לי לא היה לאן ללכת

המשכתי, לאחר השחרור להתגורר במחנה ישראל. כאן בהתכנסות אמרו חברים מילים טובות על המג"ד שהיה לנו, על דדו זיכרונו לברכה. אני רוצה להצטרף אליכם ולספר סיפור קצר. אני שרתתי בגדוד "הפורצים" בפלוגה ב' עליה פיקד פוזה. לאחר הקרב בנבי סמואל שכשל, נשלחתי ללוד, לקורס סיירים ועם שובי צורפתי למחלקת הסיירים בגדוד. עם השחרור מהצבא כאשר החבר'ה הישראלים שבו כל אחד לביתו ולמשפחתו, לי לא היה לאן לשוב, כי כל בני משפחתי נספתה בשואה גם לא היו לי קרובי משפחה שהגיעו לכאן לפני המלחמה. ומאחר ולא הייתה לי אפשרות לשלם עבור מגורים נשארתי להתגורר במחנה ישראל. באחד הערבים כשחלפתי על פני משרדו של דדו הוא קרא לי, שאל לשמי, לפלוגה בה שרתתי ומה מעשיי עתה. אמרתי לו כי שמי הוא חיים בן-אריה אך החבר'ה כינו אותי "סטלין". דדו התעניין מדוע סיפרתי לו מכיוון שאני דובר רוסית ממלחמת העולם השנייה בה שירתי תחילה בין הפרטיזנים ואחרי-כן בצבא הסובייטי, ומכיוון שגידלתי שפם, החליטו החבר'ה שאני דומה לסטלין. בהמשך השיחה סיפרתי לדדו שאני ממשיך להתגורר במחנה ישראל גם לאחר השחרור. בשעות היום עובד אני בתל-אביב כפועל בניין וללון אני שב לכאן כי אין לי אפשרות לשלם עבור מגורים. דדו הציע לי לעבור להתגורר בקיבוץ "הראל" אולם דחיתי את הצעתו ראשית משום שלא רציתי לחיות בקיבוץ וכדייר זמני במקום (ואם בכלל קבלתי) אתקשה להגיע בבוקר לעבודה. על כך השיב לי דדו, כי כל עוד הוא ישהה במקום אוכל להמשיך להתגורר כאן גם אוכל לאכול את הארוחות בחדר אוכל. התרגשתי מאוד מנדיבות ליבו וכמובן שקיבלתי את ההזמנה. שהייתי במקום עוד כמה שבועות עד שקיבלתי בתל אביב עבודה כפועל במה באופרה ישראלית ויכולתי גם לממן את מגוריי בעיר.