טוראי גולדברג אהרון ז"ל

אהרון ... נקטפת בדמי עלומיך הלכת מאתנו בלא עת, דמותך עדיין חרותה בזכרוננו אך הלב חרד, הלב שהיה רווי בשמחה שותק ומי יודע עד מתי.
הכרתיו בהכשרה, בתור חבר אחראי ומסור הן ביחסי חברה והן ביחסי עבודה. את מרבית זמנו בחולתא עבד בדיג, עבודה זו היתה חביבה עליו, לא פעם הזדמן לנו לעבוד באותה העבודה שהשתוקקנו אליה יחד, רגעים יפים היו לי אלה להמצא במחיצתו, ביגור עבד כארבעה חדשים במספוא, לענף זה נתן את כל כוחו ומרצו, ואף הצליח לתפוס עמדה חשובה בענף. אהרון היה בחור עניו, אף אוצר רעיונות היה צפון בו. אבידה ראשונה היתה זאת לנו, אבידה שלא בנקל השלמנו אתה, אמנם ידענו שעוד רבה המערכה לפנינו, ידענו שנצטרך להשקיע כוחות ומאמצים רבים ואפילו בקרבנות חברים כדי לקומם את מדינתנו העומדת כיום בליבלובה, אך בכל זאת האבידה נשארת לנו אבידה.
אהרון, יותר לא נראיך עוד, לא נוכל להיות בחברתך, צחוקך הרחב נדם בידי רוצחים ומוגי לב, בידי שפלים שישולם להם כפעלם.
דמותך תלוונו לעד.
דוד ק.
מתוך "לזכר חברים שנפל", הכשרת הגוברים יגור

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

אהרון שחי ופעל איתנו למעלה משנתיים היה אחד החברים המסורים לקבוצה ולתנועה, חבריו ומכיריו העריצוהו והעריכוהו.
עוד לא מלאו לו 15 שנה והוא התגייס לגדנ"ע - כבר אז הוטלו עליו תפקידים אחראיים והוא מלא אותם ברצון והקדיש להם את זמנו הפנוי.
באחד הימים הוצע להקים גרעין ולצאת להכשרה. בתחילה היה זה חלום שבהמשך הזמן הפך למציאות. אהרן חשב הרבה לפני שהחליט לצאת. הוא ידע את הקשיים את הבעיות ואת המשברים העומדים לפניו בשעה שיצא להתקפה אשר ממנה לא חזר, ידע ברורות לשם מה הוא הולך - הוא קבע לעצמו מטרה שאליה לא הספיק להגיע.
בן 17 היה בנופלו - דמותו תשאר חרותה לעד בקרבנו, אנו לא נרתעים, נמשיך בדרך בה התחלנו.
אנו נשלים את אשר לא הספיק אהרן. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
יהודית
מתוך "לזכר חברים שנפלו", הכשרת הגוברים יגור

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

שוב אני יושב ומהרהר. נזכר אני באותו חבר שחי פעם בקירבתי, ומה קשה לשכוח אותו, צל יקר העומד לנגד עיני, מביט בי בחיוכו כשידיו נתונות בכיסיו, והעמידה מה איתנה היא. שומע אני את קולו מדבר, שומע אני את הד צעדי רגליו, נדמה לי שהנה אפנה את ראשי וכבר אראהו והוא מרים את ידו המיובלת בצואר ולוחץ חזק וצועק תוך לחיצה:"אהלן רפי, מה שלומך, מתי תבוא אלינו". על שאלותי היה עונה בקצרה. זוכר אני אותו בחולתא, כשבאנו פעם לאימונים תוך שיט בחולה והוא על סירתו כשהמשוטים בידיו, והוא חותר. בראותו אותי כבר צעק לאן? ומתי תבוא אלינו? להתראות... כולו כעין שמש, תמיד צחק.
יצאו החבריה והוא המקלען שלהם, הם חזרו. אף הוא חזר אך בלי רוח חיים. כזה היה בחייו עליז ושמח, כולו ער. ועכשיו אדמה מכסה את גופתו, אהרון זכרונך לא ימוש מלבי. דמותך תרחף תמיד לנגד עיני, קשה לבכות אך מר לבי מיום לכתך. הרבה הלכו אחריך באותה הדרך באותה הדרך אשר בה הלכת למשק ולנשק. גם אנו חבריך לנשק נשבענו המשך במלחמה, עד נקום דמך הזועק לנקם.
רפי
מתוך "לזכר חברים שנפלו", הכשרת הגוברים יגור

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח