טוראי לפקה יוסף "ספי" ז"ל

רביבים 23.5.48

אי כתיבתי באה רק משום שלא היה כמעט יום שישבתי במקום אחד...
באתי לרביבים ליום השבעה ל"צח" ידיעה זו, שנודעה לי במאוחר הממתני. הגעתי לידי כך, שביום השבעה בכיתי כאשה זקנה. נפל חבר, ידיד משנים וחבר למקצוע. אבל אין ברירה. מוכרחים להמשיך. אם אנחנו לא נמשיך ימשיכו הם אתנו... אצלנו שקט עדיין לגמרי, נקווה שימשך המצב הזה, בכל אופן העבודה נמשכת ואנו גם מוכנים לקבל אותם, את אויבנו, כיאות להם, באופן שפעם שניה לא ירצו לבוא...
על ענין הבנים היחידים: אני מתאר לי, שגם אצלכם קיימת בעיה כזאת. אינני יודע באיזו מידה אתם חושבים על העניין, אבל לי לא נראה ביותר. אני יושב כבר חדשיים עם אותם האנשים ועוסק אתם יחד באותן העבודות, אותם הסיכויים יש לי ולהם. בינתים אינני רואה כל יכולת לעזיבת המערכה. כתבו לי על הענין, אבל אני חוזר: קחו בחשבון דבר זה: אני איני רואה עזיבה מסיבה זו זו אלא כנסיגה. אסוננו הוא, שרבים הבנים היחידים במשפחותינו. ברבים אני נפגש פה, ומי יודע לב הורינו?

מתוך גוילי אש ב'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רביבים 23.5.48

הורי "צח" היקרים!

במאוחר הגיעה אלי הידיעה על מות בנכם היקר. רק ליום השבעה הגעתי הנה. מלה לא יכולתי להוציא, הרי אני הוא שחייתי עם "צח" את שבועותיו האחרונים! מדריך ומודרך היה יחד אתי, ואחרי אותם הימים במשמר הנגב הייתי שקט. ידעתי: עם "צח" יחד תהיה עבודה, עבודה רצינית, שקטה ובטוחה. והנה נתפלגו דרכינו, ועם שובי הביתה היגיעתני הידיעה. עכשיו יושב אני ברביבים ונח מעט והמחשבה הזאת אינה מרפה ממני. הרבה דברים מעיקים עלי, נדמה לי שמקומי היה על ידו ואולי גם במקומו. יש לי רושם, שאני הוא זה שהייתי צריך לעשות אותה עבודה ובאותו מקום, ומי יודע?
קראתי, ר', את מכתבך האחרון ל"צח" הרבה התעכבת על ענין הבנים היחידים. איני יודע אם לבו של "צח" היה נותן לו לעבור לתפקיד אחר יותר קל ויותר נח. הבית אמר הרבה ל"צח" אלם לנסיגה מאותו תפקיד שבו עבד לתפקיד ערפי לא היה "צח" מסכים. הוא האמין בחיים וחשב, שהחיים תמיד אתו והנה עזבוהו אותם חיים, שכל כך אהב וכל כך ידע לגוון ולמצות. לא פעם התנגדתי לדעתו של "צח", אבל תמיד נשארנו ידידים. ידידים עוד מהבית, מהקן, משנות ההדרכה ושנות החיים בקן ולבסוף עד כמה התחזק הקשר ביננו בנגב.
נדמה לי ש"צח" אתנו ותמיד יישאר אתנו - - -
המשיכו, בבקשה, לעמוד אתי בקשר מכתבים.
שלכם באהבה רבה.

מתוך גוילי אש ב'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

חלוצה 10.6.48
שלום לכם, הורים יקרים!

שוב אני כותב אליכם. לפי המכתב מאמא, אני מבין, שלא קיבלתם את מכתבי. כתבתי לכם כבר כמה מכתבים ותשובה לא קיבלתי... בינתים נודע לנו פה, אחרי כעשרה ימים עוד דבר מה מזעזע: אבידוב, שלא היה אתנו יחד, נהרג באחת הפעולות, די רחוק מאתנו. לא חיכינו לידיעה זו. לא חשבנו אפילו שיוכל לקרות כך. והנה נשארנו בפה פעור בלי יכולת להגיד מלה. עוד אתמול קבלנו ממנו דרישת שלום ברדיו והערב הידיעה! מה לעשות? מוכרחים להמשיך! ככה זה!
אצלנו אין חדש, כל אשר אתנו בסדר ובשלום. מה נשמע בחוץ איני יודע, אפילו שמות אין מודיעים בעיתון ואנחנו חיים בחוסר כל ידיעה. יש רושם, שנחזור ולא נמצא הרבה מהנוער שלנו. רושם די מדכא הלואי ונתבדה.
כתבו לי לפחות אתם, מה המצב מי ישנו ומי איננו. מה הלך הרוחות בקריה? מה שלום המשפחות? ובכלל. על הכל אתם כותבים, ולענין המעניין אותי - כמעט ולא כלום. כתבו וכתבו. אין דבר, מוטב לדעת לאט לאט, מאשר בבת אחת ולהיות כמי שקיבל מכה בראש. אבל אין להתיאש - נדמה לי שפשוט הבאתי יאוש בלבכם. אני כותב רק שחורות. המצב אינו נורא. אולי יותר טוב מזה ויהיה עוד יותר טוב.
מחר אולי תהיה שביתת נשק. נראה אולי כבר יהיה שקט וטוב. יחדל כל הרעש והדם יפסיק לנזול..
בזה הרגע קיבלתי מכתב מכם מה-1.6 אקרא בו וגם אענה. אתם כותבים הרבה לענין הכתיבה. אני כותב עכשיו במרץ, רק מאחר שהגיעוני ידיעות רבות על דאגתכם. ראובן פתח עכשיו מכתב ובו מודעת אבל על משה אלנקוה. אני חוזר: מדוע אינכם כותבים?
הרבה אין לי מה לכתוב. כתבו אתם וכתבו את כל הפרטים... שוב אני חוזר כתבו הכל כי אני פשוט מתרגז.
ובענין החופש - בודאי אין על מה לדבר, אולי במשך הזמן! שלום לכם בתקוה להתראות בקרוב,
בנשיקות חמות לאבא ולאמא, שלכם,

מתוך גוילי אש ב'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

בני הקטן...
ספי בני בא לעולם אחרי אסון עם הילד הראשון, אחרי חמש שנות כיסופים לילד. לא תיארתי לי חיים ללא ילד, לא יכולתי לראות בשיויון נפש, גן-ילדים, בית-ספר. האמנם, לא יהא לי חלק בדור הגדל בארץ? והנה נולד ספי, ילד בריא ויפה שהתפתח באופן נורמלי.
לחיים נכנס כעצמאי, כשליט עליהם ועל עצמו. עוד בראשית ילדותו הראה את אפיו. התנגד ל"הירתם" ברצועות לעגלת-ילדים לבל יפול. לא הועיל דבר - הוא ניצח אותנו. היה יושב בעגלה באופן חפשי בשעת הטיול לתמהון כל הרואים. מעולם לא נפל!
כאשר יצא לראשונה לשחק עם הילדים ראינו ונוכחנו כי מקומו לא יהיה בין העלובים, הוא היה היוזם והרוח החיה במשחקים, ואףחבריו הילדים הכירו בזאת.
- - - - -
מלבד המשחקים המקובלים היו לו גם משחקי יצירה משלו. מדביק ודופק מסמרים לאותו ארון אומלל שבפרוזדור. כל כלי עבודתו היו ערוכים בסדר על הארון. כמו בבית-מלאכה. המגרש ע"י הבית שימש כר נרחב למשחקיו ועבודתו. היה עושה גינות, לא פעם גם אסף מפרי עמלו. היה מביא ערימות נרקיסים ופקעות ושותלן בגן. כל שנה היו מבצבצים אחרי הגשם נרקיסיו של ספי לרוב.
בתקופת אימוני נוטרים בקריה אסף הרבה קלעים, התיכם, צר צורות בלבנים ויצק בהן את החומר, הכל לפי הצורך: אגרופנים, אקדחים, מטוסים, צוללות. השכנים אהבו להסתכל בעבודתו של בעל-תבונת-כפיים זה. בחופש הקיץ היה עובד. פעם עשה לו מעבדה, השיג מבחנות ואיזה חומר ועסק ב"אלחימיה". קיץ אחד היה קודש לתחרויות שחמט ורחיצה בים. קיץ אחד רקם חולצה רוסית שאהב אותה מאוד - כל הדברים שמורים כיום במקומם, מבוישים מאוד. כך - עד השנה השתים עשרה.
- - - - -
בגמר בית הספר חזר הביתה ללמוד מקצוע. שנתיים ביקר בביה"ס המקצועי. בעבודה שאף להיות בין הראשונים והשיג. לא חפץ לסיים את הלימודים. ללימודים, אף פעם לא היה לו רצון כביר. נוסף לכך מיהר. היה חבר לקבוצת חברים גדולים ממנו ורק אתם התכונן לצאת להכשרה.
- - - - -
באביב שלפני צאתם להכשרה טייל עם קבוצתו, שעברה את הגבול והובאה ע"י הלגיון לכלא אירביד. כשחזר - תיאר בהומור רב את כל המסיבות בהן נאסר, ובאובייקטיביות גמורה תיאר את המשפט והיחס בבית הסוהר. ריתק בסיפורו את כל המסובים ואחד הקטנים אמר לו: "ספי, כדאי לך לכתוב את זה בספר"
- - - - -
במכתבו האחרון שוב אותה זעקה על חברים שנפלו, ורוגז עלינו שאין אנו מודיעים לו. - ילדי הקטן, לא שיערת כלל שזה גם לילך האחרון. ואולי השתדלת להעלים זאת מאיתנו..? ה"הרף עין" של מותך נתמשך אצלי לנצח. אני מלוה אותך יום יום בדרכך האחרונה למשטרה. אולי, אולי עוד חלפה מחשבה כברק במוחך שזהו קצך? והרי כל כך לא חפצת בו!
גדול האסון וגדולים ההישגים שכלל לא פיללנו להם. לבנו פתוח לצער, לדאגה על כל אי הצלחה ולדאבון על כל קרבן נוסף. אבל לבנו אטום לשמחה, כי חוויה זו נכרתה מאתנו כליל

א מ א

מתוך הספר 'בני קרית חיים'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

ספי היה ילד ער, פעיל ואחראי, בעל מרות חברתית. בחום ובפאתוס ילדותי הגן על השקפותיו והשקפות תנועתו. האמין כי בוא יבוא היום ואיחוד הנוער יקום. עבר זמן ובאחד הימים בהיותי בטבריה ניגש אלי עלם יפה להפליא וחיוך חינני על שפתיו. בברכת שלום לבבית פנה אלי: "ואני בשלי, בלה!" כשהבחין בעיני, שנשתכח דבר מה ממני המשיך: "אני מדריך בתנועה המאוחדת ועודני מאמין באיחוד הנוער" - נחפז לדרכו... רגע ארוך עמדתי וליוויתיו במבט של הנאה, בראותי את צעדיו הבטוחים לקראת פעלו.
מאז לא ראיתיו, אך לא אחת אראה את פניו אשר הביעו אז:

די עוז, נאמנות, די תום ודי כושר
למצוא גם בחול אפור את האושר.

על משמרתו נפל ובלבו מפעמת האמונה באחדות.

בלה חרוזי
אשדות יעקב

מתוך הספר 'בני קרית חיים'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

חלוצה 13.6.48

אב ואם שכולים!

ספי איננו! ספינקה שלנו, ספינקה היפה והעליז החבוב והמחייך ספינקה הצובט לחייהן של בנות... הילד של כולנו!?
אהבנו אותו, אהבנו בלי סוף ותמיד חרדנו לו ודוקא לו
האמנם איננו?! האמנם הלך לבלי שוב עוד?! עודו חי! עודו מחייך! לא נשלים לא נאמין כי ספי חי בקרבנו! כי רוצים אנו שספי שלנו יחיה! גדולה מדי האבידה. גדולה מדי הריקנות שהשאיר בלכתו ואין תנחומים הורים יקרים!!
בכל העולם כולו לא תמצאנה המלים שיהא בהן משום נחמה! הננו צעירים מדי, צעירים מכדי הבן את משמעותו של "המות" אחת נדע. ספי נגזל מאתנו לנצח! לא בעינים עצומות הלך, כי אם בהכרה ברורה ובלב מלא אהבה. הוא הלך וידע מה צפוי לו אך הוא אהב את החיים ורצה לחיות. בשם החיים הלך ספי למוֶת! נכנס לבית המשטרה של עסלוג' הערבית ולא יצא שם. היה קול נפץ אדיר והקץ לספי. בחטף בא עליו הקץ והוא לא ידע אפילו. לא הספיק להיפרד מן החיים שהיו כה יקרים לו. הוא היה בראשית הדרך, הוא נפל, בלי דעת אם הושגה המטרה שלמענה הקריב את חייו הצעירים. הוא נפל והשביענו במותו "המשיכו בדרך זו, חברים" ואנו לא נכזיב. תמיד נמשיך ללכת בדרך, שהורה לנו ספי בנפלו. רבים נפלו. רבים עוד יפלו כי נטלנו על עצמנו להיות דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. והגאולה אינה ניתנת על מגש של זהב. ספי וחבריו הם המגש שעליו תינתן לנו המדינה, הם החימר ללבנים שתסתדרנה לבנין גדול ואיתן לבית ישראל כולו. למה דוקא ספי?! למה?! את השאלה הזו שאלנו גם כשנגזלו מעמנו צח ואבידב ואותה נמשיך לשאול כל עוד יגזלו מעמנו חברים יקרים כי "מי כחיל העברי אוהב את השלום ויודע את תורת המלחמה"
ספי איננו, הוא לא יראה לא ישמע לא ירגיש... הוא איננו!
ועדיין איננו מאמינים ועדיין איננו משלימים...
זכרו של ספי יהא תמיד שמור עמנו ותמיד תהא רוחו מרחפת בינינו. אנו ננציח את שמו בדור הבא שנקים!
ובכם נראה את הורינו וראו בכולנו את ילדיכם
חברת הכשרה.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.