירה את הכביש חלפה הבעיה.
מידור מוחלט של תוכנית הבריחה מהבריטים ובעיקר משאר העצירים שלא שותפו בה.
השגת אביזרים לחפירה - פטישים, איזמלים ובעיקר כמויות גדולות של קרשים לתמיכת קירות המנהרה לבל תתמוטט.
הכנת העורף לקבלת הבורחים. ב-15 בספטמבר 1943 הצליח אחד מהקבוצה, עמנואל הנגבי, לברוח מבית החולים הממשלתי בירושלים שם אושפז לאחר שהתחזה לחולה. הוא ויצחק שמיר קידמו את ההכנות לקליטת הבורחים. זמן הבריחה נקבע ל-31 באוקטובר 1943.
הבריחה
ביום הבריחה נשכר אוטובוס להסעת הבורחים בעזרת אוהד המחתרת שהיה נהג בחברת האוטובוס "דרום יהודה". בבקשת ההשכרה נרשם "לשם הסעת פועלים לחגיגה ברמלה".

עמנואל הנגבי וחבר נוסף - צבי שוהמי (דני בית המקדש), שכרו מונית שנהגה היה חבר המחתרת. על המונית העמיסו שתי מזוודות שבתוכן אקדחים ורימוני יד. לאחר שצפו על המחנה וקיבלו סימן מוסכם מהבורחים שהכל תקין (שני חלונות מוארים ושניים מוגפים בצריף הבורחים), הם ירדו מהמונית עם המזוודות והמתינו בחשיכה לבורחים במרחק 300 מטר מהגדר החיצונית.

האוטובוס המתין לבורחים בחורשה בפאתי הכפר הערבי אל קובאב (כיום מושב משמר איילון) על כביש תל אביב ‏–‏ לטרון.

לאחר המיפקד והספירה של שעה 21:00, החלה הירידה למנהרה. הבורחים נפגשו בחוץ עם הנגבי ושוהמי שציידו כל אחד באקדח ורימוני יד. אחד הבורחים איבד את דרכו אך הצליח לאחר צעידה ממושכת להגיע למזכרת בתיה ומשם לתל אביב. שאר 19 הבורחים הסתדרו בחשיכה בשורה עורפית כשהם אוחזים אחד בידי השני והחלו בצעידה לקראת האוטובוס.
בשעה 03:00 הגיע האוטובוס לתל אביב והבורחים ירדו ממנו בשקט, למרפאתו של פרופסור מכס מרכוס שסייע למחתרות, שהייתה ברחוב שטראוס 3. למחרת הם פוזרו למקומות מסתור בחולות בת ים.
הבריטים גילו את דבר הבריחה רק למחרת ב-1 בנובמבר 1943 בשעה 06:00. הם הטילו עליה צו איסור פרסום אך דבר הבריחה דלף.
השפעת הבריחה על לח"י
הבורחים חזרו מיד לפעילות, במשך הזמן נהרגו שלושה מהם מאש הבריטים. בין הבורחים נמנה נתן ילין מור, שתפס מקום חשוב בהנהגת לח"י עד לפירוקה ומתי שמואלביץ שנתפס כעבור חמישה חדשים לאחר קרב יריות בתל אביב, נידון למוות אבל גזר דינו הומתק למאסר עולם.
תחקיר – דיתה שטמר ונאוה שטמר (צוות שטמר). בימוי: עידו צוקרמן וסיימון תמיר.