סופת חול - סיפור

בשנת 1980 כתבה מניה הלוי ספר - "את אמא של אילן", בו היא משתפת בזיכרונות מהתקופה שבה הייתה נערה צעירה-לוחמת בפלמ"ח. "סופות חול": "לתפוש מחסה! רעמה קריאתו של האפסנאי. "אלה מטוסי אוייב! אל תעמדו חשופים! התרחקו מאוהל המטבח, שם מסוכן!!". נשמענו לו מיד. התפזרנו לכל עבר. השטח המדברי החשוף הקשה על מציאת מסתור. רצתי עם חביבה אנה ואנה. אולי למשוריין?! – ועוד בטרם הספקנו לנוע הגיח מאי שם מטוס נוסף וגם כקודמו צלל עלינו אימתנית ברעש מחריש אוזניים. טירטורי הירי ושריקות הכדורים התפזרו סביבנו. איברי היו משותקים כליל. נדמה היה לי שהוא צולף הישר עלי ועל חביבה. חשתי כבתוך מלכודת. [...] אלהים, חשבתי, האם אשאר בחיים הפעם? לחצנו ידיים בחוזקה והבטנו זו בפני זו. קראתי מתוך עינייה של חביבה שגם היא חושבת על המוות. כמה חבל, חשבתי, לסיים כך את חיי ואני עוד טרם הספקתי להכיר את ארצי החדשה. ליהנות ממנה. רק לפני שנתיים ומחצה הגעתי אליה ואני ילדה בת שלוש-עשרה שנותרה לבדה מכל משפחתה אחרי השואה. אם אני "אלך" הפעם לא יוותר איש מכל משפחתי, כאילו לא הייתה קיימת מעולם... ואני כל כך רציתי לחיות כדי לספר, כדי להמשיך וכדי לבנות מחדש... היתה לי אפשרות לא להתגייס, להישאר בקיבוץ, מפאת גילי הצעיר. כאשר המדריכה שושנה, שמעה שילדי קבוצת "דרור" עומדים להתגייס, קראה לי לחדרה. "אנא, מניושה", אמרה, "השארי... את צעירה כל כך, רק בת חמש-עשרה וחצי. תוכלי להמשיך ללמוד... אם תרצי..." [...] ולמה דווקא אני אשאר? ובכלל, הרעיון לפרוש מן הקבוצה להינתק ממנה, ניראה לי בלתי מציאותי, איך אוכל לחיות בלעדיהם והם בעצם – משפחתי? [...] "אינך מפחדת מן המלחמה?" שאלה ברכות, הנעתי ראשי לשלילה. אף שבחובי חשתי פחד שנתלווה אל רעיון הגיוס. פחד מן המלחמה, פחד מן הבלתי צפוי. עם זאת מלאני הרעיון התרגשות וגאווה גם יחד. להיות חיילת בצבא הגנה לישראל! ליטול חלק במלחמת השחרור, אני!" מניה הלוי, ניצולת שואה הגיעה לקיבוץ יגור והייתה חברת נוער. בשנת 1948 התגייסה לפלמ"ח ושרתה בגדוד הרביעי של חטיבת הראל. הקטע הנזכר למעלה, הוא קטע של זיכרון מאירועי המלחמה בהיותה בפלמ"ח.