תקציר תולדות הפלמ"ח

הפלמ"ח (פלוגות המחץ) – החטיבה המגויסת של ארגון ה"הגנה" שהיה כוח המגן הצבאי של הישוב היהודי המאורגן והתנועה הציונית, עד הקמת המדינה ("צבא המדינה היהודית שבדרך"). ארגון ה"הגנה" עצמו פעל בהסתר מהשלטון הבריטי בארץ, וחבריו היו מתנדבים שהתאמנו במחתרת ובאורח לא-סדיר, בעיקר בשבתות וחגים. מספר מתנדבי ה"הגנה" היה מעל ששים אלף.

הקמת הפלמ"ח

באביב-קיץ 1941 הוקמו במסגרת ארגון ה"הגנה" שש פלוגות מחץ ניידות (פלמ"ח), כעתודה קרבית ארצית ומרחבית, הנכונה לפעולה מיידית. הן מוקמו בגליל ובעמק יזרעאל המזרחיים; בגליל ובעמק יזרעאל המערביים ובאזור חיפה; בשומרון ובשרון; בתל אביב; בדרום הארץ ובירושלים. כמפקד הפלמ"ח נתמנה יצחק שדה. המתנדבים לפלמ"ח עסקו בתחילה באימונים צבאיים בסיסיים. באביב-קיץ 1942, בעת מלחמת העולם השניה, נוכח סכנת הפלישה של צבא גרמניה הנאצית, מכיוון המדבר המערבי ומצרים, נעזר הפלמ"ח בצבא הבריטי שאימן את חבריו ללחימת גרילה בעורף הצבא הגרמני, אם יפלוש, ובהגנה על מרכז הארץ. עוד קודם לכן סייעו אנשי הפלמ"ח לבריטים בכיבוש סוריה ולבנון מידי צרפת של וישי; סירה עם 23 לוחמים יצאה לתקוף את בתי הזיקוק בטריפולי, ולא חזרה. האימונים שנערכו ביערות משמר העמק, בן-שמן, חניתה ועוד, כללו חבלה, סיירות, צלפות, קרב פנים-אל-פנים, אימוני שדה וקורסים למפקדי כיתות (מ"כ). במסגרת זו גם הוקמו "המחלקה הגרמנית", "המחלקה הערבית" (המסתערבים) ו"המחלקה הבלקנית", לפעולה בשטחי הכיבוש הגרמני ולסיוע בהצלת יהודים. חלק מלוחמי המחלקה הבלקנית אף צנחו באירופה. במהלך שנת 1944 נוספו שלוש פלוגות לפלמ"ח ונוצרה מסגרת של ארבעה גדודים.
בעיצומה של המלחמה נגד האויב הגרמני, מצאו לנכון שני ארגוני פורשים קטנים, לח"י ואצ"ל, שסירבו לקבל את מרות המוסדות הלאומיים של הישוב היהודי וההנהגה הציונית, לפגוע באנגלים שלחמו אז יחידים נגד גרמניה הנאצית. על פי הוראות של ההנהגה הציונית הנבחרת, עצרו קבוצות של חברי פלמ"ח עשרות חברי ארגוני הפורשים (במסגרת "הסזון"), שחלקם הוסגרו לבריטים ונעצרו במעצר מנהלי (מהם הוגלו למזרח אפריקה עד סיום המנדט).

ההתארגנות והמאבק בשלטון הבריטי על העלייה וההתיישבות

כאשר חלפה סכנת הפלישה עם התרחקות החזית מארץ ישראל, דעך השיתוף עם הבריטים והפלמ"ח מצא עצמו במסגרת מגויסת ללא תקציב. הפתרון שנמצא היה לשכן את יחידות הפלמ"ח בקיבוצים השונים, שם הם עבדו למחייתם חצי חודש והתאמנו חצי חודש. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה נוספו לפלמ"ח "הכשרות" של תנועות הנוער החלוציות. יגאל אלון התמנה לסגן מפקד הפלמ"ח. הפלמ"ח נעשה לכוח צבאי מאורגן עם מפקדי מחלקות (מ"מ) ומפקדי פלוגות (מ"פ), ולו תורת לחימה ומעט נשק חבוי במחסני סתר. גובשה התפיסה הצבאית ההתקפית-תחבולתית, פעילות בלילה ולוחמה-זעירה במחתרת. הוקמו יחידות מקצועיות של חבלנים, ימאים (פלי"ם) וטייסים. מתנדבים ותיקים החלו להשתחרר וצורפו למילואים ("הרזרבה") של הפלמ"ח. בשנים 1945-1947, כשהשלטון הבריטי חתר לחנוק את המפעל הציוני, התנכל להתישבות היהודית ומנע עליית יהודים פליטי השואה ארצה, ניהל הפלמ"ח מאבק אקטיבי נגד הבריטים במספר חזיתות: ארגון עלייה בלתי-לגלית ביבשה - מארצות ערב השכנות וברחבי אירופה - ליווי ופיקוד על רוב אוניות המעפילים עם ניצולי השואה - כ-60 אוניות עם עשרות אלפי מעפילים מכל רחבי אירופה - והורדתם בחופי הארץ למרות ההסגר הבריטי; הגנה וסיוע בהקמת ישובים חדשים למרות ההתנגדות הבריטים; השתתפות בהפגנות המונים; וניהול מאבק אש נגד השלטון האנגלי. הפלמ"ח הפך לזרוע המבצעית העיקרית של ה"הגנה", והיה אחראי מבחינה מבצעית וכספית גם לפעולות שבוצעו על-ידי יחידות אחרות של ה"הגנה". יגאל אלון מונה מפקד הפלמ"ח, תחת פיקוד המטה הכללי של ה"הגנה". בהנחיית ההנהגה הלאומית, הוקמה באוקטובר 1945 "תנועת המרי העברי". במסגרתה נטלו לוחמי הפלמ"ח חלק, בין השאר, במבצעי-אש אנטי-בריטיים (לא טרור אישי) הבאים: שחרור המעפילים ממחנה עתלית, פיצוץ מסילות הברזל ב"ליל הרכבות", פיצוץ סירות משמר בנמל יפו, התקפות על תחנות משטרת החופים בגבעת אולגה ובסידני-עלי, פיצוץ תחנת הראדאר על הר הכרמל, התקפות על תחנות המשטרה הניידת הבריטית, הריסת 11 גשרים בגבולות הארץ ("ליל הגשרים") ועוד. פעולות אלה היו צמודות למלחמת ההעפלה וההתיישבות ולמאבק המדיני. בתגובה, נעצרו ב"שבת השחורה" [29 ביוני 1946], רבים מחברי הפלמ"ח במבצע בריטי רחב היקף נגד היישוב ומנהיגיו.

קרב התחבורה, ההגנה על ישובים מפני התקפות ערביות וכיבוש חבלי ארץ

באותה העת, בהנחיית ההנהגה המדינית, החלו ה"הגנה" והפלמ"ח גם להתכונן לסכנות הצפויות מצד ערביי הארץ והמדינות השכנות, אם יפנו האנגלים את ארץ ישראל. ואכן, כאשר על החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, בדבר הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל, הגיבו הערבים באלימות גוברת, בפגיעה בתחבורה היהודית ובמצור על ירושלים וישובים אחרים, היה הפלמ"ח הכוח הצבאי המגויס הראשון שהיה ערוך ומוכן לפגוש את האויב ולהגן על הישוב היהודי (כ-600,000 נפש). הוא מנה אז 2,220 לוחמים סדירים ו-900 אנשי-מילואים ("הרזרבה"). ארבעת גדודיו נכנסו לפעולה יחד עם 4 גדודים חדשים שהוקמו עם פרוץ הקרבות. הייתה זו תחילתה של מלחמת העצמאות. יחידות הפלמ"ח מלאו אז תפקיד מכריע ואפשרו ל"הגנה" ולמוסדות היישוב להתכונן ולהיערך לקראת פלישה צבאות ערב. בראשית המלחמה, דצמבר 1947–מרץ 1948, היו גדודי הפלמ"ח פרושים במרומי הגליל ובעמקים הצפוניים (הגדודים 1, 3), במרחב ירושלים (הגדודים 4, 5, 6) ובמרחבי הנגב (הגדודים 2, 8). הפעילות התמקדה בעיקר בהבטחת הקשר והעזרה ליישובים בודדים ומרוחקים (יחיעם, טירת-צבי, רמות נפתלי, צפת, יישובי הנגב), הגנה על שיירות האספקה לנגב, לירושלים הנצורה והמופגזת, ולגוש עציון, וכן פעולות יזומות נגד ההתקפות של הכנופיות הערביות. בשלב השני, עד 15 במאי 1948 (הכרזת העצמאות), עברו הכוחות היהודיים למתקפה משולבת במספר גזרות במטרה לפתוח את הדרך לירושלים, להשתלט על הערים עם אוכלוסייה מעורבת, צומתי תחבורה, תחנות משטרה ומחנות צבא, המתפנים עם יציאת הבריטים מארץ-ישראל. המבצעים הבולטים בהם פעלו יחידות הפלמ"ח היו, בין השאר, המערכה על משמר העמק, פריצת הדרך לירושלים והרחבת גבולותיה, כיבוש טבריה, כיבוש חיפה, כיתור יפו, שחרור הגליל העליון, כיבוש צפת ובית שאן, כניעת יפו ושחרור הגליל המערבי. בתקופה זו התארגנו גדודי הפלמ"ח במסגרת של שלוש חטיבות:
"הנגב", "יפתח" ו"הראל".

הלחימה נגד צבאות ערב

בשלב השלישי, 15 במאי–9 ביולי 1948, נערכו קרבות הבלימה מול צבאות מדינות ערב שפלשו לארץ ישראל. יחידות מחטיבת "יפתח" פעלו במלכיה נגד הצבא הלבנוני ובעמק הירדן - נגד הצבא הסורי, באזור לטרון (חטיבות "הראל" ו"יפתח") - נגד הלגיון הערבי, העבר-ירדני, בשער הגיא ובירושלים וסביבתה פעלה חטיבת "הראל" נגד הלגיון הערבי ומתנדבים מצרים ועירקים ופרצה את המצור על העיר ושכונותיה. בבלימת הצבא המצרי בדרום - אזור אשדוד ועיראק-סואידן, נגבה, כפר דרום, נירים, ניצנים, יד מרדכי – פעלה חטיבת "הנגב" (יחד עם חטיבת ה"הגנה" – "גבעתי"). ב-27 ביוני 1948, תוך כדי לחימה, נשבעו אנשי הפלמ"ח, עם כל חברי "ההגנה", את שבועת האמונים לצבא ההגנה לישראל, שזה עתה הוקם. הפלמ"ח מנה באותה עת 6000 לוחמים, כולל כ-1000 חברות. במהלך הלחימה נקלטו ביחידות כאלפיים עולים חדשים ניצולי השואה, אנשי הגח"ל שהפכו ללוחמים פעילים. יחד עמם לחמו במסגרת יחידות הפלמ"ח מתנדבים רבים יהודים ונוצרים, אנשי המח"ל, שהגיעו מרחבי העולם לעזרת היישוב היהודי שנאבק על חייו. רבים מאנשי הגח"ל והמח"ל שילמו מחיר יקר במהלך הקרבות. בשלב המלחמה האחרון - 9 ביולי 1948 עד 10 במרץ 1949- השתתפה חטיבת "יפתח" בכיבוש הערים לוד ורמלה והאזור הכפרי סביב עמק איילון. לאחר מכן, פעלה באזור בית חנון שבדרום. חטיבת "הראל" כבשה כפרים בשפלה ובהרי יהודה, ובאזור ההררי מדרום-מערב לירושלים והרחיבה את הפרוזדור לעיר; במבצע המלחמתי האחרון, בהשתתפות "הראל" ו"הנגב", נכבש מהמצרים אזור עסלוג'-ניצנה-רפיח, לאחר חדירה לסיני. חטיבת "הנגב" כבשה את באר-שבע, פרצה את הדרך לסדום והשתלטה על הנגב המרכזי והדרומי; במבצע "עובדה" השתלטה החטיבה על המרחב המשתרע בין מכתש רמון לבין מפרץ אילת. במלחמה להקמת מדינת ישראל ולהגנתה נפלו 1187 אנשי פלמ"ח (כ-20% מכלל החללים).

ההשתלבות בצה"ל

בנובמבר 1948 פורק מטה הפלמ"ח ויחידותיו נטמעו בצבא ההגנה לישראל. הפלי"ם (הפלוגה הימית) היוותה הבסיס לחיל-הים, מחלקת הטייסים עברה לחיל-האוויר, ה"מסתערבים" – לחיל-המודיעין. במסגרת צה"ל כבר השתתפו כולן בכל המלחמות הבאות. בצבא-הקבע המקצועי נותרו עשרות רבות של מפקדי הפלמ"ח שהשתלבו מהר בשלד הפיקוד העליון של צה"ל – ביניהם 6 רמטכ"לים; 40 מפקדי חיילות, אלופי פיקודים ואלופי המטכ"ל; 80 תת-אלופים ואלופי משנה – וכן במערכת הביטחון. צה"ל אימץ יסודות רבים ממורשת הפלמ"ח, לרבות מתורת הלחימה שלו, ברמה הטקטית והמבצעית, ומתורת ההדרכה הצבאית שהתפתחה בפלמ"ח. "לפקודה תמיד אנחנו" היתה סיסמת הפלמ"ח שליוותה את חבריו לאורך כל הדרך: באימונים, במסעות, בהעפלה, בקרב, ביוזמה, בהתנדבות ובהתיישבות. גם 50 קיבוצים ומושבים, מהצפון ועד הנגב, הוקמו והושלמו על ידי חברי הפלמ"ח וההכשרות המגויסות שלו. וכדי לשמור משהו מאופיו החלוצי והערכי של הפלמ"ח, הוקם בצה"ל חיל הנח"ל (נוער חלוצי לוחם) המתקיים עד היום. לדור הפלמ"ח היתה גם תרומה נכבדה בכל תחומי החיים של המדינה: בהתיישבות, בכלכלה, בחברה, בפוליטיקה, באקדמיה, בשליחות צבורית, בספרות, באומנות ובפולקלור.