דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי עמיקם בועז ז"ל

Amikam Boaz
Amikam Boaz
בן צפורה וישראל
נולד בחיפה
ב-ג' ניסן תרפ"ט, 13/4/1929
יחידות: הגדוד השלישי
תפקיד: חובש
נפל בקרב במיבצע יפתח
ב-י"א ניסן תש"ח, 20/4/1948
מקום נפילה: נבי יושע
נקבר בחיפה
בן 19 בנפלו

קורות חיים

בן ישראל (מחיילי הגדודים העברים במלחמת-העולם הראשונה, עורך-דין שבזכות מלחמתו העקשנית הותר השימוש באות העברית במברקה הפלשתינאית) וצפורה (בת הרב הראשי ברוך מרקוס בחיפה). נולד ב-ג' בניסן תרפ"ט (13.4.1929) בחיפה.
בן חודשים אחדים היה במהומות תרפ"ט, כשאמו נשאתו תוך שריקות כדורי ערבים כדי להימלט להדר-הכרמל מביתם שעל גבול האזור הערבי. מקטנותו חיבב בעלי-חיים ונתחבב עליהם ואף לגן-הילדים נמשך בגיל שנתים וחצי בקסמי הצב שבחצר "שנשא את ביתו על גבו". עוד בגן תפס את אמנות הקריאה והכתיבה ואחר-כך למד 12 שנה במכינות ובמחלקות התיכוניות של בית-הספר הריאלי, ופי מוריו היה מלא תהילת אפיו, התנהגותו והתקדמותו בלימודים. גם לפעולותיו בשבט הצופים "משוטטי הכרמל" התיחס בכל הרצינות והשתדל לקיים בשלמות כל משימה קשה שנטל עליו.
תוך כדי כך מצא לו פנאי גם לעשות נחת-רוח לסבו וקבל אצלו שיעורים ברמב"ם. היה מסור למשפחה וביחוד לאחיו הקטן, ואף לחבריו בכיתה ובשבט. השתדל לדון כל אחד לכף-זכות, אך כלפי עצמו העמיד דרישות מחמירות לנאמנות, לאמת ולחובה. הצטיין בכל ענפי הספורט והשתתף מטעם בית-ספרו בכמה התחרויות-תלמידים ארציות.
מילדותו לימדו אביו קליעה למטרה ברובה, ובגיל 11 הורשה, למרות גילו, להשתתף בתחרות ארצית בקליעה למטרה - ביחד עם נבחרות הצבא הבריטי, המשטרה הבריטית והפלשתינאית, הנוטרים ואגודות הציידים מהערים הגדולות וזכה בפרס הראשון בעד קליעה משובחת. אחרי נצחונו סירב למסור את שמו לעתונאים וביקש מהם לא לפרסמו. גם בהכשרה הטרום-צבאית הצטיין והשתתף בעליה רבת-הסכנות לביריה, לאחר שנתפסה בידי הצבא הבריטי.
בפגרת הקיץ שלפני כיתות ז' וח' עבד בבנין, כדי להרויח בעצמו את שכר לימודיו (אף כי לא היה זקוק לכך). כשהובא הביתה ושני שברים בידו השתדל שלא ליפול למעמסה על בני-הבית וגם התאפק מאנקות-כאב. גם כשנתאחרה היציאה להכשרה אחרי סיום כיתה ח' (לפי המלצתו הסכימו חבריו לוותר על עמק בית-שאן ולצאת לדפנה שבגליל העליון) החליף את נופש החופשה והרחיצה בים בעבודת-בנין. יצא כ"חלוץ" של ההכשרה המגוייסת לשריד ואח"כ עברו כולם לדפנה.
במשק בחר לו את ענף המספוא, אך במהרה הוכרחו הוא וחבריו לזנוח את ההכשרה החקלאית ולהתמסר כליל ל"ג'ובים" בעלי אופי צבאי, כי נפלה ההכרעה בלייק-סאכסס והארץ נהפכה לחזית. ליוה שיירות בדרכי הגליל והשתתף בקרבות על גבול סוריה ובפעולות-ענשין בכפרי הערבים, אך במכתבים היה מספר רק על "ביקורים" ו"טיולים".
לאביו כתב פעם: "אבא, אינני מבייש את הפירמה"... ולאמו אמר בשעת פרידה: "אמא, אני הולך כדי להילחם ששלמה'לה שלנו (אחיו הקטן) וכל המויש'לך בארץ ובתפוצות הגולה יחיו חיי חופש ואושר".
מהגליל נשלח לחיפה לקורס של "עזרה ראשונה". משחזר שירת כחובש מחלקתי. יותר מכל אפיינה את בועז מסירות הנפש שלו לחבריו ואולי בזכות זה ובזכות השקט הנפשי ושיקול הדעת היה לחובש מחלקתי. אם קיבל עליו דבר מה לעשותו, היה עושה אותו בשלימות, ביושר ובדייקנות. המושג "לצאת ידי חובה" היה זר לרוחו. נר זה הוא שהאיר לו את דרכו בחיים.
בתפקיד חובש השתתף בקרב על נבי-יושע (מצודת הכ"ח) ביום 20.4.1948. ביד פצועה ושותתת דם הוסיף להגיש "עזרה ראשונה" לפצועים, ואחרי שהפלוגה קיבלה פקודת נסיגה בגלל אבידותיה הרבות נשאר הוא לטפל בשני חברים פצועים. לא היה יכול לנטשם. אצלו לא היה זה גילוי גבורה רגעי, הבא לפתע, אלא המשך הגיוני וטבעי לאורח חייו. חבר טוב ומסור היה בחייו וחבר מסור וגיבור היה במותו. בועז לא הכזיב. בקרב, נפל גם הוא.
על כך כתב הרמטכ"ל לאביו ביום 24.6.1949: "בנך בועז ז"ל הראה אומץ-לב ומסירות-נפש רבה בתפקיד שמילא. לאחר שניתנה פקודת הנסיגה סירב לעזוב את הפצועים ונפל בהגישו עזרה להם. זו דרגה עליונה של מסירות-נפש שחייל מתעלה אליה בשדה-הקרב..."
מקברו הזמני בנבי יושע הועבר למנוחת-עולמים בחלקת הגיבורים בחיפה ביום כ"ח בשבט תש"י (15.2.1950).
זכרו הועלה בחוברת "בועז אשר לא עזב..."

אלבום תמונות

קטעי עיתונות

תמונות מהשירות בפלמ"ח

תמונות ומסמכים כלליים

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכרו - אביו

בעז!... בועז"ל היקר שלי!... "בוזי"... "בוזלה" החביב והנחמד!... אויה לי:
אינך.
וי לי על שנותיך הצעירות אשר נקטפו, על שלא זכית לחזות בהתגשם החזון הגדול ולא הספקת לטעום אפילו קצת מן החיים היפים אשר באו לעם ולמולדת, אשר בשבילם הקרבת את כל אשר לך.
בטרם מלאו לו לבועז ארבעה חדשים הגיע חודש אב התרפ"ט ו"מאורעותיו": הערבים החלו בהתקפתם הרצחנית על הישוב. ימים ספורים לפני המאורעות נסעתי עם בתי הבכירה - שולמית, תבדל לחיים ארוכים - לירושלים. והאם הצעירה נשארה בבית לבדה עם התינוק הרך. גרנו אז בקרבת ה"בורג'" ו"וואדי ניסנס". וכשהחלו הכדורים הערביים לחדור לתוך דירתנו, תפסה האם את התינוק מעריסתו ורצה בהר, לפנים שכונת "הדר הכרמל", תחת מטר האש. בחיתול דק כיסתה את ראש -הילד ל"מגן" מפני הכדורים.
זו היתה "טבילת האש" הראשונה של בועז.
שקדן היה בלימודיו, ובמשך שתים-עשרה השנים שלמד בבית הספר הריאלי לא שמעו עליו אבא ואמא אלא תהלות ותשבחות מפי המנהל, המחנכים והמורים, אשר אהבוהו.
חבר נאמן היה ומסור לחבריו, רודף-שלום מובהק, ושונא שקר. מה שנוגע לאמת - לא ידע פשרה. אם קיבל עליו דבר-מה לעשותו היה עושה אותו בשלימות, ביושר ובדייקנות. המושג "לצאת ידי-חובה" היה זר לרוחו.
ונר זה הוא שהאיר לו את דרכו בחיים.
כבר מקטנותו היה נוהג לקום בבוקר השכם, והיה מהלך על בהונות רגליו שלא להעיר אותנו משנתנו. מכין היה לעצמו ארוחת בוקר ואת כל הדרוש לו לבית הספר. היה מגהץ את מכנסיו וחולצותיו במו ידיו. אם נפל פעם למשכב היה משתדל לא להטריד איש ולא היה מפסיק מלומר "תודה רבה", כל פעם שהיו מגישים לו דבר-מה.
בן אחת עשרה שנה היה בועז כשהשתתף בתחרות ארצית בקליעה למטרה (ברובה 22) שנערכה על הירקון, ואשר השתתפו בה קבוצות נבחרות של הצבא הבריטי, המשטרה הבריטית, המשטרה הא"י, הנוטרים היהודים, ונבחרות אגודות הציידים של תל-אביב, ירושלים וחיפה (בועז הורשה להשתתף בנבחרת זו למרות גילו הצעיר) וזכה בפרס הראשון בעד "קליעה אמנותית"; כשעטו עליו כתבי העתונים בבקשת פרטים התחנן לפניהם שלא יפרסמו את שמו בעתון, שמא יחשוב מישהו שהוא עושה "שויץ"...
מפי חבריו, שלא הקפידו כמוהו על שמירת סודות, ידענו על חלק מפעולותיו שהחרידו לא אחת את מנוחתנו.
פעם אחת, כשהעירותי לו על הסכנה הכרוכה במעשיו, שהן לא לפי גילו, השיב לי: - "אבא, כלום לא בגיל שש עשרה וחצי היית אתה כבר חייל בגדוד העברי? ומה לעשות, ואין אחרים שיעשו את המלאכה והיא צריכה להיעשות"... ונסתתמו טענותי.
בהיותו בכתות ז' ו-ח' עמד על כך שבימי החופש נרשה לו לצאת לעבודה, להשתכר. כשהסכמנו בחר בעבודת-בנין. את השכר היה ממהר למסור בשלמותו לידי אמא ורק ביקש ממנה 20 מיל ליום למי-סודה להרוות את צמאונו בעבודתו. מה רבה היתה שמחתו שיכול היה לשלם מכספו את שכר הלמוד בביה"ס ולקנות מתנות לאחיו הקטן...
פעם חזר מאחת ה"יציאות", כשהוא נישא על כתפי חבריו: ידו נשברה בשני מקומות. אולם הוא יגע לנחם אותנו ולהרגיענו, כאילו לא הוא הנפגע אלא אנו; כ"פושע" התהלך במכאוביו ובקושי עלה בידנו להסביר לו שאין אנו כועסים עליו, חלילה.
משנסתיימו הלימודים והבחינות בכיתה ח', החל להתכונן ליציאה עם חבריו ל"הכשרה מגוייסת". לפי המלצתו של בועז החליטו חבריו באספתם לצאת להכשרה לדפנה, בגליל העליון.
הימים ימי השתלטות הקלגסים הבריטים ותגובות המחתרת העברית ברחבי הארץ. ובנינו - איש איש ותפקידו. בועז נתמנה לחובש במחלקתו ונשלח העירה להשתלמות במקצוע. אך ימי שבתו בעיר עברו מהר. ושוב - פרידה. הוי, מה קשה היתה הפרידה.
השמחה הגדולה על החלטת האו"מ מיום ה-29.11.47 לא היתה שלמה לגבנו. בוקר בוקר רעדו הידים שהחזיקו בעתון... העינים בולשות (בהסתר) ב"מסגרות השחורות" שהחלו להופיע... ובפחד נפתח כפתור הרדיו.
והנה נותק כבר גם הקשר הטלפוני... ואף הדואר הפסיק את שרותו.
רק בהזדמנות זוכים אנו, לפעמים, לקבל מכתב (העובר צנזורה חמורה) ואולם שום דבר אינו מענין אותנו, פרט לעובדה, שהמכתב הוא בכתב ידו...
וידיעות היו מסתננות אלינו לעתים: הילדים - ובועז אחד מהם - עסוקים בליווי שיירות בכביש מכפר גלעדי לטבריה ובחזרה. קבוצה קטנה, ובועז בתוכה, נכנסה בחצות הלילה לכפר הערבי חסס ופוצצה שני בתים... היתה התנגשות עם כנופיה ערבית ובועז היה מעורב גם בענין זה. בועז השתתף בהדיפת ההתקפה על "להבות הבשן" בצפון וכו' וכו'.
הלב רועד מדאגה.
והימים ימי פורענות בכל הישוב. הצלפים הערבים מפילים חללים.
בשורות איוב רודפות אחת את חברתה.
ביום השני בשבוע, י' בניסן התש"ח, בשעת הצהרים, נטשתי את עמדתי ורצתי אל יחידת-הקשר ובקשתי לאפשר לי להתקשר עם בועז בדפנה לבקש ממנו כי יבוא לבקרנו, לפי שכל חבריו קבלו בינתיים חופשה, חוץ ממנו. לא נמצא הממונה, שבידו למלא את בקשתי, ונדרשתי לבוא למחרת. בלב נשבר עזבתי את המקום והלכתי הביתה. מסרתי לאם על "השגעון שתקפני פתאום" ובאנו לכלל "הבנה הדדית" כי מכיון שהדרכים משובשות, ובחיפה גופה גדולה הסכנה הרי בדיעבד ניחא שלא ניתנה לי האפשרות להביאו לחיפה בימים טרופים אלה...
ואולם בלילה ההוא לא ישנו אבא ואמא...
ביום השלישי, י"א בניסן התש"ח, הלכו אבא ואמא להשתתף בהלויתו של שאר-בשרם יעקב קולומבוס, בן הי"ח, שנפל בקרב ליד רמת יוחנן. כמה התיפחה הטם ושפכה דמעות...
ולא ידעו אבא ואמא, כי באותה שעה היה כבר גועז בין אלה שלא חזרו לבסיסם... בו בלילה משדר רדיו הגליל פרישות שלום, וביניהן:... "פרישת שלום מבועז עמיקם לאבא, אמא, לאחותו וגיסו, לסבא וסבתא, ואחרון, אחרון חביב, לשלמה'לה הקטן. להתראות בקרוב !"...
צחוק הגורל האכזרי! רק אח"כ נודע לנו, כי את פרישות השלום היו משדרים לפי תור קבוע, ואיש לא דאג לבדוק את הרשימה לפני השידור...
ביום הרביעי, י"ב בניסן התש"ח, החל הקרב על חיפה. האוירה היתה מחושמלת ורוויה אש, גפרית ותמרות עשן! הפרט, על כל דאגותיו, נסחף בסופה הכללית... בעתון הערב הופיעה ידיעה מקוטעת על קרב בנבי- יושע, בצפון, ונמסר על מספר נפגעים.
מהמפקדה מרגיעים אותי; "מאנשי חיפה לא נפגע איש". ואני ממהר להעביר את הידיעה לאם המתרוצצת אף היא להודע פרטים על המקום "נבי-יושע", ומה המרחק ממנו למקום המחנה של בועז. גם אותה מרגיעים.
ואולם אבא ואמא - אין מנוחה בלבם.
בלילה, אור לי"ד ניסן, כשבאתי הביתה מעמדתי מצאתי את האם יושבת ובוכיה. "איני יודעת מדוע זה עולות מחשבות כה עגומות בלבי... מחר ערב חג הפסח והידים אינן נענות לי להתחיל בהכנות"...
נסינו להרגיע איש את רעותו והשתדלנו להרחיק מלבנו כל הרהור בכוון ידוע... "לבל נפתח פה לשטן"...
ברחוב ליד ביתנו נעצר כלב והחל מילל מרה... לעומת הירח העולה. צמרמורת עברה בכל גופי.
בבוקר התאספו חברי יחידתנו לקבוע את סדר השתתפותנו בהלוית חללי חיפה, ובעוד אני עוסק בעיבוד פרטי הטכס ניגש אלי אחד החברים ושואל אותי: "היש לך בן בגליל העליון?"
למשמע שאלה זו הרגשתי כי כל הדם מתרוקן והולך מגופי וכאילו שוקע בכפות הרגלים. סחרחורת תקפתני. בקשי רב שאלתי - האם הוא פצוע?
לא נעניתי.
ביום השלישי, י"א בניסן, נפל בועז בקרב על מבצר המשטרה בנבי-יושע.
על הגבורה העילאית של בועז, על מסירותו לחבריו הפצועים בקרב, אנו קוראים בחוברת ה"פלמ"ח" מס' 67 מיום י"ב בתמוז התש"ח, בדף 16: "למופת".
גילויים אישיים בקרב נבי-יושע.
...בינתים מגיעה תגבורת של האויב, ומפקד הפעולה נותן הוראה לסגת. להציל את הפצועים שאפשר להציל - ולסגת, כל מי שעדיין אינו פצוע. הנסיגה והוצאת הפצועים נעשתה תחת אש קטלנית וצולבת.
בועז עמיקם - חובש מחלקה נשאר על יד שני חברים פצועים, שלדבריו היו זקוקים לטיפולו. בועז ידע כי ניתנה הוראה לסגת, אך סירב להשאיר בשדה הקרב חברים פצועים, ויחד אתם מצא את מותו". הוא לא יכול לנהוג אחרת.

אבא


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

"מחר וידאי נתראה!"...

הזמן חולף מהרה. כבר עברה שנה מאז ראיתיך לאחרונה, בועז. שקט היית ובטוח. דבריך האחרונים אלי היו: "היי שלום פ. היי שקטה, מחר ודאי נתראה!" כן, כך חשבנו ולא העלינו על דעתנו שקיימת גם אפשרות אחרת... ואכן לא כך רצה הגורל.
קשה להשלים עם העובדה שלא אראך עוד, שלא אשמע את קולך וצחוקך ושלא נוכל עוד להסתייע איש ברעותו. ואתה חי, חי הנך בדמיוני וחי תשאר לנצח. חבר טוב, ישר ומסור היית לי ולשאר חבריך. הן הרוח החיה שבינינו היית, תמיד בת צחוק נסוכה על פניך ומוכן לעזור לכל ידיד. כולם כאחד אהבוך והעריכו את כל תכונותיך היפות והנאצלות, והבנתך והתמצאותך בכל בעיות החברה.
מלא חיים ומרץ, יזמה וחן נעורים, גוף בריא ונפש בריאה. הצטיינת בכל, ומפקדיך היו מדברים בשבחך וציינו את אומץ רוחך, תפיסתך המהירה ונכונותך הרבה.
זוכרת אני את "פעולת העונשין" הראשונה בגליל, בה השתתפת לראשונה כחובש לאחר שסיימת את הקורס. סדרת את הכתה וחלקת לכל אחד מהם תחבושות אישיות ודאגת בקפדנות שישימון בכיס מכנסיהם השמאלי. היית נרגש אך גאה על שגם אתה נמנה בין שבעת חברינו המשתתפים לראשונה בפעולה שכרוכה בה גם סכנת מות. ובשעת חלוקת התפקידים נקבע מקומך ליד מפקד הפעולה אשר אמר: "בעז, אתה תמצא לידי, על ידך אני יותר בטוח".
אף בעבודת השדה בחרת לך את הענף הקשה ביותר בעבודות הקיבוץ: ענף המספוא. ועבדת כאחד "המספואניקים" הותיקים. ולכשעזבנו את דפנה ואתה נשלחת אל ג'חולה לעבור קורס של מרגמה 3 אנצ'ים. לא החמצת את ההזדמנות שניתנה לך, ברגעי המנוחה, והמשכת גם שם לעבוד במקצוע זה והבעת את שמחתך על שניתן לך לא לשכוח את טעם העבודה הגופנית.
והמלחמה התגברה ועמה רבו התפקידים שהוטלו עליך ואת כולם מלאת בנאמנות ובמסירות.
וביום י"א בניסן התש"ח יצאת לפעולה אשר ממנה לא חזרת. וגם זאת עקב מסירותך הרבה לחבריך הפצועים שלא רצית לעזבם מבלי אשר תחבוש את פצעיהם וכך נשארת לידם עד רגעיהם האחרונים, עד אשר פגעה גם בך יד המרצחים, וטרם מלאו לך תשע עשרה שנה.
יהיה זכרך ברוך

מרים


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

מעט זכרונות

יום חמסיני סוף קיץ 1947, 4 אחר הצהרים. הגענו לדפנה. מיד התחלנו ב"ארגון" החדר וסדורו. נקוי השמשות, שטיפת רצפת הבטון הרעועה. הדחת האבק מפנות החדר ומהארגז, שבור המדפים, שנקרא בפינו "הארון". עם חשכה סיימנו את מלאכתנו ונחנו רוגעים במשכננו החדש שלשה פלמחניקים "ירוקים": בעז, אמנון ואביר.
למחרת החלו ימי עבודה רגילים וקבועים בענפי המשק. זוכרני את בעז בבחירתו, כמה ברר, נסה ושנה ולבסוף החליט ונכנס לענף המספוא.
לא ארכה שלותנו ואנו נקראנו לשורה. הימים ימי קיץ, לילות גליליים בהירים, שמועת על סכנת פלישה מצפון. נשק חולק, מצב הכן. רוכזנו בחדר אחד וישנו שנים שנים במטה מפאת הצפיפות הגדולה. זוכר אני את שנינו במיטה צרה כשאנו נאחזים בדפנותיה ונתמכים בקיר ותלויים בה, ממש מעשה נסים ומנסים להרדם, בידיעה שלמראשותינו עומד ארגז עם רמונים. כמה התלוצצנו ושמחנו כשהעירונו בלילה לפטרול הראשון לאורך הגבול.
המתיחות רפתה. חוזרים לעבודת האדמה והנשק הוטמן. ימי חול. אחה"צ מדי יום ביומו נכנסת עגלת חציר רתומה לזוג סוסים, קלשונים תקועים בה שתי וערב ובמרומיה מנופף בשוטו תוקע ומריע: בעז. היתה זו תמונה יפה לראותו בחדות עבודתו. ולעת ערב לאחר מקלחת חמה, החלפת רשמים הדדית. אזכור את היום בו בא משולהב כולו וספר באפס נשימה ובחצאי משפטים כי שרה עם החריש וגם יכל לו וקצר ביום עבודה שלם. והריהו מלא סיפוק וגאוה.
תקופת עבודה ואמונים, טיולים בשבתות וקומזיצים בחורשה, רחיצה בדן ורקודים בערבים, חיים תוססים.
הכרזת ה-29 בנובמבר. גל פרעות הציף את הארץ. עבודתנו פסקה. הנוער נקרא אל הדגל.
החורף החל. כפר הפורעים חסס נענש. ששה נבחרו מבינינו ובעז ביניהם. לוחם טוב היה וחובש מסור.
ימים טרופים. שיירות ומארבים. מתראים פעם פעמיים בשבוע. ישנים ביום ומשוטטים בלילה. תפסנו את תל אל קדי בלילה. גשם וקור ואנו שוכבים צמודים לקרקע ולרובינו. התל נשמר ומוקש. פקודה הגיעה ואנו עוברים לבסיס חדש. מסבת פרידה ממשק דפנה. רקודים סוערים עד אור הבוקר. וזזנו. רוכזנו אנו בג'חולה, תנאים קשים, חדר צר, משטר מתוח, חדר אוכל מרוחק כ-800 מ' מבנין השכון. מים לשתיה במשורה. ורחיצה פעמים בשבוע. מנותקים מכל. תופסים עמדות ומתהלכים חמושים, שיירות חולפות על הכביש ושוב שקט.
ימים עוברים בחלומות על חפש. פרטנו כבר תכנית חפש לשעותיה. שיחת חברים בעשר לפני הבית ורקודי בנים. ובעז טורח ומארגן, מציע ובונה בין עם עמדות ובין יסודות לחברה בהכשרה. אור חדש נגה עליו. הבדידות בג'חולה הביאתהו לידי בגרות, לידי מחשבה, שמירות ותצפיות ושעמום מזה ורגעי התעלות מזה ומעלינו נצב בודד ומחריש ומאיים מבצר נבי יושע. חפש. כהרף עין הרינו מוכנים ומזומנים לנסיעה, הרינו נוסעים אך בכוון אחר ובכונה אחרת. נוסעים אנו לשם בצוע משימה שהחלה על ידנו ורבים וטובים לא זכו לסיומה.

אביר


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח