לוחמת סנש חנה ז"ל

קורות חיים

חנה בת קתרינה ובלה. נולדה בי"א בתמוז תרפ"א (17.7.1921) בבודפשט, הונגריה למשפחת מתבוללים. אביה היה סופר נודע בארצו ואף שנפטר בגיל צעיר השפיעה עליה דמותו כל חייה. היא למדה בבית ספר הונגרי שבו היתה תמיד בין התלמידים המצטיינים. הרבתה בקריאה ולמדה לנגן בפסנתר וגם עסקה בפעילות חברתית, תרבותית וספורטיבית.
בגיל צעיר התחילה לנהל יומן כתיבה שהיה במרוצת השנים מסגולותיה הבולטות. ב- 7.12.1938 כתבה ביומנה: "אינני יודעת אם סיפרתי כבר שהנני ציונית... הכרה ברורה לי שזהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית ושהמפעל הנהדר בארץ ישראל אינו עורבא פרח. אני יודעת שקשה יהיה, אבל הכל כדאי. "היא החלה ללמוד עברית, לקרוא הרבה בנושאי היהדות, הציונות וארץ ישראל והצטרפה לתנועת נוער ציונית.
לאחר שסיימה בהצטיינות את בחינות הבגרות עלתה לארץ ישראל והגיעה אליה בספטמבר 1939. כאן נכנסה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל ולאחר שסיימה בו את חוק לימודיה הצטרפה, בדצמבר 1941, לקבוצת שדות-ים שבחולות קיסריה. ניכר שחבריה בקבוצה עמדו עד מהרה על אישיותה וכשרונותיה, נתנו בה אמון ובחרוה לתפקידים אחראיים ומרכזיים.
ב-8.1.1943 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, היא כותבת לפתע ביומנה: "היה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא". כעבור שבועיים אכן ניתנה לה ההזדמנות לכך כשהוצע לה להצטרף לקבוצה המתארגנת לשם הצלת יהודים מאירופה.
בנובמבר 1943 נשלחה לקורס באלחוט ובינואר 1944 עברה קורס צניחה. על הפגישה הראשונה עמה באותה תקופה מספר חברה לשליחות יואל פלגי: "... היא היתה גבוהה. בישיבתה, בשלבה את רגליה המאורכות והנאות ובהשעינה את ידיה על השולחן הקטן, היה משהו מלבב וכובש. חיילת היתה בחיל האוויר. הכחול אפור של מדיה הלמו יפה את עיניה תכלת. שערותיה החומות-כהות גלשו בשפעת תלתלים רבים סביב פניה המעודנים, המאורכים. היה בה משהו מאוד הרמוני". לאחר שבועות של הכנות אינטנסיביות, הגיעה בינואר 1944 לקהיר ובמארס 1944 הוטסה עם החבורה לבארי שבאיטליה. מטרתם העיקרית של הצנחנים, שיצאו לדרך כקצינים בריטיים, היתה להגיע לארצות מוצאם באירופה, לארגן שם את היהודים לעלייה ארצה ולנסות להציל יהודים רבים ככל האפשר.
יומיים לאחר שהגיעה לאיטליה המשיכה חנה את דרכה וצנחה עם חבריה בלב כוחות האויב, לתוך מעין "אי" של הפארטיזאנים היוגוסלבים, מקום שבו ניטלטלה כשלושה חדשים, מחכה בקוצר רוח להזדמנות הראשונה לעבור להונגריה. פלישת הגרמנים ב- 19.3.1944 הקשתה שבעתיים על התכנית להסתנן להונגריה, ובכל זאת "כאילו בערה האדמה מתחת רגליה. היא חתרה בלי הרף לשם, אל עבר הגבול..."
כותב ראובן דפני: ב- 9.6.1944 עברה חנה בחשאי את הגבול, ובו ביום נתפסה בכפר שבקירבת הגבול. היא נלקחה לבית סוהר והואשמה בריגול. בבית הסוהר עונתה קשה בנסיון להציל מפיה מה האות הסודי של משדר הרדיו אשר עמה אולם היא לא גילתה דבר. פעם ניסתה להתאבד ומשלא הצליחה עונתה כפליים.
חווייתה הקשה ביותר היתה כשהובאה לבית הכלא בבודפשט. הוכנסה לחדר קטן ובו מצאה לתדהמתה את אמה. הפאשיסטים איימו על חנה שאם לא תגלה את סודה יענו את אמה לעיניה ויוציאוה להורג אבל היא עמדה בקשי ערפה. האם והבת הוכנסו לאותו כלא שאליו נשלחו בינתיים גם חלק משותפיה של חנה שנתפסו, וחנה היתה מעודדת אותם במתנות מעשה ידיה שהיתה מגניבה אליהם וב"התכתבויות" דרך חלונה.
כשתפסו הגרמנים כליל את השלטון בהונגריה שוחררה האם, ואילו חנה הועברה לבית סוהר אחר. ב-28.10.1944 החל משפטה שבו הודתה כי באה להציל יהודים והטיחה דברים קשים בשופטים.
בכ"א בחשוון תש"ה (7.11.1944), הועברה לבית סוהר אחר והוכנסה שם לתא הנידונים למוות. קצין מבית הסוהר שנכנס לתאה, הודיע לה כי היא עומדת להיות מוצאת להורג והציע לה לבקש חנינה, אך היא סירבה ודרשה להגיש ערעור. בקשתה לא כובדה. בשעה 10 בבוקר הובלה לחצר הכלא, לפינת הכנסיה הקטנה שבחצר. לא נערך לה טקס הכבוד האחרון הניתן למוצאים להורג. בשעה שעמדה מול החיילים היורים סרבה לכסות את עיניה.
לאחר מותה, נקברה בבית הקברות היהודי בבודפשט, לא הרחק מקבר אביה. כעבור זמן מה קיבלה אמה של חנה פתק שכתבה בתא ימים אחדים לפני ההוצאה להורג: "אמא אהובה! רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. וסליחתך אבקש אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין כאן צורך עוד במילים... באהבה אין קץ - בתך".
בכ"ז באדר תש"י (16.3.1950), שש שנים לאחר מותה, הובאה למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. בביתה של חנה, בשדות-ים שבקיסריה, צנחו צנחנים והניחו זרי פרחים על ארונה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, חבריה של חנה וראשי האומה, הניחו זרים על קברה.
חנה השאירה אחריה יומן וכתבים אחרים, בהם מחברת שירה "ללא שפה". בין שיריה הנפוצים ביותר - "אשרי הגפרור", שכתבה ביוגוסלביה סמוך לזמן שעברה להונגריה, ונתחבב על חובבי שירה בארץ. הוא גם הולחן, הושר ומושר על ידי רבים. שירה האהוב ביותר הוא "הליכה לקיסריה" ("אלי, שלא ייגמר לעולם") אותו כתבה בקיסריה ב- 1942 והוא הולחן על-ידי דוד זהבי. הניחה אם ואח.