טוראי שייטוביץ דב "דוביק", "דובצ'ה" ז"ל

דביק - בן העלומים, מי לא זכר את הנער בשעה שהיו כולם מחכים ליד המדורה - שהיו מחכים בלילות הארוכים, הדוממים, לשמוע מילה, שחיכו לצחוק שיקרע את הדממה. כזה היה הנער, בעת קשה, ברגע של מבוכה, היה הוא המוציאנו מן המבוך. אמיץ היה. הטוב והנאמנות נסוכים היו בפניו הילדותיות המרצינות - איזה נאמנות הנעשית במחיצתו - לאש יקפוץ בעבורך באם יידרש. ולכן, לכן היתה עזה כה האהבה, היתה אלמת. כן, אהבתיו משום מסירותו, משום האדם שבו. וכשהיית משכים עם שחר - היה הוא כבר בחצר מסיים את הכנתם ויציאתם לשדה הרחוק. עם חשיכה הוא חוזר לאהלו, רגיל כי בשובו הקפה כבר רותח, ואשר לסוכר - סמוך עליו...
עולה בזכרוני אחת ההרפתקאות בעברו של הפלמ"ח. סליק חפרנו בלילה, היה צריך אז לותר על משהו, ואפילו דבר הלא נשנה מדי שנה בשנה, הוא ויתר וחפר כל הלילה משום המסירות והנכונות שבו.
במימי הירדן - שם השתקף העולם הסגור, עולם של חיים ולב פועם, ורבים לא הכירוהו... ובבית החדש המוקם שם אבואה, ובבית הזה לא אפגשהו, אבל רוחו, נשמה זו - זכרון של מפוחית מנגנת, רע שר ולב הומה, זכרון של לילות שמירה בבריכות הדגים ודהירת פראים בשדות על הסוסות, אלה מהווים את המסגרת של התמונה. הם זכרון חי בין אבני הגבול הירוק ושממת ההרים - שם התגשם החלום, שם קודשה אדמת הדגן בדם - דם הנעור ים של חברינו...
ויום שהמחרשה תעמיק להב באדמה זו אנו נשוב אל קברותיהם - בגאון נזקוף קומה ואנו נאמר להם ולכולם: נבנה הבית...
אורי גלין (26.2.1949)

מתוך "בני קרית חיים"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

- "אבא, מתי יבוא דוביק לחופש?" היה שואל אותי בני הקטן. שמחה גדולה היא לילדים לבוא במגע עם החיילים, להציג בפניהם מיני שאלות, לחבוש את כובע הגרב שלהם ולפרוץ החוצה בגאוה.
- "עוד מעט", הייתי עונה לו, - "יבוא גם תורו שלו".
בינתים היו מגיעים מכתבים מלאים אמונה בנצחוננו וגעגועים הביתה. הנה מכתבו האחרון: "אל תכתבו לי בינתיים מכתבים עד שאודיע לכם את הכתובת החדשה". - אבל את כתבתו החדשה כתב דוב בדמו הצעיר, התוסס.
- "אבא, מתי יבוא דוביק לחופש?"
- בני, דוביק כבר לא יבוא לחופש; דוביק נפל למען החופש.
שובב היה הילד. לא היתה פינה בכל הסביבה שלא הכיר. כל עץ בקריה הכיר אותו; לא ענף אחד נאנק תחת כובד גופו. לכן קשה היה להחזיקו בבית.
כשגמר את בית-הספר העממי החליטו שילמד מסגרות. נטלו ציפור-דרור שהכירה רק את מרחב הטבע וכלאוה בכלוב ברזל. נפשו לא הזדהתה עם עבודה זו, ואין פלא שיום אחד שבר את הכבלים והתפרץ החוצה; - יצא להכשרת הנוער בדגניה ב', והוא בן 15 וחצי. מפעם לפעם ראיתיו, והנה גדלו כנפיים לציפור. דוביק השתנה לגמרי: נעשה לאדם רציני ושקט. הציפור מצאה לה קן...
בימי-המלחמה נשלח דוביק אל מקומות התורפה. כל אותו זמן לא בא הביתה לחופש, ופרשת חייו מאותה תקופה ידועה לנו רק ממכתביו ומחבריו שהיו אתו ונותרו. יום אחד מתקבלת קריאה: להבות-הבשן המותקפת מבקשת עזרה. יצאו הבחורים בדרך לא דרך. אי אפשר להכנס למשק. תחת אש האויב תופשים הבחורים עמדות. דוביק המקלען מחליף מדי פעם את עמדתו. - משחק הגורל: לפני שלוש שנים הוא ברח מהברזל, ועתה הוא לופת את הברזל לגופו. חברי-המשק רואים מביתם את הבחור הגבוה הרץ בשטח וקוצר באויב, - רץ - ונופל. כדור פגע בבטנו. חבריו מסכנים את חייהם ומביאים אותו למשק. אין הוא מבין את מצבו. לא פעם הביאוהו הביתה בילדותו פצוע מ"פעולה", ואז - החלים במהרה. תוך יסורי מכאוב הוא מבקש למסור ד"ש הביתה, ואחרי כשעה הוא מוציא את נשמתו.
ראובן"

מתוך "בני קרית חיים"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

...ושוב יוצא המשורין. נפנוף ידים ומבטים מלווים את המכונית ההולכת ומתרחקת לעבר האופק, אל להבות-הבשן.
מגיעות ידיעות משדה הקרב: הגבעה נכבשה, המשק ניצל, אחד נפל... הלב מתכווץ, לפני העיניים מופיע כל אחד מן היוצאים: לא, לא יתכן...
המשורין חוזר, הבחורים יורדים, אחד היה חסר, - דוביק. חסרונו מורגש בכל. נעלמו הצחוק והבדיחות. הרוח החיה שבתוכנו נדמה. זה הנער השחרחר, החביב, טוב הלב, שהצטיין כל-כך עוד בעבודתנו במחתרת - בזריזות, בנכונות לכל תפקיד, באותו חיוך המביע טוב-לב ושמחת-חיים.
דוביק אהב את השדות הירוקים, בהם היה קוצר בזריזות, עד אשר בא חרמש המוות וקצר בו... התיתם חדרו, התיתם הפינג'אן, שלא היה כדוביק מיטיב לטפל בו.
בזמן האחרון יושב היה מהורהר בפינתו, עוסק בפינג'אן ועצב נסוך על פניו. מה העצבות? דוביק ועצב? לא היכרנוהו בימיו האחרונים. אבל הוא חי בתוכנו. ננציח את זכרו במפעל התישבותנו.
הכשרתו

מתוך "בני קרית חיים"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.