טוראי לוין יונה ז"ל

גבה-קומה, בעל עינים כחולות, שערות בהירות, פנים גלויים ונפש גלויה. רציני ויודע צחוק כאחת. ומה לבבי היה צחוקו, שחיבב אותו על כולם.
בעל כשרונות למעלה מהממוצע. עניו ושתקן ושלם עם עצמו. כדבר המובן מאליו היתה לו הזכיה בפרס באוניברסיטה, בגלל בחינתו המצוינת, וכן בפרט ע"ש כצנלסון מדי שנה בשנה. וכמובנת מאליה היתה אהבתו הגדולה לארצו ולמקצועו. וכדבר המובן מאליו נראה לו, שבשובו הביתה עליו לעזור מיד בכל עבודת-הבית. בחופש עבד והשתכר, אם בחקלאות אם בעבודה אחרת, אף הקשה והמפרכת ביותר. כאשר נבחר להיות הדבר של תלמידי המכון ברחובות בפגישה עם הנהלת האוניברסיטה בירושלים, אף לא מצא לנכון לספר על כך בביתו. וכן כאשר נדב מדמו לחברה שנפצעה קשה בתאונה.
כתלמיד בגבעת-השלושה היה ישן בלול, המרוחק מבתי-המגורים, ולא אחת היה קם בלילה לגרש את התנים המדריכים את מנוחתו. אך מה בכך?
בחייו הקצרים והעשירים שאף לקלוט כל וכל: לראות, ללמוד, להבין, וביחוד להכיר את הארץ. בלי היסוסים ערך טיולים מסוכנים למדי לנגב, לחולה, לעקבה. בטיוליו אסף צמחים, מאובנים, אבנים, צדפים, דברי עתיקות, אוספים שלמים, ובשובו היה מסדרם ולעתים גם עורכם למין תערוכה, תוך הנאה מרובה.
חיבב מאוד מוסיקה טובה. ביקר בקונצרטים. התענג על משחקי הפינג-פונג ושח-מט. שמח אם זכה, אולם ידע גם להפסיד.
מימי ילדותו נתגלו בו סימני עקביות. אופיו הישר לא ידע פשרות, לא ידע השתמטות או פחד. וכך, מתוך הכרה מלאה, היה יונה לחייל. ב-12 בדצמבר 1947 עזב את ביתו תוך אמירת 'שלום' קצר, כמנהגו. ב-8 בינואר 1948, משנאסר עם עוד עשרה על נשקם ושוחרר בערבות, כתב הביתה: 'היה לנו כאן מקרה פעוט עם המשטרה, אולי ייגמר הדבר במשפט'... ולא עוד. במכתבו האחרון הביתה כתב: 'לא לבלות את זמני נמצא אני כאן, אין ברירה אחרת. אין אני מקרה מיוחד'.
אחיו שנמצא אותו זמן בחו"ל כתב: 'פריץ (יונה) התנהג תמיד כפי שחשב לנכון ועד הסוף עשה כן. אולי הוא המאושר ביותר'.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

הכרתי את יונה לוין מיום בואי להורות בבית-הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן בגבעת-השלושה. כל כיתה וכיתה וצביונה המיוחד, וקבוצת תלמידים מרכזית הקובעת אותו, וכן גם כיתתו של יונה. חוט-השדרה של הכיתה היתה קבוצת ילדים, בוגרי בית-החינוך בצפון תל-אביב. ילדים אלה הצליחו לשכנע את הוריהם שבעיר, כי יאפשרו להם להתחנך בכפר, במוסד-המשך של ההסתדרות. מוסד זה לא הקנה לתלמידיו תואר ותעודה, וחינכם לעבודה קשה ולתפקידים קשים: להיות פועלים חקלאיים ומשכילים במולדת. בין ילדים אלה, שהצטיינו גם בכשרונותיהם, מצאתי את יונה לוין, בן הרופא מגרמניה. נער גבוה, בעל שער בהיר ועינים כחולות ועמוקות. שתקן וצנוע, רציני מדי בשביל גילו, מוכשר וחרוץ בכל המקצועות וביחוד הצטיין בלימודי הטבע. נער אחראי בכל מעשיו, עובד בשדה ובבית-המלאכה באותה הרצינות, בה הוא מקשיב לדברי המורה בכיתה. והלימוד אצלו איננה הקשבה בלבד, המורה מרגיש כל הזמן, שמאחורי המצח הזה נמצא מוח העובד בחריצות, החודר לעומקה של כל שאלה ושאלה.
יונה חי את חיי המוסד כשיומו מלא לימודים, עבודה, תורנויות, אימונים, ובלילה גם שומרים על המשק. סדר-יום עמוס יותר על המידה, ובכל-זאת הוא מוצא עוד זמן לסדר אוסף של פרפרים בשביל חדר הטבע של המוסד.
עם גמר לימודיו התגייס, יחד עם חבריו, לשירותי הבטחון ומילא גם שם את כל תפקידיו בנאמנות. אחרי השחרור החליט להמשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית. אף כי נמשך ללימודי הביולוגיה, החליט להכנס למחלקה לחקלאות, כי לא רצה לעזוב את העבודה החקלאית, שהתקשר אליה ושבה ראה את יעוד חייו. הכניסה לאוניברסיטה למחלקה החקלאית איננה קלה. המועמדים רבים ומתקבלים רק יחידי סגולה. חסרה לו גם תעודת-בגרות רשמית. יונה החליט להתכונן לבחינות-כניסה. באותו הזמן רצה גם להקל על הוריו והמשיך בעבודה חקלאית. הוא עבד כפועל שכיר במשק בית-הספר המחוזי שבו התחנך. נסע להיבחן וחזר לעבודה. זוכר אני את היום, בו קיבלתי את ההודעה, שיונה עמד בהצטיינות בבחינות ואף זכה בפרס. הוא היה אותה שעה בשדה מאחרי המחרשה. קראתי לו והראיתי לו את ההודעה. רגע היה מופתע, רגע נראה ניצוץ של שמחה בעיניו וחיוך על שפתיו, אחר-כך קם וחזר לעבודה.
באוניברסיטה מילא את התקוות שנתלו בו. הצטיין בלימודיו, תר את הארץ וחקר את החי והצומח, גדל לאיש-מדע. בימות החופש היה חוזר לעבודת-האדמה.
בפרוץ המאורעות התגייס, כתמיד לא דיבר על תפקידים, אלא מילא אותם.

יהושע קוגלר

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

כל אדם הוא עולם מלא, יונה היה גם עולם שלם.
כל אדם יש בו קו משלו, הקובע את דמותו. יש וקו זה מורכב מנקודות זעירות, שרק הקרובים לו מרגישים בהם ורואים את דמותו, ואילו אחרים עוברים על פניו מבלי לראותו. יש והקו בנוי עקומות מעורפלות וקשה לו לזר לעמוד עליהם ולקבוע את הדמות. הקו של יונה היה פס מוצק, רחב ובולט.
שלימות היתה בו, הוא היה ישר ביסודו וישר בכל פרט ופרט. אור פניו קרן תמיד רעננות, שקט ובטחון. הוא היה רציני וקל. בטוחני שלכל אחד היה טוב בסביבתו, להורים כלמורים, לחברים כלכל אחר שנזדמן אתו. כל אחד הרגיש שהוא יכול לסמוך עליו בלב שלם. בהיר היה בגופו, במוחו ובלבו. גופו חטוב, חסון ועדין כאחד, וכן היתה מחשבתו ישרה ומעמיקה, פשוטה ומנתחת כאחד. מסודר ודייקן, עובד את עבודתו הוא ודעתו נתונה לזולת. אף פעם, נדמה לי, לא יכולת להגיד לו תודה. כל דבר נעשה אצלו בפשטות וקלות. לא הרגשת היסוס, לא הרגשת מאמץ. לא הבחנת בעשותו דבר, אם לעצמו עשה או לחבריו.
זכורני איך עזר לחבריו בהכנת חתכים מיקרוסקופיים. כל הזמן עבד לעצמו והחתכים עברו לידי חברו מבלי שתוכל להכיר שעשה משהו בשבילו. באיזה צניעות ושקט עסק בלכידת בעלי-חיים במדבר. ובאיזה רצון הביא אותם, מבלי שיורגש אף מקצת מן העמל והמסירות שהשקיע בכך. לא מתוך כוונה או נימוס נהג כך, התנהגות זו היתה מעצם טבעו.
בחשבי עליו אני רואה שאכן יכול האדם להיות יחיד לעצמו, בעוד היחסים בינו לבין חבירו כיחסים לבין שני חלקים של כלל אחד.

ד"ר מ. דור

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח