לוחמת יהודאי מלכה ז"ל

נהלל 1985

מוזר לכתוב על הנערה שנמוגה לפני 40 שנה. על מלכלה שאיננה, הצופה אלינו מערפילי מרחקים. דומה, שמעטות כיום דמויות כאלה שאפשר להגדירן בדימוי "נערה משוררת" כמוה. עם החלומות והשירים התהלכה נתונה כולה לתחושת יפי הטבע, וכאב על סבל האדם. ליד מטתה בבית כתבה על הקיר, בת השש עשרה, שיר של רבינדרנת טגורי: "אל המערב ירדו החיים / למען צלול בצללי הזהב / ואת האהבה נתיק משעשועיה / למען תשת יגון ותנשא אל שמי הדמעות.
דקת גזרה וקלת רגל היתה "לחפוז אחרי החורש" בשדה, בגן, במטע, ברפת. בזריזות וחריצות נדירות ניחנה. תלמידה מעולה וחברה נאמנה בלי מצרים.
עיני אילה חומות, שער גולש ומיתלתל, יד נכונה לעזור - אישיות מקסימה ומושלמת, שקשתה עליה המציאות החמרנית, ואולי הבוגדנית. במלוא האחריות והדיוק עשתה כל שהיה עליה שם, בהכשרה המגויסת של הפלמ"ח, בתנאים הנוקשים והלוחצים והמסגרות הסודיות. ומי יודע מה גרם באמת למותה? הכאב יוקד מאז ועד עולם ותשובה אין.
כמאמר המשורר: לנתיבך הנעלם כסופה זינקת / ותפרצי פתאום בית כלאך / ומסביבות אהלי לנצח מחקת / את עקבות פעמיך וצלך.

אחותה דינה יהודאי - צור

קשה לי להשלים עם הרעיון, כי מלכה הלכה בלי לשוב עוד.
נדמה לי שלא היה יום שלא ראיתיה: בדרכה לבית הספר, בעבודה, או על יד התנור בשעת אפית עוגות; ובהרהרך עליה אך טובים הם הזכרונות האופפים אותך.
לא רק טובת לב, גם עדינת נפש ורגישה מאוד היתה, ותמיד מוכנה לעזור לזולת. כשהיה נדמה לי שלא אספיק לתלות את הכביסה, או לסדר את הבית בערב שבת, לא פעם היתה אומרת לי:"אצלנו כבר גמרתי הכל, אולי תרשי לי לעזור לך?"
ומדי חזרה מהמגרש הביתה ובידיה ירקות או פירות, אשר ידעה כי טרם הבשילו אצלנו, היתה נכנסת אלי ואומרת: לכם אין עדיין? ומבלי לחכות לתשובה היתה שמה מאשר בסלה על השולחן ובורחת, מחשש שמא אסרב לקחת.
וכשאמה היתה נוסעת מהבית ומלכה היתה ממלאת את מקומה במטבח, לא פעם היתה נכנסת אלי בחשאי ומתיעצת אתי: מה לבשל ואיך. "אמא", אמרה, ודמעות נוצצו בעיניה, "נסעה לכל היום", כי קשורה היתה מלכה לאמה וקשה היה לה להסתדר אך יום אחד בלעדיה.
לא אשכח את הפגישה האחרונה עם מלכה ימים מספר לפני נסיעתה האחרונה מהבית, שאליו לא שבה עוד.
עמדתי איתה בחצר על יד התנור וטפלתי בדברי המאפה; כשהלכתי הביתה פנתה אלי מלכה בשקט ובקול נרגש:"היודעת את שבעוד כמה ימים אני נוסעת לקיסריה לשנתיים?" ומיד התחילה בוכה. "הן מרצונך הטוב את הולכת ואיש אינו מכריח אותך לכך. אם לא תרגישי את עצמך יפה שם או תתגעגעי - תחזרי הביתה". "כן, אבל רק אחת לשלושה חדשים מקבלים חופש; ומי יודע אם אוכל לבוא קודם" - אמרה בקול חנוק מדמעות. וכך נפרדנו.
נסעה ולא חזרה.
תודה לך, מלכה, על הכל. זכרונך ישאר תמיד עמוק בלבי.
דפנה
מתוך חוברת שהוצאה לזכרה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

בשדות הירוקים של נהלל, מול שמי תכלת חולמים, על גבעה קטנה שוכנת לה על מנוחתה חברתי מלכה.
מסתורין של אהבה ורחמים, צער ויגון היו בעיניה העמוקות של מלכה'לה.
זכרותני, לפני חדשים אחדים באה מלכה לבקר אצלי בירושלים ובקשה להראות לה קצת את העיר. נעניתי לה בחפץ לב. התגעגעתי כבר למישהו מהבית שיספר לי קצת על כפרנו העטור שפע אור זהב וירק.
טיילנו. הראיתי לה את ירושלים של מעלה ושל מטה. בלענו הכל בנשימה אחת. גם לי כחדש היה הכל, השעה היתה כבר מאוחרת, ומכלה עדיין אוחזת בידי ואומרת:"עוד לא גמרנו, שם, שם - הצביעה באצבעותיה על הר הצופים; הביטי - אמרה - איזה ירח עצוב שם".
עלינו להר הצופים, טיילנו במשך שעה ארוכה בסביבה, מוקסמות מהגוף השקט, וישבנו על גבי אבן לנוח. מלכה התחילה לשיר בעוז, כאילו מעין של שירה פורץ מקרבה, ואני אחריה. עיניה השחורות, העמוקות צמודות היו כמתוך תפילת קודש.
התפלאתי לראות כמה רצון חיים גנוז בתוך נשמה חביבה זו, הרצינית ושקטה. אך לבסוף פתחה עיניה וכאחוזת קסם הרימה אותן מול הירח ושפתיה מלמלו משהו. מה לך, מלכה, שאלתי בפחד - לא כלום - ענתה. אני רק אמרתי: "כמה נחמד כאן לגווע, ככה יחידה, שקטה, מול ירח עצוב זה". "מה את שחה?", אמרתי, "הן זה עתה הרגשנו מה המה חיים... ואת..?!".
"כן, כן, חביבה", צחקה, "הרגשה משונה יש לי תמיד, ברגע שאני מתחילה להרגיש את יקרם של החיים, רצוני אז לגווע".
היא הרימה שוב את עיניה לירח ושתקה. ומילה אחת עוד נפלטה מפיה:"יופי...".
חנה לנדסהוט

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח