מ"כ קופמן שמואל "שמואליק" ז"ל
Kofman Samuel "Shmuelik"
בן פרומה ויהודה
נולד בתל אביב
ב-ב' תמוז תרפ"ז, 2/7/1927
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת משמר-הים
נפל בעת מילוי תפקידו בתאונת אימונים
בתקופת המאבק בשלטון הבריטי
ב-י"ב אייר תש"ז, 2/5/1947
מקום נפילה: גבע
נקבר בירושלים - הר הזיתים
בן 20 בנפלו
קורות חיים
בן פרומה ויהודה. נולד ביום ב' תמוז תרפ"ז (2.7.1927) בתל-אביב ובה חי עד גיל תשע. אביו, יהודה קופמן (אבן-שמואל) היה מנהל מחלקת התרבות של "הועד הלאומי", חוקר והוגה-דעות שכתב ספרים רבים, ביניהם הפירוש ל"מורה נבוכים" ו"מדרשי גאולה". הרוח בבית היתה ציונית-לאומית מובהקת ושמואל ספג אותה מילדותו. מידידי המשפחה היו חיים נחמן ביאליק, ברל כצנלסון, יצחק בן-צבי, והסופר חיים הזז, שהשפיעו גם הם השפעה עמוקה על הנער.הוא הצטיין בלימודים כלליים ויהודיים, היה בקי בשבילי התנ"ך וגילה מגיל צעיר כשרון בכתיבה ספרותית וחוש למחקר. לקראת בר מצוה הכין לעצמו את הדרשה בסיוע מועט מצד אביו. בחיבוריו באו לידי ביטוי אווירת ירושלים הממלאת את ישותו ומאורעות בולטים בחיי הציבור: יום הספר הלבן, חיפוש נשק על ידי המשטרה הבריטית, תקריות שונות בעיר, תיאור העיר העתיקה.
באחת מרשימות יומנו כתב: "בדור נכדיהם של הבילויים חיים עוד אנשים המוכנים להעמיד לרשות העם לא רק את חייהם כי אם גם את מותם". התחושה הפטריוטית העמוקה ניכרת גם ממה שכתב לאחר מות אימו והוא אז בן 15. תנחומים על מותה יימצאו לו ב"מאמץ ציוני ועבודה למען המולדת".
סיוריו בגליל ושהיותיו במחנות-עבודה מטעם בית ספרו הוסיפו לרגשות הלאומיים הפועמים בלבו: "זכינו לפעול משהו לטובת הארץ אם גם מצער לעומת התפקידים הקשים, החשובים והאחראים המוטלים על הנוער בכל ארץ אחרת".
עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון בבית הכרם בירושלים התנדב לשירות של שנתיים בפלמ"ח ולאחר "ליל הגשרים" הוסיף עוד שנה לתקופת שירותו. אחר-כן עמד להמשיך בלימודים באוניברסיטה ואף קיבל מילגה ללימודים בכל בית-ספר גבוה באנגליה שיבחר לעצמו. בחייו הקצרים הספיק ללמוד הרבה. נהיה מעין אנציקלופדיה חיה. פעם אמר: "רוצה אני לכתוב מחקר על מרכזי התרבות של ישראל בגולה, כי בהם אני רואה שורש קיומו של העם". היה דעתן ומעמיק. ועם זאת לא שכח את הבלי העולם הזה. מעורה בחברה, אהב להתבדח, אין פלא שהיה הכוח המחיה בחברה ורבים אהבוהו. עם זאת ניחן גם בחוש הומור ובגיל צעיר הוציא עתון היתולי בשם "שביל", ראשי תבות של בני משפחתו, שבו הציג בראי עקום ובלשון שנונה תופעות ואירועים מן המתרחש בארץ.
בשנת 1946 החלו קשריו ההדוקים עם חברתו זהרה לביטוב ולה כתב: "נשמותינו מכוונות תמיד זו כלפי זו" ו"אתך כל הארץ לי ארמון".
בי"ב באייר תש"ז, (2.5.1947) מצא את מותו יחד עם שניים מחניכיו בהכשרה המגוייסת בהתפוצצות שאירעה בשעת אימונים בשדות קיבוץ גבע. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בהר הזיתים.
חברתו זהרה נהרגה בטיסת שירות בירושלים שנה וחודשיים אחריו.
זכרו הונצח ב"ספר הפלמ"ח", ב"ספר תולדות ההגנה" ובכתבי זהרה לביטוב. כתביו -- קטעי-יומן, מכתבים, הגיגים ודברי-מחקר - לוקטו לספר בשם "מבחר כתבי שמואל קופמן".
קרן מילגות באוניברסיטה העברית בירושלים, במכון למדעי היהדות נקראת על שם זהרה לביטוב ושמואל קופמן. במכון גם הוקדש חדר לימודים לזכר השניים.
אלבום תמונות
מגילת יוחסין משפחתית
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
אמרות והגיגים
רוח האדם לעולם - אחד
מעל לכל הבדלים ומחיצות שנוצרו בהיסטוריה ע"י תהליכי התבדלות לאומית וסוציאלית קיימים תכונות וערכים אנושיים כלליים, קניני רוח שלא בהתפתחות מסוימת של הרוח יסודם אלא במהותו של הרוח. לפעמים היו בני אדם מפתחים קנינים אלה, ואחר אלפי שנים היה על צאצאיהם לעמוד להשתאות לפלא הגדול, כיצד בתוך מסגרות תרבותיות רבות ושונות אחת מחברתה תכלית שנוי יש תופעות, ואף שלשלות תופעות, מקבילות, הנובעות תמיד מתוך טיבו של רוח האדם, שהוא לעולם - אחד.
על צער האדם ועל ביטויו בקינה
שלא כרגש הבושה, שהוא בודאי אנושי מובהק והוא המבדיל אדם מבהמה, לא נוכל לומר על הצער שאין יסודו רחב יותר מרגש אנושי; כל אחד ואחד מאתנו נתקל בכמה תופעות של ביטויי צער אצל בעלי חיים שונים, אבל זאת נוכל לומר בבטחה; רגש הצער האנושי מעלה עצמו על ידי ביטויו התרבותי-האנושי למדרגה גבוהה, למדרגה אנושית. הביטוי התרבותי הוא, בכלל, סגולת האדם בלבד, ובאמצעותו יכול אדם להעלות רגשי לבו של רגע זה אפילו למדרגת הנצח.
והביטוי התרבותי לרגש הצער היא הקינה.
מהו יסודה של הקינה - הרי זה מן המפורסמות; צער גדול על מקרה אסון, כשלון או מות זה מוצא לו ביטוי ביצירה. אחרי שאדם בוכה הוא מבכה.
מלים מקודשות
יש מושגי יסוד בעולמנו שהם שורש הנשמה ואנו דבקים בהם בכל ליבנו. אותם לא נחלל בעד כל הון שבעולם, ואף את המלים המציינות אותם אנו מקדשים: חילול קודש הוא השמוש הפרוץ בהם בשווקים ובאזנים זולות.
שליחות ליום המחר
יש גם שליחות אחרת, שליחות ליום המחר, והיא העיקר. מחר יתפרצו לארץ מיליוני אחים הלומי סבל ורצוצי גורל, מחר ינהרו המוני ישראל למולדת, ותפקידי בנין עצומים יעמדו לפני הכח הבריא שבישוב, תפקידים שכמותם עוד לא העמידה הציונות לפנינו
אם יקרני מה...
מה אני כותב ברשימות אלה?
אם יקרני מה, יפשפשו בין נירותי ומסתמא ימצאו את הרשימות הללו ויאמרו לפרסמן, שהרי יכולים אנשים לטעות ולחשב שהם קטעי יומן (אעפ"י שאין הדבר כך). לכן אני רושם רק אלה ממחשבותי הניתנות להתפרסם מבלי כל מעצור מפאת הרמה או מפאת זה שהן סודותי העמוקים ביותר ואינן יכולות להתפרסם.
מתוך "אמרות והגיגים" לשמואל קופמן
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מעל לכל הבדלים ומחיצות שנוצרו בהיסטוריה ע"י תהליכי התבדלות לאומית וסוציאלית קיימים תכונות וערכים אנושיים כלליים, קניני רוח שלא בהתפתחות מסוימת של הרוח יסודם אלא במהותו של הרוח. לפעמים היו בני אדם מפתחים קנינים אלה, ואחר אלפי שנים היה על צאצאיהם לעמוד להשתאות לפלא הגדול, כיצד בתוך מסגרות תרבותיות רבות ושונות אחת מחברתה תכלית שנוי יש תופעות, ואף שלשלות תופעות, מקבילות, הנובעות תמיד מתוך טיבו של רוח האדם, שהוא לעולם - אחד.
על צער האדם ועל ביטויו בקינה
שלא כרגש הבושה, שהוא בודאי אנושי מובהק והוא המבדיל אדם מבהמה, לא נוכל לומר על הצער שאין יסודו רחב יותר מרגש אנושי; כל אחד ואחד מאתנו נתקל בכמה תופעות של ביטויי צער אצל בעלי חיים שונים, אבל זאת נוכל לומר בבטחה; רגש הצער האנושי מעלה עצמו על ידי ביטויו התרבותי-האנושי למדרגה גבוהה, למדרגה אנושית. הביטוי התרבותי הוא, בכלל, סגולת האדם בלבד, ובאמצעותו יכול אדם להעלות רגשי לבו של רגע זה אפילו למדרגת הנצח.
והביטוי התרבותי לרגש הצער היא הקינה.
מהו יסודה של הקינה - הרי זה מן המפורסמות; צער גדול על מקרה אסון, כשלון או מות זה מוצא לו ביטוי ביצירה. אחרי שאדם בוכה הוא מבכה.
מלים מקודשות
יש מושגי יסוד בעולמנו שהם שורש הנשמה ואנו דבקים בהם בכל ליבנו. אותם לא נחלל בעד כל הון שבעולם, ואף את המלים המציינות אותם אנו מקדשים: חילול קודש הוא השמוש הפרוץ בהם בשווקים ובאזנים זולות.
שליחות ליום המחר
יש גם שליחות אחרת, שליחות ליום המחר, והיא העיקר. מחר יתפרצו לארץ מיליוני אחים הלומי סבל ורצוצי גורל, מחר ינהרו המוני ישראל למולדת, ותפקידי בנין עצומים יעמדו לפני הכח הבריא שבישוב, תפקידים שכמותם עוד לא העמידה הציונות לפנינו
אם יקרני מה...
מה אני כותב ברשימות אלה?
אם יקרני מה, יפשפשו בין נירותי ומסתמא ימצאו את הרשימות הללו ויאמרו לפרסמן, שהרי יכולים אנשים לטעות ולחשב שהם קטעי יומן (אעפ"י שאין הדבר כך). לכן אני רושם רק אלה ממחשבותי הניתנות להתפרסם מבלי כל מעצור מפאת הרמה או מפאת זה שהן סודותי העמוקים ביותר ואינן יכולות להתפרסם.
מתוך "אמרות והגיגים" לשמואל קופמן
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
באחדות - גבורה
על רעיון זה נוסדה כל חברה, מן המדינות הגדולות ועד מפלגות קטנות ועד חברות-כיתה מצומצמות שבמצומצמות. כי רעיון זה הוא לא רק נכון ואמיתי, אלא גם טבעי בהחלט ודבר שבהרגשה לא פחות מדבר שבשכל.
וכל רעיון כללי שהוא טבעי ומובן ותפיסתו טבעית ומובנת אפשר למצוא את עקבותיו בעבר הרחוק, בחיים הפרימיטיביים ביותר של האדם באשר הוא אדם. כשהאנושות מאמצת כיום את עיניה, העששות מעשן אבק שריפה, מרתמיות ומאבק דרכים עקלקלות, וכשהיא מתאמצת להחדיר את מבטה לתוך ערפילי העבר, היא יכולה להבחין בחברות בני אדם החיות חיים קומונליים. והדבר הוא פלא; בני אדם קדמוניים, שהם, לפי השגתנו כיום, בלי אמצעים וכח שכלי, מתאחדים לשם חיים בחברה משותפת, שאיננה בלתי מרכבת ופשוטה מכל וכל; מה הניעם לכך? מה הגורם? על מדוכה זו עמדו רבים בהשתדלם לתת תשובה שהיא אמיתית ומניחה את הדעת, מהם פילוסופים, אנשי מחשבה, מהם מדינאים, אנשי חברה, מפורסם ביחוד הוא הויכוח שניהלו בתחילת המאה ה-XVII שני הוגי הדעות האנגלים ג'והן לוק ("על הפוליטיקה") ותומס הובס ("לויתן"); דעת הובס היתה כי בני האדם התאחדו לשם חברה, כי הרגישו שלחברה יש כח מיוחד וגבורה מיוחדת, ובדרך המלך של החברה קל יותר ללכת מאשר בנתיב הצר שכל פרט ופרט יכול לפלס לעצמו, ולוק אמר כי אין גורם אחר מאשר נטייה טבעית ובריאה לחיי חברה, שבהם חיי האדם. הפסק האחרון בוויכוח ניתן אלפים שנה לפניו, בקירוב, לדעת לוק; הלא כה אמר אריסטו היווני:"האדם הוא חי חברתי" - כן, אבל מה גרם לכך? הוי אומר: שוב, אותה הרגשה עמומה של 'באחדות-גבורה', הקיימת גם אצל חיית השדה היוצרת חברת עדרים עם מנהיגיהם.
והוגי הדעות בתקופה היוונית נאחזו ברעיון זה וכבר הם ראו אותו כיסוד מוסד לחיי כל מדינה בריאה. אפלטון ב"קריטון" שם בפני סוקרטס רבו את הרעיון, שהמדינה, מכיון שהיא אחדות של פרטים, יש לה כוח מיוחד שאינו בנמצא כלל אצל כל פרט מפרטיה, ובכוחה זה הריהי שלטת הכל אחד מאלה הנכללים בה ויכולה לכפותו שיעשה כרצונה. הרומאים אף הם הכירו שראשית חכמה בהכנעת האויבים - שבירת גבורתם איחודם. מכאן פתגמם הציני - הפרד ומשול.
עמנו, העם היהודי, נמצא במצב מיוחד במינו מבחינת איחודו-גבורתו. יש לציין שבחיי הרוח של עמנו שלט רעיון האיחוד וקרבת הלבבות, ומשום כך הגענו למה שהגענו, בעוד שבחיי המדינה והחברה שלטו תמיד נגעינו הישנים; איבה, קנאה, שנאת חינם, זה פירוד הלבבות, ואם רצונכם בכך - תוכלו לראות בזה את מקור הטרגדיה הלאומית שלנו ושורש מצבנו העלוב והמוזר כיום.
9.11.1942
מתוך "שמואל קופמן - מבחר כתבים"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
וכל רעיון כללי שהוא טבעי ומובן ותפיסתו טבעית ומובנת אפשר למצוא את עקבותיו בעבר הרחוק, בחיים הפרימיטיביים ביותר של האדם באשר הוא אדם. כשהאנושות מאמצת כיום את עיניה, העששות מעשן אבק שריפה, מרתמיות ומאבק דרכים עקלקלות, וכשהיא מתאמצת להחדיר את מבטה לתוך ערפילי העבר, היא יכולה להבחין בחברות בני אדם החיות חיים קומונליים. והדבר הוא פלא; בני אדם קדמוניים, שהם, לפי השגתנו כיום, בלי אמצעים וכח שכלי, מתאחדים לשם חיים בחברה משותפת, שאיננה בלתי מרכבת ופשוטה מכל וכל; מה הניעם לכך? מה הגורם? על מדוכה זו עמדו רבים בהשתדלם לתת תשובה שהיא אמיתית ומניחה את הדעת, מהם פילוסופים, אנשי מחשבה, מהם מדינאים, אנשי חברה, מפורסם ביחוד הוא הויכוח שניהלו בתחילת המאה ה-XVII שני הוגי הדעות האנגלים ג'והן לוק ("על הפוליטיקה") ותומס הובס ("לויתן"); דעת הובס היתה כי בני האדם התאחדו לשם חברה, כי הרגישו שלחברה יש כח מיוחד וגבורה מיוחדת, ובדרך המלך של החברה קל יותר ללכת מאשר בנתיב הצר שכל פרט ופרט יכול לפלס לעצמו, ולוק אמר כי אין גורם אחר מאשר נטייה טבעית ובריאה לחיי חברה, שבהם חיי האדם. הפסק האחרון בוויכוח ניתן אלפים שנה לפניו, בקירוב, לדעת לוק; הלא כה אמר אריסטו היווני:"האדם הוא חי חברתי" - כן, אבל מה גרם לכך? הוי אומר: שוב, אותה הרגשה עמומה של 'באחדות-גבורה', הקיימת גם אצל חיית השדה היוצרת חברת עדרים עם מנהיגיהם.
והוגי הדעות בתקופה היוונית נאחזו ברעיון זה וכבר הם ראו אותו כיסוד מוסד לחיי כל מדינה בריאה. אפלטון ב"קריטון" שם בפני סוקרטס רבו את הרעיון, שהמדינה, מכיון שהיא אחדות של פרטים, יש לה כוח מיוחד שאינו בנמצא כלל אצל כל פרט מפרטיה, ובכוחה זה הריהי שלטת הכל אחד מאלה הנכללים בה ויכולה לכפותו שיעשה כרצונה. הרומאים אף הם הכירו שראשית חכמה בהכנעת האויבים - שבירת גבורתם איחודם. מכאן פתגמם הציני - הפרד ומשול.
עמנו, העם היהודי, נמצא במצב מיוחד במינו מבחינת איחודו-גבורתו. יש לציין שבחיי הרוח של עמנו שלט רעיון האיחוד וקרבת הלבבות, ומשום כך הגענו למה שהגענו, בעוד שבחיי המדינה והחברה שלטו תמיד נגעינו הישנים; איבה, קנאה, שנאת חינם, זה פירוד הלבבות, ואם רצונכם בכך - תוכלו לראות בזה את מקור הטרגדיה הלאומית שלנו ושורש מצבנו העלוב והמוזר כיום.
9.11.1942
מתוך "שמואל קופמן - מבחר כתבים"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
עם ישראל
לפני כמה אלפי שנים היה העולם רק המזרח הקרוב. כל העולם היה אז אלילי. כל ברך וכל קומה השתחוותה לבעל, לעשתורת, לכמוש ולשור הקדוש. דור עבדים מרי נפש גדל אז במצרים, בני בניהם של אברהם העברי. הנביא הגדול משה חזר וקרא ברמה:"ה' אלוקינו ה' אחד", קריאת האבות. דור העבדים יצא ממצרים ומשה בראשם בדרכם אל ארץ אבותם, בהתעתדם להיות גוי על אדמתו. ובדרך, במדבר, קרה הדבר הגדול; ישראל קבל בחורב את תורתו.
דורות עברו, ישראל התיישב על אדמתו, אחר כך רדו בו גם עמים אחרים... בכל פעם שעזב ישראל את תורתו ונעשה גוי אלילי ככל שכניו, כבשוהו עמים אחרים, גוי נבל הכעיסם.
ומהי תורת החיים של ישראל? במה גדול היה כוחו בתורה? - התורה היא תורת צדק:"לא תהדר פני גדול", "ודל לא תהדר בריבו". כל המלכים הטובים שהלכו בחוקות התורה צדק, צדק רדפו. על מאזני צדק נצטווינו חמורות. התורה היא תורת חסד. "אחרי רבים להטות" - אבל "וגר לא תונה", "אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו" - כל אלה יכולים להראות את רגש הרחמים שהיה נטוע בלב אבותינו.
וכשפשעו בני ישראל בעקרונות הצדק והחסד, קמו נביאים שהוכיחום בשבט פיהם. לא שמעו המורים להם, ואכן גלתה יהודה, קרב לבוא עתה וימיה לא נמשכו.
ישראל, הצדיק העולמי, עומד בתפילה לפני אלהי עולם ואומר, שגם הגוי אשר יבוא להתפלל במקדש, ישמע אלהים תחינתו, ודמעתו לא תשוב ריקם. "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים... ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה... אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכי ונלכה באורחותיו".
ואנשי הנצרות, אשר על ברכי היהדות יולדה, קמו, ובאכזריות חמה לחצו את ישראל.
רוח ישראל לא יכול לראות במאכל ישראל אף טיפת דם בהמה, והנה קמו זדים אשר טפלו עליו אשמת רציחת ילדים לשם הדם, שיושם, כביכול, במצות של פסח. לשקר זה האמינו מאות מיליוני "נאורים" בעולם. וגם עתה אצל האומות המתקדמות בתבל יש למצוא אמונות קדומות כאלו.
יפה מאוד אמר ש. ברנפלד ז"ל:"חכמי אומות העולם, יש מהם אומרים:'ישו לא היה ולא נברא אלא משל היה', ויש מהם אומרים:'ישו היה', אך אפילו אלה הכופרים בישו, מודים שישראל צלבוהו",עכ"ל.
כך עומד לו ישראל סבא מאות שנים רבות, לפניו עוברים במהירות דמויות גויים, עם רב ומנהיגיהם. רשע זה שולח ידו להכותו, רשע זה חורש על גבו, כולם נופלים. פרעה, נבוכדנאצר, המן, אנטיוכוס, הרקליוס... ניקולאי, כולם חלפו ואינם, כחלום רע.
נקווה שמצאנו את הפתרון הסופי בארץ ישראל. פדויי ה' ישובון, ששון ושמחה ישיגון ונסו יגון ואנחה.
חבור סיום
בבית החינוך, ירושלים
ו' בתמוז ת"ש
מתוך "שמואל קופמן - מבחר כתבים"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
דורות עברו, ישראל התיישב על אדמתו, אחר כך רדו בו גם עמים אחרים... בכל פעם שעזב ישראל את תורתו ונעשה גוי אלילי ככל שכניו, כבשוהו עמים אחרים, גוי נבל הכעיסם.
ומהי תורת החיים של ישראל? במה גדול היה כוחו בתורה? - התורה היא תורת צדק:"לא תהדר פני גדול", "ודל לא תהדר בריבו". כל המלכים הטובים שהלכו בחוקות התורה צדק, צדק רדפו. על מאזני צדק נצטווינו חמורות. התורה היא תורת חסד. "אחרי רבים להטות" - אבל "וגר לא תונה", "אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו" - כל אלה יכולים להראות את רגש הרחמים שהיה נטוע בלב אבותינו.
וכשפשעו בני ישראל בעקרונות הצדק והחסד, קמו נביאים שהוכיחום בשבט פיהם. לא שמעו המורים להם, ואכן גלתה יהודה, קרב לבוא עתה וימיה לא נמשכו.
ישראל, הצדיק העולמי, עומד בתפילה לפני אלהי עולם ואומר, שגם הגוי אשר יבוא להתפלל במקדש, ישמע אלהים תחינתו, ודמעתו לא תשוב ריקם. "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים... ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה... אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכי ונלכה באורחותיו".
ואנשי הנצרות, אשר על ברכי היהדות יולדה, קמו, ובאכזריות חמה לחצו את ישראל.
רוח ישראל לא יכול לראות במאכל ישראל אף טיפת דם בהמה, והנה קמו זדים אשר טפלו עליו אשמת רציחת ילדים לשם הדם, שיושם, כביכול, במצות של פסח. לשקר זה האמינו מאות מיליוני "נאורים" בעולם. וגם עתה אצל האומות המתקדמות בתבל יש למצוא אמונות קדומות כאלו.
יפה מאוד אמר ש. ברנפלד ז"ל:"חכמי אומות העולם, יש מהם אומרים:'ישו לא היה ולא נברא אלא משל היה', ויש מהם אומרים:'ישו היה', אך אפילו אלה הכופרים בישו, מודים שישראל צלבוהו",עכ"ל.
כך עומד לו ישראל סבא מאות שנים רבות, לפניו עוברים במהירות דמויות גויים, עם רב ומנהיגיהם. רשע זה שולח ידו להכותו, רשע זה חורש על גבו, כולם נופלים. פרעה, נבוכדנאצר, המן, אנטיוכוס, הרקליוס... ניקולאי, כולם חלפו ואינם, כחלום רע.
נקווה שמצאנו את הפתרון הסופי בארץ ישראל. פדויי ה' ישובון, ששון ושמחה ישיגון ונסו יגון ואנחה.
חבור סיום
בבית החינוך, ירושלים
ו' בתמוז ת"ש
מתוך "שמואל קופמן - מבחר כתבים"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מצרור מכתביו
עין חרוד, 6.3.1947
זהרה אהובה,
פרחת לך - ואינך. את ילדך שחזר מהמסע השארת נעזב לנפשו ולגעגועיו ואת ביצעת מסע משלך לירושלים להמון זמן. מהמון זמן זה הנה עברו עד עתה כעשר שעות בלבד.בשבילך היו שעות אלה שעות נסיעה נוחה ומעניינת, פגישה עם הבית, הכרת הסביבה החדשה, התרוצצויות שונות, בקיצור: שעות שיש חפץ בהן ועניין לענות בו. אבל בשביל הילד שהשארת בעין חרוד הרחוקה הספיקו כבר עשר השעות הראשונות להיות קשות ללא נשוא. והן היו קשות במיוחד מפני הרמז הברור מאוד, המדכא מאוד, שבהן עשרות על עשרות השעות שתבואנה...
שלום רב לאבא, לאמא, ולעמוס ולאבא שלי!
יום ו', שעה 2 אחה"צ
רק כתבתי את התאריך והנה שמעתי קול קורא בשמך. יכולתי להאמין באושר המקווה. אבל את היא זאת. אני שומע את פעמיך הממהרים לאוהל. לא אצא לקראתך פן לא אכלא רוחי. זהרה'לה, אין ילדה כמוך בכל העולם!!! ואת שלי!!! ואני שלך!!! בואי ילדתי...
עין חרוד, 24.3.1947
אבא יקר,
אשר לשחרור, אין כאן בינתיים סימן וצל של סימן להתקרבותו. שומע אני שבמחלקת החינוך 'רגשו הגויים', שמקימים שם סערות ומהומות ואיומים ואולטימטומים. אחת ידעתי: כל אלה סופם שיסתיימו בלא כלום, שהרי כל אימת הסערות גדולות מדי, התוצאות קטנות מדי. ולא זו בלבד, אלא הדיחוי המתמיד עצמו דיו שיבטל את כל סיכויי להצלחה בבחינות. כל יום נוסף כעת הוא יום דחיה נוסף, וכל יום דחיה נוסף - והרבה הרבה סיכויים יקרים הולכים לעולמם.
עין חרוד, כ"ד בניסן תש"ז
ברוריה יקרה,
לבואך שאנו מצפים לו הקדמת בשורה טובה שלא העזנו לצפות לה, לפחות לא בהקדם כל כך ולא בצורה כה שלמה. מאוד שימחנו מכתבך שהגיע היום ובשורתו אשר איתו; עתידה היא להיות - כך אנו חשים - פתח לקשרים חדשים וברוכים במשפחה. וכך אנו, זהרה ואני, מחכים, מקווים ומעודדים, ליום בואך ואחריו ליום נסיעתנו.
אמנם, למי שחי עם הארץ את כל ימי הרעה משנות מאורעות הדמים ועד הנה לא קלה המחשבה על עזיבה לעת כזאת, כשם שלעומד מן הצד ורואה את המתרחש פה מרחוק לא נוחה המחשבה על נסיעה ארצה כרגע. ואם שנינו מחכים לנסיעה, הרי זה משום שאנחנו יודעים שלא לנכר אנו יוצאים; לארץ זרה, אבל לבית.
מתוך "שמואל קופמן - מבחר כתבים"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
זהרה אהובה,
פרחת לך - ואינך. את ילדך שחזר מהמסע השארת נעזב לנפשו ולגעגועיו ואת ביצעת מסע משלך לירושלים להמון זמן. מהמון זמן זה הנה עברו עד עתה כעשר שעות בלבד.בשבילך היו שעות אלה שעות נסיעה נוחה ומעניינת, פגישה עם הבית, הכרת הסביבה החדשה, התרוצצויות שונות, בקיצור: שעות שיש חפץ בהן ועניין לענות בו. אבל בשביל הילד שהשארת בעין חרוד הרחוקה הספיקו כבר עשר השעות הראשונות להיות קשות ללא נשוא. והן היו קשות במיוחד מפני הרמז הברור מאוד, המדכא מאוד, שבהן עשרות על עשרות השעות שתבואנה...
שלום רב לאבא, לאמא, ולעמוס ולאבא שלי!
יום ו', שעה 2 אחה"צ
רק כתבתי את התאריך והנה שמעתי קול קורא בשמך. יכולתי להאמין באושר המקווה. אבל את היא זאת. אני שומע את פעמיך הממהרים לאוהל. לא אצא לקראתך פן לא אכלא רוחי. זהרה'לה, אין ילדה כמוך בכל העולם!!! ואת שלי!!! ואני שלך!!! בואי ילדתי...
עין חרוד, 24.3.1947
אבא יקר,
אשר לשחרור, אין כאן בינתיים סימן וצל של סימן להתקרבותו. שומע אני שבמחלקת החינוך 'רגשו הגויים', שמקימים שם סערות ומהומות ואיומים ואולטימטומים. אחת ידעתי: כל אלה סופם שיסתיימו בלא כלום, שהרי כל אימת הסערות גדולות מדי, התוצאות קטנות מדי. ולא זו בלבד, אלא הדיחוי המתמיד עצמו דיו שיבטל את כל סיכויי להצלחה בבחינות. כל יום נוסף כעת הוא יום דחיה נוסף, וכל יום דחיה נוסף - והרבה הרבה סיכויים יקרים הולכים לעולמם.
עין חרוד, כ"ד בניסן תש"ז
ברוריה יקרה,
לבואך שאנו מצפים לו הקדמת בשורה טובה שלא העזנו לצפות לה, לפחות לא בהקדם כל כך ולא בצורה כה שלמה. מאוד שימחנו מכתבך שהגיע היום ובשורתו אשר איתו; עתידה היא להיות - כך אנו חשים - פתח לקשרים חדשים וברוכים במשפחה. וכך אנו, זהרה ואני, מחכים, מקווים ומעודדים, ליום בואך ואחריו ליום נסיעתנו.
אמנם, למי שחי עם הארץ את כל ימי הרעה משנות מאורעות הדמים ועד הנה לא קלה המחשבה על עזיבה לעת כזאת, כשם שלעומד מן הצד ורואה את המתרחש פה מרחוק לא נוחה המחשבה על נסיעה ארצה כרגע. ואם שנינו מחכים לנסיעה, הרי זה משום שאנחנו יודעים שלא לנכר אנו יוצאים; לארץ זרה, אבל לבית.
מתוך "שמואל קופמן - מבחר כתבים"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
מפרי עטו
רשימות לזכרו
רשימות לזכרו
ליום השבעה
שמואל אשר בנו יחידו של ד"ר יהודה אבן שמואל (קויפמן) הפתיע אותי בביקורי הראשון אצל אביו לפני כשבע שנים והוא אז בן י"ב. ראיתי לפני "צבר" אשר הראה כאחת: גם סימני התבגרות שכלית המצויה אצל הנוער העולה וגם תרבות יהודית מעמיקה ועתיקה. תלמיד בית החינוך של הסתדרות - התעניין במלחמת הפועל על תנאי חייו, בתפקיד הפועל העברי בבנין העם בארץ, הראה גם ידיעה בתורת הספורט ויחד עם זה אהבה למסורת. משיכה לספרות העברית, לידיעיה הפניני ולשלום עליכם כאחת. ודאי היתה בזה השפעת אביו, אשר נוסף על הלימודים בבית החינוך היה עובר אתו מדי שבת בשבתו על פרשת השבוע על פירושיהם של רש"י, רשב"ם וראב"ע, וגם השפעת הסביבה רווית התרבות הניזונית אף משיחות חולין של חכמים וסופרים מידידי הבית ומבקריו. מתקנא היה באלה שהיו לעזרה לאביו בהגהת פירושו למורה נבוכים של הרמב"ם.
ואמנם כעבור שנים מעטות התמחה בתורת ההגהות האחרונות לספריו האחרים.
בבית הספר התיכון שבירושלים היה לפלא בעיני רואיו. שני הקוים שבאפיו, הנראים כבלתי מתאחדים: ריעות, התידדות והשתובבות של נעורים עם אחריות ורצינות השואפת לחדור לעמקי תורת ישראל, בעית העם ושאלת העולם. בעברו, למשל, על תקופת רומא היה "מוכרח" נוסף על שיעורי המורים לקרוא את ארבעת הכרכים של מומזן הגרמני ואת ששת הספרים של אדוארד גיבון האנגלי, ובקריאת משוררי ימי הביניים לא הסתפק באנתולוגיה של ברודי-וינר, אלא פנה לקבצים השלמים של השירים על נוסחאותיהם ופירושיהם. בכתבו את חיבורו על "הקינה שבתנ"ך" לקראת בחינת הגמר בביה"ס, עבר על התנ"ך מתחילתו ועד סופו וגילה דברים בסוג ספרות זה שנעלם מעיני חוקרים ומלומדים. דרכו המדעית היתה בטוחה לפניו, ואת צמאונו להשתלמות ולהתמחות במדעי החברה והספרות האוניברסיטאות אנגליה ואמריקה קיוה להשקיט לאחר שיסיים את מלוי חובתו בשרות הישוב כפי שנדרש.
מקרה איום קיפח את חיי הצעיר הנעלה, רב הכשרונות והתקוות. ואולם דרך חייו הקצרה, אך מלאת הדרת המוסר, רצינות החובה והנאמנות לעמו ולמולדתו, תהיה נר לרבים מן הצעירים שנפגש איתם בחייו וששמעו עליו.
יהי זכרו ברוך!
ח.ב.
מתוך "דבר", 11.5.1947
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
ואמנם כעבור שנים מעטות התמחה בתורת ההגהות האחרונות לספריו האחרים.
בבית הספר התיכון שבירושלים היה לפלא בעיני רואיו. שני הקוים שבאפיו, הנראים כבלתי מתאחדים: ריעות, התידדות והשתובבות של נעורים עם אחריות ורצינות השואפת לחדור לעמקי תורת ישראל, בעית העם ושאלת העולם. בעברו, למשל, על תקופת רומא היה "מוכרח" נוסף על שיעורי המורים לקרוא את ארבעת הכרכים של מומזן הגרמני ואת ששת הספרים של אדוארד גיבון האנגלי, ובקריאת משוררי ימי הביניים לא הסתפק באנתולוגיה של ברודי-וינר, אלא פנה לקבצים השלמים של השירים על נוסחאותיהם ופירושיהם. בכתבו את חיבורו על "הקינה שבתנ"ך" לקראת בחינת הגמר בביה"ס, עבר על התנ"ך מתחילתו ועד סופו וגילה דברים בסוג ספרות זה שנעלם מעיני חוקרים ומלומדים. דרכו המדעית היתה בטוחה לפניו, ואת צמאונו להשתלמות ולהתמחות במדעי החברה והספרות האוניברסיטאות אנגליה ואמריקה קיוה להשקיט לאחר שיסיים את מלוי חובתו בשרות הישוב כפי שנדרש.
מקרה איום קיפח את חיי הצעיר הנעלה, רב הכשרונות והתקוות. ואולם דרך חייו הקצרה, אך מלאת הדרת המוסר, רצינות החובה והנאמנות לעמו ולמולדתו, תהיה נר לרבים מן הצעירים שנפגש איתם בחייו וששמעו עליו.
יהי זכרו ברוך!
ח.ב.
מתוך "דבר", 11.5.1947
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
רשימות לזכרו
דברים לזכרו
הילד ילד פלא. כשרונותיו קורנים אור תורה. מסייעת אותו אווירת הבית: ההורים, הספריה הגדולה, האורחים שהוא לומד משיחם ומשיגם - גדולי דורנו ובמדינה. הילד סופג ואינו מאבד טיפה, אלא יוצר. בן 11 הוא ומצטיין בידיעות, בחוש המחקר, בהומור. כשרונו הספרותי - מפליא. חיבוריו דמיונם ממריא שחקים. סגנונם עברי מקורי. התיאור - פיוט. הנושא בנוי בניה ארכיטקטונית מושתת על ידיעה מדעית. בהגיעו ל"בר מצוה" מכין הוא לעצמו את הדרשה בסיוע מועט של אבא. הוא בוחר את הספרים מהם יוציא את הראיות לרעיונותיו, והספריה הגדולה שבבית משרתת אותו בנאמנות.
פני שמואל צנועים: ארוכים, רזים, אצילים-רוחניים. הצניעות כיסתה על הנפש העשירה. הכרתו של הנער לא גילתה את האצור בו.
חששו ההורים חשש שוא: הכשרונות המרובים המתמיהים פורצים במוקדם. הוכיח הנער, כי גדל עימם; בגר והפכם כלים והשתמש בהם לצרכיו - לקניית דעת מקפת. הצטיין בלימודים כלליים ויהדותיים.
גדל שמואל למשמעת, לכיבוד אב ואם. הלך בדרכי האב: השתייך לתנועת העבודה ושמר על המסורת. משגמר את בית הספר התיכון יצא לשנות השירות. המשמעת והצניעות האריכו את שירותו, למרות מה שבן יחד הוא לאביו הבודד בבית, למרות מה שתכליתו - השתלמות, וסגולתו - תלמוד ומחקר. יכול היה להוסיף נימוקים: האומה צריכה לבני סגולה צעירים שילמדו וישתלמו וישמשוה במדעים, כי בעולמנו זה המדע יושב ראשונה במלכות החיים המדיניים. תחת להשתמש בנימוקים מילא את המיכסה וגידשה עד שקיפח את חייו, בשנת העשרים.
האב השכול מעיד על בנו כי האומה אינה יודעת את מי הפסידה. והוא, אשר אשר ידע את הגנזים שבנו אהובו גונז בקרבו, אף על פי כן לא מנעוהו מללכת אל חובתו. לא פדהו מן העבודה הלאומית. לא לקחוהו הביתה מן השדה אל הלימודים אלא לאחר המועד.
עמד שמואל לשוב, לאחר גמר שנות השירות, על מנת לבנות חייו, להקים בית .
עמד לשוב ולא שב. הוא חושב בלי רוח חיים.
זכרו, המעורר את היקר שבאדם, יהיה עמנו לברכה.
שרגא
מתוך "טור ישורון", כ' אייר תשל"א
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
פני שמואל צנועים: ארוכים, רזים, אצילים-רוחניים. הצניעות כיסתה על הנפש העשירה. הכרתו של הנער לא גילתה את האצור בו.
חששו ההורים חשש שוא: הכשרונות המרובים המתמיהים פורצים במוקדם. הוכיח הנער, כי גדל עימם; בגר והפכם כלים והשתמש בהם לצרכיו - לקניית דעת מקפת. הצטיין בלימודים כלליים ויהדותיים.
גדל שמואל למשמעת, לכיבוד אב ואם. הלך בדרכי האב: השתייך לתנועת העבודה ושמר על המסורת. משגמר את בית הספר התיכון יצא לשנות השירות. המשמעת והצניעות האריכו את שירותו, למרות מה שבן יחד הוא לאביו הבודד בבית, למרות מה שתכליתו - השתלמות, וסגולתו - תלמוד ומחקר. יכול היה להוסיף נימוקים: האומה צריכה לבני סגולה צעירים שילמדו וישתלמו וישמשוה במדעים, כי בעולמנו זה המדע יושב ראשונה במלכות החיים המדיניים. תחת להשתמש בנימוקים מילא את המיכסה וגידשה עד שקיפח את חייו, בשנת העשרים.
האב השכול מעיד על בנו כי האומה אינה יודעת את מי הפסידה. והוא, אשר אשר ידע את הגנזים שבנו אהובו גונז בקרבו, אף על פי כן לא מנעוהו מללכת אל חובתו. לא פדהו מן העבודה הלאומית. לא לקחוהו הביתה מן השדה אל הלימודים אלא לאחר המועד.
עמד שמואל לשוב, לאחר גמר שנות השירות, על מנת לבנות חייו, להקים בית .
עמד לשוב ולא שב. הוא חושב בלי רוח חיים.
זכרו, המעורר את היקר שבאדם, יהיה עמנו לברכה.
שרגא
מתוך "טור ישורון", כ' אייר תשל"א
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח