הכאלה היינו בעיניכם"

איש גח"ל מנחם כספי, כותב לארח שצפה במחזה "בערבות הנגב". הוא חש עלבון צורב על האופן בו הוצגו חבריו במחזה. הוא שואל שאלות נוקבות את חבריו הצברים, את חבריו אנשי הגח"ל, את עצמו, את מפקד הגדוד דוד אלעזר [דדו]. מאד נפגעתי כאשר דדו המג"ד שלנו, שהיה מקובל ואהוב על כולם, שהיה רחוק מלנהוג כאיש צבא קשוח, קרא לי והוכיח אותי על דבריי באומרו בין יתר דבריו: "נדמה לי שיש לך רגש נחיתות וזה לא במקום." אולם אני עמדתי על דעתי באמרי: ראשית, הצגת הדמות החלמאית של איש הגח"ל הייתה חסרת הגיון. האם בנגבה המופגזת והנצורה (עליה נסמך המחזה), שם ריחפה סכנת מות על כולם, כך יתנהג ויגיב אדם שניצל מהתופת בעור שיניו? זאת ועוד, במחזה הזה רוב הלוחמים בגדוד הם אנשי גח"ל והם מוצגים שם בצורה מגוחכת ובפרט שהיה כביכול צורך לשחרר אותנו מהתסכול, שכאילו בקרבות לטרון הועידו אותנו כבשר תותחים. האין זה נכון שלא מעט גח"לניקים נפלו בלטרון בקרבות הנוראים שם כאשר הם לא אומנו קודם לכן כראוי ולא הוצג להם שדה הקרב לפני שהוסעו אליו? דדו התבונן בי והגיב בתמיהה ובזעף: "מה אתה סוחב איתך חשבונות מקרבות לטרון? בלטרון ספגנו אבידות כבדות ואתה נתפס רק לאנשי הגח"ל שנפלו?" השיחה בינינו הייתה קשה ומרירה ואני יצאתי ממנה בתחושה מאד קשה. באותה שעה עלו בזיכרוני דברים שהטיח בנו אחד מחיילי הגדוד שלנו (שמו זכור לי אך לא אציין זאת) הוא אמר בערך כך: "אתם הגח"לייצים, למה לא עליתם ארצה קודם ורק לאחר השואה, כשארית הפליטה ולאחר שכפו עליכם לעלות? ומדוע לא נלחמתם שם ונתתם לגרמנים להשמיד אתכם? מדוע הלכתם כצאן לטבח? תלמדו מאתנו עכשיו איך נלחמים, הגיע הזמן." אני מודע לכך שבמהלך המלחמה אנו הגח"לניקים "כיפרנו בדם" על היותנו גח"לניקים, אבל לי נותרה גם כיום השאלה, הכאלה היינו אז בעיניכם? אינני מעיז לשאול אם גם כיום נותרנו כאלה בעיניכם.