סגן אמון רובינשטיין ברוך בובי ז"ל

ירושלים 21.12.1947
... מעצמו יסתבר לך בוודאי, שאף כאן לא עברו עלי ועלינו ימים כתיקונם והם עדיין בתקפם. אש ועשן לא פסחו על העיר הקדושה שיש לה מין תכונה משונה להיפגע מכל ספחת ומכה- זה אלפיים שנה. בכל מקום שיש מלקות לוקה ירושלים שבעתיים. אכן, זו צרה צרורה!
והיו ימים קשים... _עד כמה ששלוש נקודות אחרי המלה "קשים" יכולות להביע). בחורים רבים התגלגלתי, לאחרונה בעיר העתיקה (עשרה ימים שהיתי שם) ויכולני עתה להצהיר, לא בלי גאוה, כי רע טוב אני לכדור ולרימון היד. את המייתם שמעתי ימים רבים, אחדים מהם גם שיחקו ליד גופי, אך השבח לאל, "נשיקה" מהם טרם זכיתי לקבל... ואני מקוה כי לא במהרה אזכה. לאמיתו של דבר, נערתי, לו היית מבקרת אותנו במדותינו ברעש היריות ונהי הרימונים והמקלעים, והיית מציצה, ולו גם לרגע קט, בפניהם העייפים של הבחורים, היית מסכימה עמי, כי בגרו הנערים בן-לילה, וקמט של ידיעת-חיים עמוקה ושל ניסיון בלא עת נחרת מתחת לעינם, במצחם או בחמוקי פיהם. הם נעשו נוקשים ובטוחים יותר ושוב לא תוליכם שולל בכדור זוהר או באש בורקת. בן-לילה גדלו...
והצריך אני לומר לך עוד, כי מכתבך נשא חן לעיני ובושם של שלווה לאפי?
ואשר לשאלותיך - הנני ואשיבך: ירושלים הרדומה כמנהגה נוהגת: קופאת וקרת רוח. מצב הרוח עכור קצת אך כוננות נושבת בכל. יש הרגשה: אנו נעמוד בכל. הדרך לאוניברסיטה אף היא איננה משמחת, זורקים אבנים ויורים רימונים. הסביבה שאני גר בה -תל ארזה וכרם אברהם- יהודיות הן ושקטות. אך מה כל אלה לעומת החזון הגדול של מדינה? מה לי שקט ומה לי רעש?- אחי, יהודי אירופה, יבואו אלינו ועם ישראל יכונן את מדינתו אחרי אלפיים שנות שנוררות...
אני כל כך מבין לרוחך ולבדידותך! כתבי לי במה אוכל לעזרך ואעשה זאת ברצון ובחיבה. אל תביני את הצעתי כהדחקות לתוך חייך או כנימוס גרידא. אני רוצה ומוכן לעזור לך ןיקל לך לקבל עזרתי. הן רק הנייר "ידע" את סודנו... אני יודע את הבדידות ומכיר את ריקנותה המענה, המוצצת. לכן, סבורני, אוכל לעזרך.
אצלי אין כל חדש, לאמיתו של דבר. הגיוס, הפתיחות וכו' אינם פוסחים גם עלי. אני מגוייס כבר שנים רבות למדי, ולכן אין הרבה חדש בשבילי בנתונים הנוכחיים. כמובן, שהלימודים מופרעים, חלק גדול מהסטודנטים ממלא את חובתו, ולומדים שבועיים ומשרתים את המולדת שבועיים. חיים קשים- אבל חיים!
הערב רד, ומחר- שוב יום, על דאגותיו ומתיחותו. עלינו להוית אמיצים, אמיצים מאוד, כדי לשאת כל זאת, לשאת ולהתגבר. ועליכן בנותינו החמודות, לעזור לנו במשא הזה, לתת שכמכן בעול עמנו עד הסוף.
קצת ממסירותן של בנותינו ראיתי בעיר העתיקה. היתה אתנו בחורה אחת: "אמא" קראו לה והיא לנו "ילדים". דאגה טיפלה בנו "נהדר", עד שקשה הה פשוט להיפרד ממנה. מלאך מושיע היתה לנו בבדידותנו ובאש הניתכת. ממנה למדי וכן עשי! לו היית יודעת עד כמה יש בכוחך לעזור, לטפל, להשגיח, בודאי שלא היו מציקים לך הרהורים אחרים. כל פרטיותך היתה נשכחת ממך, והיית מזהירה כולך בזוהר העליון של בת נאמנה לעמה.
אינני יודע מה יביאו לי הימים הבאים. כנראה, שאני עומד לנסוע קצת רחוק, לזמן מה. על כל פנים תמיד אשמח לקרוא את מכתביך ולענות עליהם. גם אם תתאחר תשובתי, בוא תבוא! מותר לך לחשוב עלי לפעמים, ואולי תגענה אלי דרישות-השלום המחשבתיות הללו. מי ידע את דרך הרוח?
וכיון שאני מגיע לסוף מכתבי, מדגדג את לשוני פזמון קטן, גרוע שבגרועים, אך בכל זאת כמה שורות, חרוזים, רוח עוברת והרי פזם קל על לב עיף- ובכל זאת פזמון...
עם ההשתפכות הפטריוטית נגמר גם מכתבי אשר למרות קיצורו (?!) היה יותר ארוך ממכתבך את.
שלך,

ירושלים 18.3.1948
למשפחת גרוסמן הכבודה!
ידעתי כי תוחלת-שוא תוחלתי ולנחמכם לא אוכלה. מלי-שיגרה ודברים שברגיל לא יוכלו עזור שאת משא הכאב- משא קדוש וכבד כל כך. לו יכולתי לסייע בידכם איך שהוא!
נעם (הוא נועם גרוסמן, מפקד הפלוגה של הט"ז, שנפל יחד עם חבריו בקרב עטרות בכ"ג באדר א' תש"ח , 4.3.1948) יקר לנו עד מאוד. עז וטוב, אמיץ ויפה נפש מאין כמוהו- וענו אהבנוהו, הערצנו את השקט שנבע מעיניו, את הענוה.
גימנסיה- נוטרות- אוניברסיטה והגנה: שלבים בדרך! חברים היינו! וכיום, כשכל כך רבים מחברינו נושרים בדרך למטרה, אלה שיחד עמהם למדנו, חלמנו, רהינו ברעדה, חברים למשובה ולכובד ראש, לאש ולקרבות- מתבלטת בין אלה דמותו האצילה של נעם שלנו ועזוז-חיוכו בא עלינו כמשב רוח טובה וקלה לעת ערב. והרי אפשר- ויש אמת בדעה!- כי אלה שאנו אוהבים ועמוק בלבנו ישכנו, אלה אינם מתים בשבילנו. הם יבקרונו תדיר, יעמדו לידנו בשכבנו ובקומנו ויסעדונו ברגעים קשים בעצה, במבט, בחיוך. בשבילנו הם חיים ומאום לא נגרע מהם מאום...
הנה עתה עומד לפני נעם ושיניו מלבינות בחיוכו הוטב וזויות עיניו שוחקות והנקודה השחורה שעל אפו מתיזה ניצוצות. והוא מבטיח לנו, לכולנו, כי אותם האידאלים שלמענם הלך, שרירים וקיימים, וכי זכה נזכה לראות בהתגשמותם- והוא עמנו! זכה נזכה!
שלכם בהוקרה,

ירושלים 7.7.1948
אבא יקירי!
זה עתה קיבלתי מכתב מתל-אביב ובו דרישת-שלום מתוקה ממך בצורת מכתב קטן מאמריקה, שכנראה הגיע אלי הרבה זמן אחרי שיצא מידך. שמחתי מאוד לקבל פריסת-שלום זו, אך, כמובן, שהצטערתי על כך שהיא כל כך קטנה.
.... כך אין חדש. ירושלים, הנתונה בסימן הפוגה, מתכוננת לקראת חידושה של המערכה. הלביאה הפצועה לוקקת את אצבעותיה, משחיזה צפורניה ומתכוננת לזנק... העיר מלאה התלהבות ומין דיבוק של נכונות לקידוש השם נכנס בה. ברור, שפגזים של חמישים קילו האחד אין בכוחם לעורר שמחה עצומה בליבם של האנשים, ואף על פי כן אין פוצה פה ומצפצף. חידושה של המלחמה בירושלים תביא כנראה אי-נעימויות מרובות, אך אנו עומדים בשער נכונים, ואילו אתם אל תרככו את ליבנו בדאגות-שווא ועצבים ממורטים .
.... נדמה לי שלא השתניתי בחיצוניותי כשם שהשתניתי בפנימיותי. ברור, שתנאים קשים, קרבות, חוסר שינה בלילות- כל אלה אינם עשויים להוסיף חן ונעורים לפניו של אדם. נתקמטתי במקצת, אולי רזיתי ונתכופפתי והעיגולים סביב עיני הם שחורים תדיר. אך אם תמצא בי שינוי- לא זה יהיה השינוי! כנאה ששוב לא אוכל לצחוק בקול גדול כמו שהייתי רגיל, והרבה מעליצות-החיים לא תחזור אלי. הפכתי יותר רציני, בה במידה בדיוק שתפריט קבוע ודוקדק של הריסות ודם ודמעות ופגזים ומראה חברים הרוגים יכול להשפיע בכיוון זה.
אני מקוה להתראות איתך בקרוב בבית. ולמען השם, יידן, יידן, מאכט נישט קיין גואלד ואל תדאגו!
באהבה רבה, בנך.