לוחם ארקין אליעזר משה ז"ל

קורות חיים

בן מרים וזלמן מנדל. נולד בי' בתמוז תרפ"ט (18.7.1929) בעקרון (מזכרת בתיה), נכד לישראל-חיים ונין לצבי ארקין, אחד מראשוני המתיישבים במושבה שנוסדה בשנת 1884. "אליעזר נולד בתלם", כדברי אליהו קראוזה, מנהל בית הספר החקלאי מקווה ישראל. משחר ילדותו חילק זמנו בין לימודים ועזרה במשק הוריו: בתלמי העגבניות והמלפפונים בימות הקיץ ובמרעה הפרות בימות החורף.
לאחר שסיים ב-1943 את לימודיו בבית הספר העממי המקומי עבר ללמוד במקווה ישראל, מקום שם קיבלו הכשרתם החקלאית אביו, סבו ואבי סבו. ממקוה ישראל לא חזר למשקו כי לא יכול היה להסתפק בשמירה על הקיים, רוח החלוציות שפעמה במשפחתו דחפה ליצירת משהו חדש. הוא עשה חיל בלימודיו ובמהלכם התגייס לפלמ"ח, שבמסגרתו יצא אחר-כך להכשרה מגוייסת בגבת (הכשרת יפתח).
הוא היה איש העבודה בכל נימי נפשו. פלח בן פלח. הצטיין כאיש חברה טוב, ידע לקבל מרוחה ואף השרה עליה מרוחו הטובה. תמיד מוכן למלא תפקידו.
פעם כששוחח עם אימו על אובדן בן יקיר, אמר לה: "אמא, זה לא כמו שאת חושבת, שלמשמע האסון על נפילת בנה, נופלת האם ומתה במקום. לא אמא, את טועה בהחלט, אם נפל הבן למען המולדת - עוד האם מתפארת, מתגאה בזה ואינה בוכה כלל". והוסיף ואמר לאביו:"אמא שרויה בדכאון רב, צריך לעודדה ולחזקה. כל השנים שכבת אתה בחפירות והגנת עלינו - עכשיו - תפקידי הוא".
חודשים מועטים לאחר גיוסו לפלמ"ח נבחר לצאת לקורס מפקדי כיתות. בשלבי סיום הקורס הוטלה עליו ועל חבריו המשימה לפוצץ את תחנת הראדאר בחיפה, ששימשה לציד אונית המעפילים בדרכן לחופי הארץ בתגובה על גירוש אניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז".
אותו יום לא הרגיש בטוב וחבריו בקשוהו לבל יצא לפעולה. סירב לשמוע ויצא. התגבר על חוליו. לא יכול היה להבליג על העלבון שנעשה לעם ישראל, על הפשע המתועב שבהחזרת אונית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז". הפיצוץ בוצע ב-21.7.1947 ותוך כדי הנסיגה מהמקום נפצע אליעזר. חבריו אמרו לשאתו ולהוציאו משם אולם מאחר שברור היה לו כי העיכוב בשטח מסכן את חייהם ביקש מהם לקחת את אקדחו, לא רצה להפקיר את נשקו היקר, למסור שלום למשפחתו וחבריו ולעזבו.
חבר שהיה לידו מספר : "הוא סבל נוראות מפצעיו, אך לא הוציא הגה מפיו, רק כיווץ שפתיו, כשניסינו להוציאו מהמקום שנפצע אמר "אני מרגיש שאלה הם רגעי האחרונים ולכן אל תתעכבו בגללי. הוסיפו לסגת. מסרו שלום לכולם. מסרו לאימי שלא תתאבל הרבה ושתתגאה בי". וכך נשאר יחידי על מורדות הכרמל, הבריטים שמצאוהו במקום העבירוהו לבית-חולים ממשלתי ושם ייגעוהו בחקירות אך הוא לא גילה להם דבר.
במהלך החקירות, ביום ד' באב תש"ז (21.7.1947), מת מפצעיו. הוא הובא למחרת היום לקבורה בעקרון מושבתו ובהלוויה השתתפו מאות בני נוער ותושבים מאזור הדרום.
בדברי ההספד אמר בין השאר אביו: "אליעזר בכורי, חזון חיי, ידעת וגם אני ידעתי לאן אתה הולך. יהיה רצון ותהיה קרבן אחרון לעמנו הדווי והשסוי. ינעמו לך רגבי עפרך מול פני האדמה אשר עבדת אותה בחדווה יום יום".
אחד מחביריו כתב :" דפדפתי מעט בספר האחרון שקראת ולפתע בסופו קראתי משפט זה : " איזהו האדם הזוכה לאהבה שאין נעלה ממנה - המוסר את נפשו למען ידידו "ואכן רכשת לעצמך את אהבתינו. זכרך יכון בקרבנו לעד. ממשיכים אנו את דרכך ממנה לא חזרת לאור אותו רעיון בו הלכת גם אתה. כי לא נסוג לאחור ודרך אין אחרת. הקבוצה לוכדה המחלקה חושלה הרוח איתנה שבעתיים."

מאמרים לזכרו ומשלו נדפסו ב"מצבות על דרך" בהוצאת משק יפתח.