טוראי פינס עמיהוד "עמי" ז"ל
Pins Amihud "Ami"

בן חנה ואריה
נולד באיטליה
ב-י"ד ניסן תרפ"ו, 24/3/1926
יחידות: פל' א'
בהכשרת שדמה
נפל בקרב
ב-ד' סיוון תש"ח, 11/6/1948
מקום נפילה: ביר עסלוג'
נקבר בקיבוץ רביבים
בן 22 בנפלו
קורות חיים
עמיהוד, בן אריה וחנה, נולד בערב פסח תרפ"ו ברומא. עלה עם הוריו ב-1933 לירושלים וב-1937 ירדו לתל-אביב.גמר במגמת חשמלאות בבית-הספר על שם מכס פיין בתל-אביב. כחבר קבוצת "שדמה" ב"הנוער העובד" בתל-אביב יצא עמה להכשרה חקלאית בגינוסר. רצה להיות דייג ונעשה מומחה ואחראי לענף הבננות. בגלל נפילת אביו בשבי במלחמת-העולם השניה, יצא באופן זמני מקבוצתו כדי לעזור למשפחה. עבד בחברת-החשמל והדריך קבוצה בתנועתו. אחרי חצי שנה חזר לקבוצתו כשהיתה בהכשרה מגויסת ביגור.
אחרי גמר ההכשרה הלך עם הקבוצה להשלמת ההתישבות ברביבים. נשלח לקורס למרכזי משק בעין-חרוד ומשחזר לרביבים מילא תפקידים במזכירות, כמזכיר פנים ואחר-כך כמרכז המשק. השתלם בלימוד ובקריאה ולמד גם חשמל-רדיו. מעוזריו הבכירים של המהנדס קובלנוב בבניית מערכת הסכר והבריכות לעצירת מי השטפונות של הוואדי.
נשא לאשה את רוחל'ה רוזוב, התערה בחיי החברה והמשק ושקד על עניני הבטחון. משהחלו התקפות הערבים נשלח לקורסים שונים, ובכללם למכונות יריה, והשתתף בהגנת המקום ובעזרה לחלוצה כשהותקפה. תוך כדי עמידה בפני הפולש המצרי היתה חרדת לבו נתונה לירושלים הנצורה והמופגזת, ובמכתב לסבא שפך בדברים שנונים את זעמו ולעגו על העולם הנוצרי המתחסד, העובר בשתיקה על חילול קדושתה של ירושלים.
כשהוטל על משק רביבים לשלוח חמישה אנשים להשתתף בחיסול עמדת האויב בכפר ובמחנה המבוצר שבבנין המשטרה בביר-עסלוג' וכל החברים רצו ללכת, הוכרחו לבחור את החמישה על-ידי הטלת גורל, ובחלקו של עמיהוד נפל להשתתף כאחראי למכונת-יריה כבדה. הפריצה לתוך הכפר בוצעה בהצלחה. גם לתוך המשטרה פרצו אחרי קרב-רמונים וכבשוה. לאחר הכיבוש נשלחה חולית חבלנים לתוך המבנה כדי לבצע טיהור. בגלל נגיעה במוקש הועף הבנין באויר ועמיהוד נהרג לאחר שנמחץ למוות מתחת לבנין הקורס עם כמה מחבריו ביום 11.6.1948. בו ביום הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ברביבים.
אלבום תמונות






מפרי עטו











מפרי עטו
לסבא
רביבים, 26.5.48
סבא חביב
המנהג לכתוב אליך בקביעות היה לי משכבר לזכרון מימי הילדות המתרחקים ונעלמים יותר ויותר בחיק העבר. אין זאת כי אם שאלה של גיל: רוצים לכתוב ושוב רוצים והיד בשלה. נרפית היא וסרבנית, אך זאת הפעם אכפתי עליה רצוני.
בימים האחרונים רפתה בתוכנו המתיחות. אמנם הדריכות והכוננות בחינת "בוא במחילות עפר" בעינן עומדות, אך יותר משאנו דואגים היום מפני רכב מצרים וחילו - לבנו לירושלים!
גם פה, ארחנו כאורח החיילים, אזננו עלינו ואנו מוסיפים מחפורת לתעלה - זה באת וזה ידו אוחזת השלח. אך לבנו לא יוכל לבלי לנוע עם אחינו הרבים הלוחמים והמחרפים נפשם על חומות ירושלים. פתאום היינו אף אנו מזועזעים מבית כנסת שנופץ וחולל. רואים אנו כי הידים, ידי עשיו הטמאות, המרעישות וההורסות, אינן אלא פקידי הנבל הגדול בווין - ראש לכלי הדמים של המערב הנאור וראשון בארצות הנצרות המתקדשת בדמנו שנות אלפיים.
איפה הפופ הקדוש? על פי השראה מקודשת קשרו קשר של שתיקה ההגמונים הארכי קדושים, אוכלי לחם הקודש, על החורבן הנעשה בירושלים. המעונה הקדוש מנצרת לא יחרד בבורו מן הרעמים הנשמעים בה. היום הם כולם חושפים שן ועינם זורחת בציפיית תנים - כי יודח ישראל ולא תהיה עוד ירושלים ליהודה. ציפיה נואלת. כמוני כמוך, סבי, אשר בטרם היות אבי, שמת ירושלים על ימינך, נושאים ברכה לכדור הנורה ולפגז המתנפץ: "פוצו בזעומי אלוה וחתו גחלים ראשם!"
אין אנו רוצים כי ירושלים שלנו תהיה בינלאומית - לכל הזאבים. מי יתן ויעמוד בנו הכוח לנתץ את אליל התרבויות הזרות אשר הוצבו בה. כי תדבר ידנו, ודאי יחרדו כל קדושי הגויים: ישראל עליך, הנוצרי! וצו ממורשת דורות ילחש: אל תחת, ישראל. ילכו להם ויתיחדו עם אלוהיהם במקומם!
רואה אתה, סבא: כאשר נגעו הנבלים בצפור נפשו היינו יחד, אבות ובנים, לוחשים אותה תפילה באמונתנו האחת.
עז הוא רצוננו לבוא ולראותכם, מן הסב ועד הנכד הפרוע (אל תתנו לו לראות את הכינוי כי את נפשי אני קובע...), אך אין ניתן הדבר. ואפילו היה זה בידנו והדרך פתוחה לבוא ולשבת שבת משפחה יחד - לא היינו באים כיום הזה, ולא מרוע לב וממיעוט "נטיה משפחתית"; אנו מרגישים כי הכרח לנו להיות כאן בכל רגע, לעמוד בזה כדי לקחת חלק בהכרעה, אם יוטל עלינו, חלילה, להתיצב מול הסערה המתבזקת.
ובכל זאת נבוא ויהיה זה בקרוב. וכאשר נשב יחד, נהנים מן הצוותא שכולנו קרובים, יהיה זה ככלות הכל, ואז ייראה העתיד באור בהיר יותר ואף אתה עמנו תיהנה מן החמדה הגנוזה בו.
המרוצה אתה מבנך החייל? הוא, כנראה, משוגע לקחת חלק בכל המלחמות, ואפילו הביא לעולם חיילים שאין להתבייש בהם. רק אמא נושאת בעולה של מלחמה זו יותר מכולנו יחד, אך בלא מדים. הבה נצדיע לה!
מסור שלום לדודים ולבניהם ואף למשפחת החיילים... ול"שייגעץ" צ. צבוט בשמי! חזק!
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
סבא חביב
המנהג לכתוב אליך בקביעות היה לי משכבר לזכרון מימי הילדות המתרחקים ונעלמים יותר ויותר בחיק העבר. אין זאת כי אם שאלה של גיל: רוצים לכתוב ושוב רוצים והיד בשלה. נרפית היא וסרבנית, אך זאת הפעם אכפתי עליה רצוני.
בימים האחרונים רפתה בתוכנו המתיחות. אמנם הדריכות והכוננות בחינת "בוא במחילות עפר" בעינן עומדות, אך יותר משאנו דואגים היום מפני רכב מצרים וחילו - לבנו לירושלים!
גם פה, ארחנו כאורח החיילים, אזננו עלינו ואנו מוסיפים מחפורת לתעלה - זה באת וזה ידו אוחזת השלח. אך לבנו לא יוכל לבלי לנוע עם אחינו הרבים הלוחמים והמחרפים נפשם על חומות ירושלים. פתאום היינו אף אנו מזועזעים מבית כנסת שנופץ וחולל. רואים אנו כי הידים, ידי עשיו הטמאות, המרעישות וההורסות, אינן אלא פקידי הנבל הגדול בווין - ראש לכלי הדמים של המערב הנאור וראשון בארצות הנצרות המתקדשת בדמנו שנות אלפיים.
איפה הפופ הקדוש? על פי השראה מקודשת קשרו קשר של שתיקה ההגמונים הארכי קדושים, אוכלי לחם הקודש, על החורבן הנעשה בירושלים. המעונה הקדוש מנצרת לא יחרד בבורו מן הרעמים הנשמעים בה. היום הם כולם חושפים שן ועינם זורחת בציפיית תנים - כי יודח ישראל ולא תהיה עוד ירושלים ליהודה. ציפיה נואלת. כמוני כמוך, סבי, אשר בטרם היות אבי, שמת ירושלים על ימינך, נושאים ברכה לכדור הנורה ולפגז המתנפץ: "פוצו בזעומי אלוה וחתו גחלים ראשם!"
אין אנו רוצים כי ירושלים שלנו תהיה בינלאומית - לכל הזאבים. מי יתן ויעמוד בנו הכוח לנתץ את אליל התרבויות הזרות אשר הוצבו בה. כי תדבר ידנו, ודאי יחרדו כל קדושי הגויים: ישראל עליך, הנוצרי! וצו ממורשת דורות ילחש: אל תחת, ישראל. ילכו להם ויתיחדו עם אלוהיהם במקומם!
רואה אתה, סבא: כאשר נגעו הנבלים בצפור נפשו היינו יחד, אבות ובנים, לוחשים אותה תפילה באמונתנו האחת.
עז הוא רצוננו לבוא ולראותכם, מן הסב ועד הנכד הפרוע (אל תתנו לו לראות את הכינוי כי את נפשי אני קובע...), אך אין ניתן הדבר. ואפילו היה זה בידנו והדרך פתוחה לבוא ולשבת שבת משפחה יחד - לא היינו באים כיום הזה, ולא מרוע לב וממיעוט "נטיה משפחתית"; אנו מרגישים כי הכרח לנו להיות כאן בכל רגע, לעמוד בזה כדי לקחת חלק בהכרעה, אם יוטל עלינו, חלילה, להתיצב מול הסערה המתבזקת.
ובכל זאת נבוא ויהיה זה בקרוב. וכאשר נשב יחד, נהנים מן הצוותא שכולנו קרובים, יהיה זה ככלות הכל, ואז ייראה העתיד באור בהיר יותר ואף אתה עמנו תיהנה מן החמדה הגנוזה בו.
המרוצה אתה מבנך החייל? הוא, כנראה, משוגע לקחת חלק בכל המלחמות, ואפילו הביא לעולם חיילים שאין להתבייש בהם. רק אמא נושאת בעולה של מלחמה זו יותר מכולנו יחד, אך בלא מדים. הבה נצדיע לה!
מסור שלום לדודים ולבניהם ואף למשפחת החיילים... ול"שייגעץ" צ. צבוט בשמי! חזק!
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח











מפרי עטו
להורים
רביבים, 24.12.47
לאבא, אמא ודדי - שלום.
היום הגיעה השיירה לאחר שבוע וחצי של ניתוק ועמה הגיעו אף מכתבכם. האוטו שלנו שורין וכנראה שמעכשיו יהיה הסדר של התנועה ורציפותה.
רזיאל היה כאן במשך שבוע וחצי, מאז האסון. הקבוצה שלו נמצאת כעת בגבולות והיום חזר אף הוא לשם. הוא כתב מכתב קצר והבטיחני שבבואו לגבולות יכתוב לכם בהרחבה. שהותו כאן בודאי הוסיפה לו ועודדה אותו לאחר "הקרב הראשון".
היום קבלנו תוספת אנשים וזה מאפשר לנו לשחרר את האנשים לעבודה, לאחר שהיו כפותים במשך למעלה משבוע לעמדות. מיותר הוא להוסיף על חשיבותה של תוספת זו משאר הבחינות.
באחור זמן עמדו על הסכנות הצפויות וארגנו את הכל לעמידה בפניהן. המהלומה שירדה בנפול ארבעת חברינו - הטביעה את חותמה קשה בכל אחד ואחד. וקשה היא במיוחד ההרגשה שהיו אלה קורבנות חינם - קורבנות חוסר כוננותם של המוסדות. רק לאחר הקטל הנורא עמדו על הסכנה ואף זז משהו.
נכנסנו לתקופה שדומה בכל לראשית המאורעות שעברו - שוב מסגלים עצמנו לעמידה בעמדות ובתוך הגדר ומפקירים את המרחב. וכל זה משום שעודנו בודדים ומעטים. רגש שהנקמה בוער בנו אך גם השכל אומר: לא להיות "מוסריים" מדי. אני מקווה כי עוד יסכימו אתנו שאת הכפרים ותחנות המשטרה המשמשות קינים למרצחים יש למחות מתחת לפני השמים. הלואי ולא יאחרו!
הרבה עתונים לא קראתי בזמן האחרון אך מן המעט שסקרתי ניתן כבר להבין, ובבהירות יתר, מהו התפקיד הפובוקטיבי שאותו ממלאים האנגלים. הם שונאינו ומכשילנו וטרם עשו את הצעד האחרון כלפינו. מה נלעגים דברי ויצמן שקורא אותנו להבלגה ולידידות כלפי האנגלים!
אריה, ראובנצ'יק ואורי נהרגו בתוך הקמפ של עסלוג' ע"י המשטרה ושאר מרצחים שתפסו עמדות בתוך הקמפ. לפני כן ביקשו ממפקד הקמפ כי ילוה אותם עד למוצאי המחנה ובזה יבטיחם. אך הוא סרב באומרו שהם "בטוחים בתוך מחנהו". לעיניו נרצחו ולעיניו נשדדו רוביהם. המשטרה הבריטית הגיעה אלינו אחרי שעה וסרבה לקחת אתה את רחל'ה לטפל באורי שעוד היה בחיים. הסרג'נט הבריטי טען שנמצא לידו רופא. אח"כ נודע לנו שהוא היה מופקד לעזרתם הראשונה של מרצחיו - השוטרים הערבים.
המשטרה סרבה אפילו להחזיר את גופות הנרצחים והם נקברו בבית אשל - לא ניתן לנו לגמול להם את החסד האחרון.
כעת, כאשר יש סכנה שאנחנו "נשליט קצת סדר בסביבה" מסתובבים כאן הטורים המשורינים ומטוסי הסיור והם מושיטים עזרה ושומרים על החוק והסדר לפי המסורת של השלטון הבריטי בא"י.
הכל כאן כהמומים. לא הרגשנו ולא ידענו כי המות יפגע בנו. אין אנו משיגים את גודל האבדה וקשה ההכרה כי נתדלדלו השורות מן הטובים שבחבורה. הרבה נתחשל באופים של האנשים בימים אלה. ישנה זהירות, דריכות, משמעת ונכונות לכל. והמחשבה העיקרית וראש המאויים הוא: לקלוע, ולקלוע היטב.
העיקר הוא שלא תושבת עבודת הבניין - כי יוחל בהקמת הנקודה יועבר קו המים לנקודה החדשה, יוכשר השטח החדש ואף הברכה תתוקן כראוי.
גם רזיאל וגם רחל'ה ואני מצאנו עדוד בדבריכם כי אתם עמנו. הדאגה מובנת וגם אנו כאן דואגים לא אחת לקרוב, ולסתם חבר שיוצאים ו"צריכים לחזור". אבל זהו הוי הימים ואין מנוס ממנה, מן הדאגה, כל עוד איננו נוהגים כבת יענה.
מכתבי בודאי יתעכבו לא פעם. הדרכים משובשות והדרך אורכת ימים. אך אל נא יוסיף זה דאגה בלבכם. כי מכתבי, גם אם יאחר - בוא יבוא.
נשיקות לסבא ולכולכם
מעמי ורחל'ה
ועוד: וזה רק לאמא: הסבירי נא לאבא שזקנים כמוהו לא צריכים היום בצבא העברי ואם באמת הרגל איננה כואבת לו - הגיע הזמן שיהנה משתי רגלים בריאות.
הנ"ל
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
לאבא, אמא ודדי - שלום.
היום הגיעה השיירה לאחר שבוע וחצי של ניתוק ועמה הגיעו אף מכתבכם. האוטו שלנו שורין וכנראה שמעכשיו יהיה הסדר של התנועה ורציפותה.
רזיאל היה כאן במשך שבוע וחצי, מאז האסון. הקבוצה שלו נמצאת כעת בגבולות והיום חזר אף הוא לשם. הוא כתב מכתב קצר והבטיחני שבבואו לגבולות יכתוב לכם בהרחבה. שהותו כאן בודאי הוסיפה לו ועודדה אותו לאחר "הקרב הראשון".
היום קבלנו תוספת אנשים וזה מאפשר לנו לשחרר את האנשים לעבודה, לאחר שהיו כפותים במשך למעלה משבוע לעמדות. מיותר הוא להוסיף על חשיבותה של תוספת זו משאר הבחינות.
באחור זמן עמדו על הסכנות הצפויות וארגנו את הכל לעמידה בפניהן. המהלומה שירדה בנפול ארבעת חברינו - הטביעה את חותמה קשה בכל אחד ואחד. וקשה היא במיוחד ההרגשה שהיו אלה קורבנות חינם - קורבנות חוסר כוננותם של המוסדות. רק לאחר הקטל הנורא עמדו על הסכנה ואף זז משהו.
נכנסנו לתקופה שדומה בכל לראשית המאורעות שעברו - שוב מסגלים עצמנו לעמידה בעמדות ובתוך הגדר ומפקירים את המרחב. וכל זה משום שעודנו בודדים ומעטים. רגש שהנקמה בוער בנו אך גם השכל אומר: לא להיות "מוסריים" מדי. אני מקווה כי עוד יסכימו אתנו שאת הכפרים ותחנות המשטרה המשמשות קינים למרצחים יש למחות מתחת לפני השמים. הלואי ולא יאחרו!
הרבה עתונים לא קראתי בזמן האחרון אך מן המעט שסקרתי ניתן כבר להבין, ובבהירות יתר, מהו התפקיד הפובוקטיבי שאותו ממלאים האנגלים. הם שונאינו ומכשילנו וטרם עשו את הצעד האחרון כלפינו. מה נלעגים דברי ויצמן שקורא אותנו להבלגה ולידידות כלפי האנגלים!
אריה, ראובנצ'יק ואורי נהרגו בתוך הקמפ של עסלוג' ע"י המשטרה ושאר מרצחים שתפסו עמדות בתוך הקמפ. לפני כן ביקשו ממפקד הקמפ כי ילוה אותם עד למוצאי המחנה ובזה יבטיחם. אך הוא סרב באומרו שהם "בטוחים בתוך מחנהו". לעיניו נרצחו ולעיניו נשדדו רוביהם. המשטרה הבריטית הגיעה אלינו אחרי שעה וסרבה לקחת אתה את רחל'ה לטפל באורי שעוד היה בחיים. הסרג'נט הבריטי טען שנמצא לידו רופא. אח"כ נודע לנו שהוא היה מופקד לעזרתם הראשונה של מרצחיו - השוטרים הערבים.
המשטרה סרבה אפילו להחזיר את גופות הנרצחים והם נקברו בבית אשל - לא ניתן לנו לגמול להם את החסד האחרון.
כעת, כאשר יש סכנה שאנחנו "נשליט קצת סדר בסביבה" מסתובבים כאן הטורים המשורינים ומטוסי הסיור והם מושיטים עזרה ושומרים על החוק והסדר לפי המסורת של השלטון הבריטי בא"י.
הכל כאן כהמומים. לא הרגשנו ולא ידענו כי המות יפגע בנו. אין אנו משיגים את גודל האבדה וקשה ההכרה כי נתדלדלו השורות מן הטובים שבחבורה. הרבה נתחשל באופים של האנשים בימים אלה. ישנה זהירות, דריכות, משמעת ונכונות לכל. והמחשבה העיקרית וראש המאויים הוא: לקלוע, ולקלוע היטב.
העיקר הוא שלא תושבת עבודת הבניין - כי יוחל בהקמת הנקודה יועבר קו המים לנקודה החדשה, יוכשר השטח החדש ואף הברכה תתוקן כראוי.
גם רזיאל וגם רחל'ה ואני מצאנו עדוד בדבריכם כי אתם עמנו. הדאגה מובנת וגם אנו כאן דואגים לא אחת לקרוב, ולסתם חבר שיוצאים ו"צריכים לחזור". אבל זהו הוי הימים ואין מנוס ממנה, מן הדאגה, כל עוד איננו נוהגים כבת יענה.
מכתבי בודאי יתעכבו לא פעם. הדרכים משובשות והדרך אורכת ימים. אך אל נא יוסיף זה דאגה בלבכם. כי מכתבי, גם אם יאחר - בוא יבוא.
נשיקות לסבא ולכולכם
מעמי ורחל'ה
ועוד: וזה רק לאמא: הסבירי נא לאבא שזקנים כמוהו לא צריכים היום בצבא העברי ואם באמת הרגל איננה כואבת לו - הגיע הזמן שיהנה משתי רגלים בריאות.
הנ"ל
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח










