דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

Lieutenant Fishgrond Abraham

Son of Shoshana and Kelman-Klonimos
Born in Czechoslovakia – Bratislava
On 11/7/1920
In The Sixth Battalion -”Jerusalem", The Religious Platoon
Role: commander of Kefar Ezion
Killed In Battle
On 13/5/1948
In: Kefar Etzion – The Last Battle
Buried in Jerusalem – Mount Herzl
Was 27 years old

Photo Album

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

"פישל"

"פישל" היה כינויו שנתחבב עליו ועלינו - חבריו במחלקה הדתית בפלמ"ח בשנים תש"ג - תש"ד. בבת צחוק פשוטה הופיע באחד הימים במחלקה הדתית ומיד נתערה בה. דרגתו המקצועית (אז מ"כ בתפקיד של סמ"מ) וידיעתו להתהלך עם אנשים העמידוהו מיד במקום מרכזי במחלקה והיה מאז לאחד המעטים שנטל המחלקה עליהם. מעמדו כאיש הקבוץ קבע לו מקום נכבד בכל משא ומתן שהתנהל אז על אכסון המחלקה הדתית באחד מן הקיבוצים הדתיים.
תמה הייתי לעתים קרובות מאין לבחור זה שפע כה רב של תמימות חברתית שרתקה אליו אף זר ורחוק. תמימות זו נשקפה מעיניו, מן הטפיחה שהיה טופח לך על גבך, מן הכובע השמוט לו על ראשו ומדמותו הנאה, כי דמות חיה, ערה ותוססת היתה זו.
אברהם היה איש המעשה. ידים אמונות לו להפליא - להוציא דבר מתוקן - בחריש ובקציר כבטפול בכלי נשק ובהגשת עזרה לחבר. ידיו היו מתונות, כובשות, מעשות, בשעה שרוחו הפליגה הרחק קדימה. הנגוד שבין ערנותו הגופנית ורוחו הסוערת לבין השלוה המתונה שבה עשו ידיו כל מלאכה, היא היא שיחדה את אברהם ז"ל כטיפוס מיוחד בתוכנו.
אברהם ז"ל אהב את החיים והוקירם, שפע מרץ ועלומים, תמיד במעשה ובתנועה, חוט של חן משוך היה עליו. חדר המטה בו התגורר היה נקי ומסודר תמיד והשמיכות על המטה מקופלות בסדר קבוע ועומד, התרמיל במקומו הקבוע, גם הנעלים, כלי הרחצה והגלוח, נשמר מקומם הקבוע. הנעלים המבריקות, הבגדים הנקיים והמגוהצים תמיד נתקשרו בדמותו והיו חלק ממנה. כל מה שלבש היה נקי ומסודר והלם יפה את דמותו הנאה. מנין לקח גנוני סדר אלה? ראשון במסע, ראשון לסדור הציוד וארגונו. בתרמילו נמצא הכל: שמיכה, גרזן, סכין, פנס, עזרה שניה וציוד כללי, וסדורו היה להפליא, לפני כל מסע היה אברהם ז"ל עובר ומלמד מחדש ועוזר לחברים לקשור את הציוד כהלכה, תרמילו שימש תמיד מופת לכל התרמילים. ובמסע עצמו ראשון להולכים, ראשון ל"מושכים". רוח שאינה נופלת, שבזה ודוחה את החששות ואת ההסוסים - היתה רוחו, בבת צחוק ו"מאליש" היה סוחב את המסע קדימה ומשיג את מטרתו וכולם "סוחבים" אחריו. רוח טובה זו בודאי רב היה חלקה בעדוד החברים בתקופת המצור בכפר עציון.
ועדיין אתה רואה אותו כשהסודר מופשל לו לאחוריו. כובעו שמוט על צדו והוא הולך והולך.
ת.נ.צ.ב.ה.

אברהם זלקין


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

אברהם ז"ל

קשה להעלות על הדעת ולהשלים עם המציאות שאברהם איננו בינינו.
נדמה שזה רק אתמול היה המ.כ. שלי במחלקה הדתית של הפלמ"ח. עוד קולו הרענן והעליז מצלצל באוזני וכאילו הבוקר העיר אותנו לתפילה, וכאילו רק אמש פירסם את פקודת הלילה מלאת הבדיחות והצ'יזבטים. תמיד היה במצב רוח טוב, הוא היה הנפש החיה של המחלקה, אשר התלבטה וסבלה לא מעט בחדשים הראשונים לקיומה. אברהם היה חבר לכולם, דאג לכל פרט קטן במשק המחלקה. הוא מילא את מקומו של המ"מ בזמן שהוא לא היה במקום וגם בכל הענינים החברותיים שלא תמיד היו מן הקלים. בהתלהבות לערכי קיבוץ נטע אצל הרבה חברים עירוניים את הגישה החיובית והאהדה לצורת חיים קולקטיבית, ואחדים אף יצאו בעקבותיו לקבוצה.
כשהוטל על המחלקה לסייר סיור מוקדם בהרי חברון במקום אשר צריך היה להקבע כמקום ההתישבות של קבוצת "אברהם", היה הוא אתנו. מי שלא ראה באותו לילה את אברהם כשהגענו, בדרך לא דרך, בנתיב ההרים והסלעים לקמום, לא ראה מעולם שמחה גדולה ומלאה, יכולנו להבחין אותה בלהט עיניו המלאים שמחה וגיל.
למראה עלית השחר התפרץ בתרועת גיל, דפק על שכמי ואמר: "כל זה יהיה שלנו. כל האבנים כל ההרים, כל המדרונים וכל הואדיות. חברים! פה נעשה חיים, אמנם קשים אבל חיים של אושר".
בקרתיו עוד פעמים אחדות בשנים הבאות, פגשתיו כשעשה את מלאכתו בחצר כחצרן או טיפל בסדורי בית המרגוע, ואות הלהט של גיל בעיניו.
ראיתיו באחרונה חדשיים לפני האסון, גרתי אתו בחדר במשך שלשה שבועות, אמנם אז כבר לא היה המ"כ קל המחשבה ומלא השמחה, אחריות התפקיד של מא"ז רבצה על כתפיו הצעירות, הוא הסתובב במשך שעות היום והלילה בין העמדות, בחדרו היתה מרכזית הטלפון והקשר לכל עמדה. הוא סבל קשה מזה שהוא נפרד ממשפחתו, אם כי האמין שזה יהיה רק לזמן קצר, אבל הוא לא התלונן אף פעם, תמיד אמר: "עברנו כל כך הרבה והגענו עד הלום - נחזיק גם מעמד לעתיד".
בשעה שנפרדנו ליוה אותי לשער המחנה לידו חיכתה השיירה הצבאים שליוותה אותנו לירושלים. אברהם לחץ את ידי ואמר: "תמסור להם שהם יכולים לסמוך עלינו אנו לא נבייש את הפירמה". ובעיניו נראה אותו ניצוץ הלהט הרגיל, אבל הפעם לא יכול היה להעלים צל קטן של כאב נפשי. הוא רצה לאמור עוד מילה, אבל טירטור הטנקים בלם את קולו, רק הרים את ידו לשלום.
ת.נ.צ.ב.ה.

יוסף מאיר


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח